כשאשכנזים מספרים את הסיפור המזרחי, אני נעמד על הרגליים האחוריות ונזכר במעללי הערוץ הראשון ז"ל, בערוצים המסחריים שתמיד הגיעו לפיק על גבם המוגחך או המופלל של המזרחים ובתקשורת המיינסטרים שאף פעם לא חשבה שהמזרחי צריך לספר את סיפורו בעצמו, ללא מתווכים ומתוך החיים עצמם.
אבל אז הגיעה "היורשת", סדרת הדרמה, שלא לומר המלודרמה של קשת 12. על החתום: אורי סלעי ועומר טובי. הראשון, ובכן, אשכנזי, השני מזרחי.
אורי סלעי ואני הקמנו יחד את ערוץ הבידור הישראלי, אורי גם ביים את הפרק הראשון ב"ערסים ופרחות - האליטות החדשות". רן, בן זוגו, הפיק בפועל את פרקי "והארץ הייתה תוהו ובוהו" שביימתי בזמנו לערוץ 1. עקבתי אחרי עבודותיו, שמחתי בשמחותיו. אורי הוא בין האשכנזים הבודדים שאני מכיר שאשכרה מבין לעומק את השסע. בעשור האחרון הוא עבד עם אייל גולן, ערך את תוכניות הטלוויזיה בהשתתפותו, אפילו ליווה אותו בהופעות. והנה עכשיו הוא אחראי על סדרת הדרמה החדשה של קשת, "היורשת", יחד עם עומר טובי, שביים בזמנו את הקליפים השערורייתיים של האריסה.
"היורשת" הוא סיפור עלייתה של הזמרת המזרחית החדשה ומאבקה הכפול: בכוחות הפטריאכליים המניעים את שוק המוזיקה המזרחית ובסבתה, זמרת העבר הנודעת (מחווה סטייליסטית של אוולין הגואל לזוהרה אלפסיה וריימונד אבקסיס), שחוששת לחיי נכדתה האהובה ועושה הכל, אבל הכל, על מנת להרחיק אותה ממוקדי הרעש הנוצצים והמדכאים.
"היורשת" מספרת את הסיפור המזרחי המשמעותי ביותר, את סיפורה של המוזיקה המזרחית שהיא המתנה הכי גדולה שהעניקו המזרחים לישראליות. "היורשת", עובדתית, היא סדרת הדרמה הישראלית הראשונה שנוגעת - מסחרית - בדבר הזה, שעדיין שנוי במחלוקת. מוסרית, על פניו, ראוי היה שמזרחים יהיו חתומים על היצירה הזאת, זה הסיפור שלהם. זר יספר את זה אחרת. לא טוב יותר או רע יותר - אחרת. הסיכוי שלו ליפול לסטריאוטיפים נחותים, למשל, הם גדולים (למרות שלא מעט יוצרים מזרחים נתנו פה עבודה יוצאת מהכלל).
ראינו את זה היטב בסרטי הבורקס, שכל יוצריהם היו אשכנזים (מהמפיקים, הבמאים והצלמים ועד התסריטאים ורוב השחקנים), ראינו את זה בכל תוכניות הסאטירה לדורותיהן ובלא מעט סדרות דרמה מסחריות. "זגורי אימפריה", להזכירכם, צמחה בהוט. לא בערוץ 2, לא בערוץ 1.
ואז אני רואה את שלושת הפרקים הראשונים של "היורשת" וליבי יוצא שוב אל אורי הסוער והמוכשר. אז כן, יש פה ושם הגזמות - במחוות משחקיות, בעיצוב האמנותי, בטקסט - גם שמרנות, אבל מצד שני יש פה סיפור שנפתח יפה, מורכבות עטופה בפשטות נוגעת, קיטש ותחכום, ביקורתיות מנומקת, הברקות ליהוקיות, מחוות מוזיקליות לנכסי צאן הברזל המזרחיים של כל הזמנים, לסמליו ולסיפורו של הז'אנר, לסטריאוטיפים שלו ולדמויות הפועלות בו שהן כבר לא אמרגן נכלולי המנצל את המריונטה שלו עד זוב דם, אלא צמד אחים, צעירים ונובורישים, שמנסים להציל את העסק המקרטע של אביהם (האסיר איציק כהן) ומהמרים על היורשת.
מעניין איך זה יתקבל בציבור, הזמנים לא פשוטים. מה קשור מוזיקה מזרחית כשישראל ניצבת עם הגב לים - כן או לא ביבי, כן או לא סיבוב שני של אלימות, כן או לא מסיכות. מצד שני, כמה אפשר לסבול את משדרי החירום הקדחתניים לכאורה של חברות החדשות שהפכו ללוחות השידורים של הערוצים המרכזיים, מבחירות למגיפה וממלחמה למהפך שלטוני בעייתי, שאולי יקרה ואולי הכל יתחיל מההתחלה. במובן זה, יש מצב ש"היורשת" תהפוך לממתק האסקפיסטי של הקיץ. אמן ואמן.