גלית אשכול והילה יובל הן שתיים מהמלהקות הבכירות בישראל. הילה ליהקה את "פאודה", "שטיסל", "המפקדת", "להיות איתה", "מנאייכ", "כפולים" ועוד, גלית את "הטבח", "על הספקטרום", "רמזור", "איש חשוב מאוד", "אהבה זה כואב", "מלכת היופי של ירושלים" ועוד. בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט "הקלט כסדרה", חשפו השתיים את הסודות שמאחורי הליהוקים לסדרות המובילות שעל המסך שלנו.
אחד המקרים המפורסמים ביותר בעולם הליהוק היה העזיבה של בר רפאלי את "להיות איתה" בסמוך לצילומים, אחרי שהסדרה נכתבה עבורה. "ידענו מראש שבר רפאלי לוהקה לסדרה, אבל אני מודה שהכנו אלטרנטיבות: רותם סלע וגל גדות", חושפת הילה, "מאוד אהבנו את רותם ב'אבודים באפריקה' וחשבנו שהיא מאוד מתאימה לתפקיד. כשרותם עשתה מאצ'ים עם אביב אלוש זה היה מדהים. היא שחקנית כל כך אינטליגנטית שבאה לעבוד".
הילה גילתה כוכבים רבים במהלך הקריירה שלה, כמו לדוגמה לירז חממי. "בפעם הראשונה שראיתי אותה ביורם לוינשטיין התאהבתי - ועד היום אני מאוהבת בה. הבאתי אותה לתפקיד קטן ב'תא גורדין', אמרתי לבמאי דני סירקין: 'אני מביאה לך שחקנית אחת לתפקיד הזה, אותה אתה לוקח'. ב'מנאייכ' היא פרצה, כולם כל כך אוהבים אותה".
גלית זוכרת היטב את הדרמות הגדולות שקרו לפני צילומי "איש חשוב מאוד". "זאת סדרה מהממת, אותנטית מאוד, שירלי מושיוף יוצרת מבריקה, וכמו כל היוצרים המבריקים היא כתבה משהו ואז זה פשוט קרה במציאות".
"ליהודה לוי יש בסדרה סצינות עם האקסית ובסמוך לצילומים הייתה פרידה. הייתה שם דרמה. היו הרבה דרמות בסדרה הזאת, שחקנים כמעט הוחלפו יום לפני הצילומים, שחקנים קיבלו התקף חרדה לפני הצילומים וכמעט ירדו מהכל. הייתה דרמה מאוד גדולה, אבל בסופו של דבר כולם העזו - שזה מדהים בעיניי, כי מדובר בחשיפה מטורפת".
דרמה נרשמה גם לפני היציאה לצילומי "מלכת היופי של ירושלים". "החלפנו שחקן ראשי. היה שחקן ראשי אחר בכלל, זה לא היה מיכאל אלוני. לפני הצילומים קרה קרייסס. תפרנו את כל הסדרה סביב אותו שחקן, דורות של אנשים סביבו, ופתאום היה עניין ונשארנו בלי שחקן ראשי שכל הקאסט נתפר סביבו. זה קרה חודש לפני הצילומים".
גלית מודה שקשה יותר ללהק תפקידים קטנים. "בעונה אחת של רמזור צריך ללהק 188 דמויות. כמלהק אתה רוצה בכל תפקיד, גם הכי קטן, ברמת השלוש שורות או השלוש סצינות, שתהיה יציאה כריזמטית, מעניינת ומדויקת. הבעיה שהאנשים שעונים לכל הקריטריונים האלה, לא תמיד מעניין אותם לעשות תפקיד קטן. 'זה בלי בשר, אין פה עומק, זה לא מאתגר אותי', אנחנו שומעות את זה המון. לפעמים אנחנו עובדות מאוד קשה כדי להביא אנשים טובים, מעניינים וכריזמטיים לתפקידים קטנים. מאוד קשה ללהק את התפקידים הקטנים דווקא, לא אלה הגדולים".
כשאתן אומרות "לא" לשחקנים, עד כמה זה קשה?
הילה: "אני מלהקת 27 שנים ופגשתי המון שחקנים. אני אוהבת שחקנים, הם אמיצים באופן שאי אפשר להאמין. אלה אנשים שמקבלים בעיקר לא, כמעט ולא מקבלים כן. אין עוד עבודה כזאת בעולם. הם חשופים לביקורת שלילית, ההצלחות מעטות יותר מאשר הכישלונות. לא הייתי יכולה לעמוד במקומם. אלה חיים של חוסר ודאות, זה לקום בבוקר ולא לדעת אם תהיה לך עבודה ופרנסה, אם מישהו יאהב אותך או לא".
אתן גם סוג של פסיכולוגיות עבורם.
"כששחקן או שחקנית נכנסים אליי לחדר אני מרגישה שיש לי אחריות עליהם, אני שומרת עליהם אפילו מעצמי. אני יודעת כמה כוח יש לי עליהם ובחיים לא אנצל אותו, להפך, אני מנסה להוריד מהתחושה שיש לי כוח ולתת להם את המקום בחדר. אני רוצה לתת להם תחושה טובה, כי ברגע ששחקנים נכנסים לחדר עם תחושה טובה, הם יעשו את האודישן יותר טוב. זה WIN-WIN".
גלית נוקטת בשיטה אחרת. "אני בדרך כלל לא אומרת לא, אלא 'עוד לא יודעים, 'בודקים', עד שזה מתפייד. זה לא ביכולות שלי להגיד לא, אני מתחמקת מהרגע הזה. לימדתי אלפי שחקנים, כשאחת הסיבות שהתחלתי ללמד זה כי שמתי לב שהשחקנים נהיו אוכלוסיה מאוד סובלת, נידית, מרמרה, תלויה, מתלוננת, מתוסכלת. יצירה אמיתית היא יצירה לשם היצירה, לא על מנת לקבל מזה אהבה, הכרה וכסף. זה מזיז אותך מהדבר האותנטי".
"שחקן, באומנות שלו, מגלם את החוויה האנושית מתוך מרחבים מאוד גדולים של חופש. זה לא מקום שאמור לעורר סבל", טוענת גלית, "זה לא אמור לעניין אותך אם אומרים לך כן או לא, אם מישהו מהמר עלייך ושם עליך את הסדרה שלו או לא. זה לא צריך להשפיע עלייך. להיות שחקן זה לא הדבר המתוסכל, המתלונן, הסובל, זאת לא הסיבה שהלכת ללמוד משחק. הלכת ללמוד משחק כי אתה אוהב את הדבר הזה, כי זה משמח אותך. די להיות נידי ומסכן שדופק על דלתות המלהקת הגדולה. אני מקדישה הרבה מהחיים שלי כדי לשחרר את השחקנים באופן עמוק מהתסכול הזה שהם נמצאים בו, כדי שיחזרו לשחק מתוך חופש - כי אני אוהב, כי בא לי, ולא אכפת לי מה אתה חושב. אין לכם כסף? תלכו לעבוד בעוד מקצוע".