כפולים
מי שרצה סדרת מתח כמו של האמריקאים קיבל אותה, בישראל, בדמות "כפולים" - סיפורם של חמישה אזרחים תמימים שמגלים יום אחד שמקורות זרים מדווחים ברחבי העולם על מעורבותם בחטיפת שר איראני במוסקבה. מעבר להזדמנות לראות את אנחל בונני, אניה בוקשטיין ומגי אזרזר מרצדים על המסך שלנו כמו שאלוהים התכוון, הסדרה גם נוצרה בהשראת הסיפור האמיתי והמתוקשר של חיסול איש החמאס מחמוד אל-מבחוח בדובאי.
ב-2010, דווח במקורות זרים כי אזרחים ישראליים המקושרים למוסד הוציאו לפועל את ההתנקשות באל-מבחוח, תוך שימוש בתחפושות של טניסאים, דרכונים מזויפים ושפם מלאכותי אחד. ההתנקשות המסתורית והמרושלת קלות באל-מבחוח, שחלקים ממנה תועדו במצלמות האבטחה של המלון בו שהה בכיר החמאס ביומו האחרון, הייתה לתקרית דיפלומטית שגרמה לגירושם של נציגים דיפלומטים ישראלים מאוסטרליה ומאנגליה. העונה הראשונה של הסדרה לקחה זאת צעד אחד קדימה, וסיפרה על הפעלה של אזרחים ישראליים - גננת, רואת חשבון, כימאי, עולה חדשה מבריטניה - בפעילות סוררת של המוסד, שהלכה והשתבשה לאורך הפרקים.
אופוריה
תמיד ראוי להזכיר: לפני שזנדאיה הסתובבה עם איפור נוצץ ופרצוף תשעה באב ב-HBO, "אופוריה" הייתה דרמת נוער ישראלית מהסוג שלא לגמרי נעשה פה עד אז - וגם מאז. מה שלא רבים יודעים הוא שקו עלילה דומיננטי בסדרה נכתב בהשראת סיפור אמיתי: חופית (רוני דלומי) מתמודדת במהלך הסדרה עם הידיעה שרענן, בחור בן 16, נרצח במסיבה על ידי בן זוגה, בגלל שחשד שרענן התחיל איתה. קו עלילה זה נכתב בהשראת סיפורו של רענן לוי, שהיה מעורב בקטטה שהתפתחה בנסיבות דומות במועדון בקיבוץ שפיים ב-2004. לוי לא התחיל עם אף אחת, אבל היה ליד קבוצת נערים שהחליפו דברים עם אבי אבוטבול, אחיו של העבריין המוכר פרנסואה, וכשהחלה הקטטה ברח משם. פרנסואה ואבי אבוטבול רדפו אחרי לוי בג'יפ, ואחרי שדחקו אותו לפינה בכביש עפר, יצא פרנסואה מהרכב ודקר את רענן למוות. רון לשם, יוצר "אופוריה", הסביר בראיון ש"רענן לוי נהפך לסמל ורבים זוכרים את השם. שאבנו השראה מהמקרה האמיתי אבל זה לא שכתבנו את הדמות בהתבסס (עליו). זה לא אפשרי".
מיינד האנטר
סדרת תעלומות הרצח המקריפה של נטפליקס עקבה אחרי שני סוכני FBI מיחידת מדעי ההתנהגות של הסוכנות, שנדדו ברחבי אמריקה וריאיינו רוצחים סדרתיים, והרבה יותר מדי סיפורים מתוכה נשאבו ישירות מהחיים האמיתיים. הדמות הראשית, סוכן ה-FBI הולדן פורד, מבוסס על סוכן ה-FBI ג'ון דגלאס, שכתב את הספר "Mindhunter: Inside the FBI's Elite Serial Killers Unit" עליו מבוססת הסדרה כולה. פורד ידוע כמי שהמציא מחדש את הדרך בה ניתן לחקור רצח בארה"ב, והולדן אינו הדמות הבדיונית הראשונה שנכתבה בהשראתו, כשבני דמותו הופיעו כבר ב"שתיקת הכבשים" ובסדרת הטלוויזיה "חניבעל".
דמותו של איש השירות האנונימי מחברת ADT מבוססת על דניס ריידר, רוצח סדרתי שכינה את עצמו "רוצח ה-BTK" (ראשי תיבות של Bind, Torture, Kill - קשירה, עינוי, הרג - שיטה שריידר חיבב מאוד, ככל הנראה). עוד אחד שנשלף היישר מהמציאות אל הסדרה הוא אד קמפר המחריד, שרצח בנעוריו את סבו וסבתו ומשם חטף, רצח וחילל את גופתם של עוד שמונה אנשים. רוצח מפורסם במיוחד שמופיע בסדרה ונהיה לאחד הסלבים הגדולים בז'אנר הרוצחים הסדרתיים האגדיים הוא צ'רלס מנסון, שהכת בראשה עמד, "משפחת מנסון", אחראית לרציחתם של תשעה אנשים (שמשטרת לוס אנג'לס שיערה שהמשפחה אחראית להירצחם של עוד), ולניסיון התנקשות בנשיא ג'רלד פורד. עובדה מעניינת: בשנה בה הסרט "היו זמנים בהוליווד" הציג בקצרה את דמותו של מנסון, יצאה גם "מיינד האנטר", ובשתיהן גילם את מנסון אותו שחקן (דיימון הרימן).
כתום זה השחור החדש
בסוף כל פרק של "כתום זה השחור החדש" מופיעה בקרדיטים אישה אחת שרבים לא שמו לב שנמצאת שם: פייפר קרמן. השם פייפר קרמן זהה כמעט לשמה של הדמות הראשית של "כתום", פייפר צ'פמן, ולא במקרה. קרמן כתבה את הספר האוטוביוגרפי "כתום זה השחור החדש", עליו התבססה סדרת הכלא המהנה ביותר בתולדות הטלוויזיה, והסדרה המקורית הארוכה ביותר של נטפליקס עד היום.
כמו בדוגמאות אחרות מהרשימה, המילה "התבססה" לא מדויקת. הסדרה חולקת קווי דמיון עם סיפורה של קרמן, שהייתה בזמנו בת זוג של סוחרת סמים, ונאסרה ב-2004 בעוון הלבנת כספים וסחר בסמים. קרמן אכן מצאה את עצמה בסכסוך עם מנהלת המטבח הקשוחה אחרי שהעליבה בטעות את כישורי הבישול שלה, כפי שקורה בעונה הראשונה של הסדרה, ובספרה של קרמן מסופר גם על רומן שנרקם בין אסירה לסוהר, כמו הסיפור הטראגי של דאיה וג'ון בעונות הראשונות. דמותה של "קרייזי אייז" בחיים האמיתיים הייתה פחות, ובכן, קרייזי, אבל אכן הייתה דלוקה על פייפר לתקופה. והכי חשוב: גם טייסטי האהובה מבוססת על דמות אמיתית, אם כי הסדרה שינתה והעצימה את מעשיה.
הפמליה
למרות ש"הפמליה" מעולם לא שווקה כסיפור אמיתי, היא כנראה קשורה למציאות הרבה יותר משהיינו חושבים. הסדרה, שבזמן אמת נחשבה לאחד התוצרים המהנים ביותר של HBO והיום נראית כמו מופת של גבריות רעילה, סיפרה על וינסנט צ'ייס, כוכב הוליוודי נוסק, ועל פמליית חבריו הבינוניים שמלווים אותו וקוצרים איתו את פירות הצלחתו.
אחד ממפיקי הסדרה הוא מארק וולברג, והסדרה נכתבה במידה רבה בהשראת סיפורו האישי. חברו של וולברג, אריק וויינסטין, היווה השראה לדמותו של אריק, המנהל האישי של וינס (שניהם מכונים E). בן דוד רחוק של וולברג, שחקן כושל בשם ג'וני אלבס, היווה השראה לדמותו של ג'וני, אחיו של וינס, שחקן עבר שמנסה להתפרסם באמצעות אחיו (הכינוי של האדם האמיתי, כמו גם הדמות עליו מבוססת, הוא "ג'וני דרמה"); אלבס נבחן לגלם את הדמות שלה היווה השראה, אבל לא עבר אודישן, מה שלחלוטין נשמע כמו משהו שהיה קורה לדמות מהסדרה. וגם הדמות הזכורה ביותר מ"הפמליה", ארי גולד, הלוא הוא הסוכן עם הפה הכי מטונף בהוליווד, גם הוא מבוסס על אדם אמיתי: ארי עמנואל, בן למשפחה ישראלית, אחיו של רם עמנואל (שהיה יועץ בכיר לאובמה) ואחד הסוכנים הכי חזקים בהוליווד.
GLOW
סדרת ההיאבקות של נטפליקס בכיכובן של אליסון ברי ובטי גילפין התבססה על שלושה דברים: אווירה פמיניסטית, עיצוב אייטיזי משגע וסיפור אמיתי לחלוטין. הסדרה, שהתרחשה על רקע שנות ה-80, סיפרה על שחקנית כושלת שמוצאת את עצמה בתכנית היאבקות מקצועית - כזאת שמתמקדת בסטייל ובפרסונה הפיקטיבית של כל מתאבקת, ולא רק במכות עצמן. GLOW (ראשי תיבות של Gorgeous Ladies of Wresteling, "נשות ההיאבקות המהממות"), כמו שמוצג בסדרה עצמה, הייתה תכנית טלוויזיה אמיתית שהציגה מופעי היאבקות של נשים, שברובן היו שחקניות, רקדניות ודוגמניות, שקיוו שהתכנית תהיה עבורן קרש קפיצה. התכנית שודרה מ-1986 עד 1989, ואמנם לא הפכה אף אחת מכוכבותיה לאיי-ליסטית, אבל תיזכר בתור המוצר הקאלטי המשונה שהקדים את טירוף ה-WWF (ומאוחר יותר, ה-WWE) של שנות ה-90.
אימה אמריקאית
סדרת האנתולוגיה של ריאן מרפי ("Glee", "סיפור פשע אמריקאי") היא רצף של הזיות קאמפיות ומגוחכות. יש כאלה שלא מוכנים להתקרב אליה בגלל זה, יש כאלה שנשבעים בשמה מאותה סיבה בדיוק. ולמרות שהסדרה עצמה מופרכת רוב הזמן, חלק מהסיפורים המופרעים ביותר בה מבוססים על פשעים אמיתיים ודמויות אמיתיות.
דוגמה מפוארת אחת היא דמותה של דלפין לאלורי, שמופיעה בעונה השלישית של הסדרה, בגילומה של זוכת האוסקר קת'י בייטס (שזכתה גם באמי על תפקידה פה). לאלורי הייתה אשת חברה עשירה מלואיזיאנה, שלאורך שנות חייה במהלך המאות ה-18 וה-19 עינתה ורצחה עבדים שחורים שהיו בבעלותה. פשעיה של לאלורי התגלו כשעוברי אורח ניסו לכבות שריפה שפרצה באחוזתה, ומצאו במרתף ביתה עבדים שחורים שגופם הושחת באכזריות; לטובת הקוראים רכי הלבב נחסוך את תיאורי העינויים השונים שעברו. כשפשעיה התגלו, המון זועם צבא על ביתה של לאלורי, והיא ומשפחתה ברחו לצרפת, שם היא מתה. ולמעשה, אם תחפשו את שמה של לאלורי בגוגל, מנוע החיפוש הפופולרי אף יזהה אותה כ"רוצחת סדרתית".
הוליווד
כאמור, ריאן מרפי אוהב לשלב פיקנטריה היסטורית בעלילות הטלנובליות של הסדרות שלו. ודווקא במיני-סדרה שהפיק לנטפליקס, העלילות הכי מוגזמות התבססו כמעט ישירות על סיפורים אמיתיים. הסדרה, שמספרת על ניסיונם של חמישה צעירים להצליח בהוליווד של שנות הארבעים, הציגה את דמותו של ארני, בעלים של תחנת דלק וסרסור, שהעסיק מתדלקים שהיו למעשה גם נערי ליווי שמשרתים את הכוכבים והמפיקים הבכירים בהוליווד של שנות הארבעים. מזעזע ומופרך ככל שזה נשמע, ארני נכתב בהשראת דמותו של סקוטי באוורס, סרסור שהיה למיני-סלב בהוליווד הקלאסית, שאכן ניהל תחנת דלק בה המתדלקים היו עובדי מין ששודכו לכוכבים הוליוודיים ידועים.
מרפי נשען אמנם על היסטוריה קונקרטית, אבל הסדרה נתנה לדמויות האמיתיות שבה את הסופים הטובים שנמנעו מהן במציאות. "הוליווד" הציגה, למשל, את דמותה של אנה-מיי וונג, שחקנית סינית-אמריקאית שמעולם לא זכתה לתפקידים שהולמים את כישורי המשחק שלה, בשעה שדמויות של נשים אסייתיות אמיתיות גולמו בהוליווד האמיתית על ידי שחקניות לבנות. בסדרה, כתב מרפי מחדש את הקריירה של וונג מחדש והפך אותה לשחקנית זוכת אוסקר. הוא הציג גם בסדרה את דמותו של רוק הדסון, שחקן קולנוע שהיה כוכב בשנות החמישים והשישים, וכתב אותו עם האומץ לצאת מהארון ולחיות בגאווה כגבר הומו - אומץ שהדסון לא יכל להרשות לעצמו בחיים האמיתיים (הדסון מת מסיבוך של מחלת האיידס בשנות השמונים, ורק לאחר מותו הוצא מהארון).
