עם עליית העונה השלישית של "אטלנטה", הדבר היחיד שהעיב על ההתרגשות והציפייה הוא החשש מהאגו טריפ המסתמן של היוצר והכוכב דונלד גלובר. חודשיים אחרי, בהחלט אפשר לטעון שיצא לו יומרני במיוחד הפעם (ובעיקר אפשר להתווכח על מידת הגיבוי שמקבלת היומרה הזאת לאורך עשרת פרקי העונה), אבל מעניין לציין שדווקא דמותו של גלובר עצמו, ארן, הדמות הראשית לכאורה - מקבלת מעט מאוד נפח עלילתי ודרמטי, כמעט נזנחת ברקע.

סביר שזו רק הכנה, הצטברות שהולכת ומבעבעת לקראת שיאי העונה הרביעית והאחרונה שצולמה כבר ועל פי השערות אמורה לעלות לקראת סוף השנה. אבל בינתיים קרה דבר יפה: גלובר העביר את רוב הדרמה הנפשית אל דמותו של אלפרד - הוא פייפר בוי, הראפר שהצלחתו הבינלאומית היא הציר שמניע את העונה ברחבי אירופה. מתוך ששת הפרקים שאינם פרקי אנתולוגיה ומציגים את אנסמבל הדמויות הקבוע, חמישה מעניקים לאלפרד את עיקר הקונפליקט האטלנטאי - המפגש המבלבל, המכעיס והמפחיד עם התרבות הלבנה.

זה תמיד הלחם והחמאה של "אטלנטה", אבל הגיאוגרפיה של העונה השלישית כבר מאפשרת לה להרים סעודה מפוארת. התפאורה האירופאית שולפת את חוסר השייכות שבלב החוויה השחורה מהפנים החוצה, ומעמתת את הדמויות עם הגרסה הכי שברירית של זרות - תיירות. אלפרד נאלץ להתמודד עם בלאקפייס המוני, מיליארדרים אקסצנטריים ומעריצים תימהוניים, ניכוס תרבותי בלונדון וטריפ רע באמסטרדם, כשכל אלה (לצד היותם מנוע קומי מושלם) מציפים בו את החרדה המהותית שמאיימת למשוך אותו למטה ולהטביע אותו עם שאר השחורים שלא היו מספיק חשדנים כלפי השדים הלבנים - אם להיזכר בצ'יזבט מהסצנה הראשונה של העונה.

הוא מתנגד לזרות, היא מתמסרת אליה

אבל בזמן שכל זה קורה לאלפרד, "אטלנטה" מייצרת התרחשות מרומזת, עמוקה ומשמעותית אפילו יותר אצל ונסה (זאזי ביטס). אם בתו של ארן נוחתת גם היא באירופה, מבולבלת ובלי מזוודה לאחר שזו אבדה לה, כשהיא לא ממש מצליחה להסביר בשום שלב את הסיבה שבגללה עלתה על הטיסה מלכתחילה. היא מסתובבת אבודה, מניחה לעצמה להיסחף להרפתקאות במעמקי היבשת, ולמעשה נושאת על כתפיה הצנומות את הקונפליקט שהופך את "אטלנטה" למה שהיא.

זה קרה גם בשתי העונות הקודמות, אבל סביר שהשלישית היא זו שהוציאה מצופיה הכי הרבה וואטדהפאקים. מה זה. זה מוזר. למה זה קורה. ובכן, זה קורה בין השאר כי היצירה של גלובר פועלת בתוך מסורת האפרו-סוריאליזם, סגנון שאופייני לאמנות שוליים שחורה ונועד להנכיח את האבסורד הקיומי שחווה האדם השחור. פייפר בוי, כאמור, מבטא את זה היטב, אבל מה שקורה אצל ונסה הוא מהלך פחות אופייני שזונח את המטען החברתי הכבד לטובת הסיפור הכי אינדיבידואלי בעולם.

בפרק הסיום של העונה לא מופיעה אף אחת מהדמויות הראשיות חוץ ממנה, והוא מנוסח כהבטחה להסביר לנו מה לעזאזל קרה לה. הדרך לשם מביאה את אפקט הוואטדהפאק לשיאו, כשאנחנו פוגשים ונסה שחובשת פאת קארה, מתעקשת לדבר אנגלית במבטא צרפתי כבד, מתגוררת בדירה פריזאית מפוארת, מנהלת מערכת יחסים רעילה וקינקית עם השחקן ההוליוודי אלכסנדר סקארסגארד, מרביצה מכות רצח עם באגט ונמצאת בזוגיות עם שף צרפתי שמתמחה במעדן ספציפי מאוד: כפות ידיים אנושיות מטוגנות. 

מתוך
רגע ששייך לסרטי אימה מהזן המבעית ביותר. "אטלנטה"|צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור

הרגע שבו מקבלים אורחי הסעודה את המנה החגיגית, כשמפיות מכסות את ראשיהם כך שלא יוכלו לראות מה הם אוכלים, הוא כבר רגע ששייך לסרטי אימה מהזן המבעית ביותר. הוא גם הרגע שאמור להפיל אסימון מסוים למי שבקיא באחת התיאוריות המרתקות של מר זיגמונד פרויד - זו שמכונה The Uncanny, ובעברית "המאויים" או ה"אל-ביתי", ומגדירה את סוג החרדה שנובעת מהתחושה שמשהו מוכר הוא גם זר. אחת הדוגמאות שפרויד משתמש בהן במאמר המכונן שלו מתייחסת למקדם האימה של כפות ידיים קטועות: כף יד היא דבר ברור ומוכר ("מכיר אותו כמו את כף ידי") - אבל ההפרדה שלה מהגוף מכניסה בה אלמנט זר שהופך אותה לפחד אלוהים. 

ההצגה המשונה של ונסה מתפוררת והופכת להתמוטטות עצבים מכמירת לב כשקנדיס, חברתה מאטלנטה, מנסה להבין מה עובר עליה ומה בדיוק היא מתכוונת לעשות עם בתה הקטנה לוטי. "אני חושבת להביא אותה לחיות איתי פה", עונה ואן באותו מבטא הזוי, וקנדיס שואלת: "ולאכול ידיים?". זה הרגע שבו הכל קורס, ובסצנה הבאה ונסה, לראשונה בלי המבטא, מספרת לקנדיס מה בעצם קרה: "נסעתי באטלנטה, ותחושה אפלה השתלטה עלי".

ונסה פגשה את ה"אל-ביתי" המפחיד מכולם, והרגישה זרה לעצמה באופן עמוק. היא נבהלה ועלתה על מטוס, הרחק מהבית שהפך זר ברגע. בשלב מסוים ראתה את הסרט הקלאסי "אמלי", והחליטה שאם במילא אין לה מושג מי היא, עדיף שכבר תהיה דמות בדיונית של צרפתייה לבנה וקוקטית. כך, בזמן שאלפרד מתנגד לזרות לאורך כל העונה, בועט וצורח - ונסה מתמסרת לה. כדי להציל את נפשה, היא מתנכרת לה. הופכת זרה ומוזרה. על הדרך, היא מביאה את הגאונות של "אטלנטה" לשיאה. עכשיו לכו תתאבססו על הסצנה שאחרי הקרדיטים, ושיהיה בהצלחה עם הצמרמורת הזאת.