מכירים את זה שאתם מכירים מישהו חדש, ומתחילים ניצוצות באוויר? אתם רואים בו משהו אחר, שונה, לא כמו כל האחרים. יש כימיה, יש תנועה, יש משיכה – אבל מיד אחרי הקראש הראשוני, רגע אחרי שהצהרתם בפני כל העולם ואשתו ש"זה זה", אתם מגלים שזה לא עובד. נו, מערכת היחסים של לימור וליעד מחתונמי. אז "מיס מארוול".
אני אסביר: "מיס מארוול", הסדרה החדשה של אולפני מארוול בשירות הסטרימינג דיסני+, הסתיימה אתמול אחרי שישה פרקים. הסדרה עוקבת אחרי קמלה קאן (אימאן ולאני), תלמידה מוסלמית מג'רזי סיטי שמגלה שהיא נצר לשושלת קסומה, עונדת צמיד מכושף שמפעיל את הכוחות החבויים שלה והופכת לגיבורת על בשם מיס מארוול. יחד עם חבריה היא צריכה להציל את העולם, יאדה יאדה יאדה. אחרי הפרק הראשון בסדרה, שעלה לדיסני+ לפני שישה שבועות בדיוק (ושבוע תמים לפני ששירות הסטרימינג נחת בישראל), פרסמנו ממש כאן ביקורת מפרגנת, שנכתבה על ידי. הפרק הראשון הבטיח הרים וגבעות: תוצר בועט, אחר, משהו שלעולם לא נראה בסרטי הקולנוע שנדמים לאחרונה כמו שכפולים של עצמם. אבל שאר הסדרה הוכיחה חד משמעית שעם פוטנציאל לא הולכים למכולת.
"מיס מארוול" הייתה אחת הסדרות הגרועות של השנה, שלא לומר של השנים האחרונות, והיא אחד התוצרים הגרועים ביותר של היקום הקולנועי והטלוויזיוני של מארוול אי פעם. אני מעוניינת לחזור בי, קבל עם ואינטרנט; שפטתי אותה מוקדם מדי. שגיתי. כתבתי שם מחמאות, האדרות, הרמות. אמנם סייגתי, והבהרתי כי זה הרושם שנוצר רק אחרי שישית מהסדרה, ושאין לדעת מה ההמשך יזמן לנו; אבל הנחתי כי הרמה הגבוהה יחסית של פרק הפתיחה תישמר. אז כעת, אחרי שהסתיימה, זה הזמן להגיד: לא טובה ולא נעליים.
היהלום שבכתר, זה שלא היה אפשר להתעלם ממנו, הייתה האסתטיקה. שרבוטים, גזירי נייר, גרפיטי ושלטי ניאון יצירתיים נשלפו כל דקה עגולה בפרק הפתיחה; זה היה אמצעי מבע מהסוג שעוד לא ראינו במארוול, כזה שיכול לקבל מקום רק בסדרות של המותג, שבהן אפשר להתנהל בקצת יותר חופש יצירתי. וזה גם התאים לדמות של קמלה קאן, שלה הפרעת קשב וריכוז לא קטנה. כל הקסם הזה אבד כלא היה בפרק השני של הסדרה ובאלו שבאו אחריו; פתאום קמלה הפכה לגיבורה ככל הגיבורות של מארוול: די משעממת וחסרת אופי. גזירי הנייר נעלמו, הצבעים נעלמו וכך גם ה-ADHD שכל כך הרבה דגש ניתן עליה בהתחלה. האסתטיקה הזאת חזרה לאיזה רגע בפרק האחרון של העונה, אבל לא ברור למה היא לא ליוותה את הסדרה לאורך כל אורכה.
גם פיתוח הדמויות היה מחריד – מחבורת דמויות עליזה בסך הכל, בלי יותר מדי אופי אבל גם לא אחת שמעלה יותר מדי התנגדות, קיבלנו ארסנל של כמה מהדמויות הגרועות ביותר שהיה אפשר להעלות על הדעת. נבלית שמבלה עשרות אם לא מאות שנים (סליחה, לא הצלחתי לעקוב) בניסיון לפתוח איזה שער חוצה יקומים (גם כאן הקשב שלי אבד), שפאקינג עוזבת את הבן שלה להירקב כי הוא מפריע לה בדרכה, ואז – ברגע שהיא מצליחה במשימה ופותחת את השער המדובר – היא משנה את דעתה *סתם ככה*? כי פתאום, בדיוק ברגע הזה ובלי שום טריגר מספק, היא מבינה שטעתה? מה??? גם הכימיה בין בני משפחת קאן הייתה קלושה עד לא קיימת, שלא לדבר על הקשר בין קמלה לחברה הכי טובה שלה נאקיה. הכל חרק, לא היה דבר אחד שעבד כמו שהוא צריך לעבוד.
והגרועה ביותר הייתה העלילה. בפרק הראשון היה נדמה שמיס מארוול יודעת שהיא חלוצה בתחום הייצוג למיעוטים – אבל לא נותנת לזה כל כך הרבה משמעות, ובעיקר, לא עושה מזה ביג דיל, מעבירה את זה בדלת האחורית. לא עושה עניין. ובכן, זה הדבר האחרון שאפשר להגיד על התוכנית הזאת. היא עושה חתיכת עניין. הרמז הראשון היה קו העלילה של הבחירות במסגד המקומי, אבל הטרחנות המעייפת המשיכה לכל שנייה על המסך. חבל שלא קיבלנו שקל על כל פעם שהוזכרה החלוקה בין הודו לפקיסטן בנאום מרגש, היינו כולנו יכולים כבר לעשות מנוי לכל שירותי הסטרימינג בשוק. כל שיחה של כל זוג דמויות הפכה לנאום חוצב להבות על חשיבותה של המסורת או למניפסט על כך שצריך להאמין בעצמך, ניסיון מאולץ לחנך את הצופים שלה. זו לא סדרה, זו הרצאת טד להעצמה של אמריקאית פקיסטנית שקיבלה גרסת לייב אקשן. ואגב אקשן, גם זה בקושי היה בסדרה.
באופן כללי, אנחנו ברצף כואב במיוחד של אכזבות בכל הנוגע למארוול. תומר קמרלינג כתב בביקורת שלו על "תור: אהבה ורעם": "הסרט הזה הוא כבר חלק מרצף שמעורר תחושה של אובדן דרך, או לפחות גישוש אינטנסיבי אחר המשך השביל. [...] ובעוד שגם בדרך ל'סוף המשחק' היו לא מעט נפילות, ר' 'תור: העולם האפל', לפחות היה נורא ברור לאן מארוול הולכת. וזה בדיוק מה שלא ברור עכשיו. אולי זאת עייפות חומר, אולי זה בלתי נמנע אחרי הקליימקס של סיום סאגת 'הנוקמים' ואולי זה כי מארוול על סרטיה וסדרותיה פשוט התפזרה רחב מדי".
הוא דייק בדבריו: ההתפזרות מורגשת בכל נים מנימיהם של התוצרים האחרונים, על כל גיבוריהם. הסדרות והסרטים החדשים הביאו עלינו מבול חדש של גיבורים – כל סרט או סדרה הכירו לנו לפחות אחד כזה, ובשיא הגיעו לא פחות מעשרה ("נצחיים"). לא ברור מה הולך לקרות עם כל כך הרבה גיבורים, ולמרות האהבה העזה של הקהל למותג – עייפות החומר מורגשת. הניצוץ אבד. זה לא שאי אפשר למצוא טלוויזיה מרגשת או קולנוע שובה לב גם בתוך התוצרים של מארוול ("וונדה-ויז'ן", "ספיידרמן: אין דרך הביתה"), אבל הסטמפה של קווין פייגי כבר לא מבטיחה שזה יהיה תוצר ששווה להתעכב עליו. וזה גרוע, כי ההתפזרות הזאת רק הולכת להימשך מעתה והלאה. ועוד יותר גרוע: אנחנו פאקינג קהל שבוי, ואנחנו הולכים להמשיך לצפות בהכל.