במציאות יפה ומקבילה, היינו רואים את משחקי הכס בראש הרשימה הזו, אבל לא. העונה השמינית והאחרונה של דרמת האיכות רבת האלימות והמין התגלתה במהלך שידורה כמוצר לא לגמרי אפוי, והסדרה הפופולרית הסתיימה כשהיא רחוקה משיאה. זה מאכזב למעריציה, אבל מרתק לכל חובבי הטלוויזיה, שנאלצו להתכוונן מחדש, ומצאו את הסדרות הכי טובות ששודרו עד כה ב-2019, ואינן עוסקות בממלכה פיקטיבית עם דרקונים ומתים מהלכים.
גם מי שלא מגדיר את עצמו כקהל המיידי להומור של שלישיית מה קשור צריך לפנות לעצמו 25 דקות ולצפות בפרק של מצולמים, הקומדיה המוקומנטרית שנראית ונשמעת כמו פרק של מחוברים, רק במצחיק. כלומר, מצחיק בכוונה. כלומר, אלה דמויות בדיוניות שיצאו מפס הייצור הקלאסי של מחוברים, ולכל אחת שריטה פרטית משלה, והן מספרות לצופים על חייהן בליווי צילומים "אינטימיים", שבעצם בוימו ותוסרטו בקפידה. התוצאה היא ממתק מאוד מריר, שמשלב בין צחוק פרוע על חשבונן של הדמויות והזדהות מלאה. לפרקים, מדובר אפילו בחוויית צפייה מרגשת. כמו כן, אם אתם אוהבים סלבס ישראליים, 85% מהם מבליחים בסדרה לתפקידי אורח.
מה יותר מעניין מרכילות היסטורית על בניה ובנותיה של משפחת אצולה? כלום ושום דבר. ובעוד לבריטים יש את הכתר, הצופים הישראלים זכו השנה בדיין: המשפחה הראשונה - וזה היה ג'וסי ונהדר. סדרת הדוקו חזרה אל הפרשיות המוכרות והמוכרות פחות של הדיינים, ושילבה קטעי ארכיון, קטעי שירה ופרוזה (זה לפחות מה שאנחנו חושבים שיהונתן גפן היה אמור לעשות שם) ובעיקר ראיונות עומק אינטימיים ורווי טינופת כמו שרק מי שגדל על ברכיו הגרומות של משה דיין יוכל לספק. ניתן להתווכח על איכויותיה התיעודיות של הסדרה, אבל את מבחן העניין הציבורי היא עברה בענק, והתגלתה כאחת הצפיות הכי מספקות ואינפורמטיביות של 2019.
קודם כל, כל הופעה של כריסטינה אפלגייט בתפקיד מרכזי בטלוויזיה היא עניין מבורך. ומעבר לזה, בשבילי אתם מתים היא סדרה מצחיקה, מורכבת, מרגשת ומאוד מוזרה. היא מספרת סיפור מקביל על שתי נשים, שקושרות קשר חברי אינטנסיבי על רק מותו של בן הזוג של אחת מהן. הטוויסטים, בעיקר בחלקה הראשון של העונה, מפתיעים, ולאורך כל פרקיה, קצב מסירת העלילה לא צונח לרגע. ואם רמזנו שכריסטינה אפלגייט מעולה, חובה לציין גם את לינדה קרדליני בתפקיד הראשי השני כי מה אתם יודעים - גם היא מעולה.
מתכננת אנטיפתית נקלעת ללולאת זמן, במהלכה היא תמיד מתה וחוזרת לאותו חדר שירותים באותה המסיבה. היא נדונה לחיות שוב ושוב את אותו הלילה עד שתשתנה. עד שמשהו ישתנה, היא רק לא יודעת מה ואיך. הקונספט המשחקי הפשוט של בובה רוסית שודרג על ידי דמויות משנה ביזאריות ומרתקות, עיצוב אמנותי מוקפד ששירת את הסדרה והעצים את האפקט הרגשי שלה, ובעיקר הודות לנטשה ליון, שמשחקת בה תפקיד ראשי זועף ונשכני (אבל עם לב זהב, אל תדאגו), וגם הפיקה את הסדרה יחד עם איימי פולר.
עונת הסיום של הקומדיה המרירה הכי גרועים שיש נבנתה כמו ריצ'רץ' שנמשך לשני כיוונים שונים. מצד אחד, פרידה מהדמויות הפגומות והעצובות שהבריקו בה בחמש השנים האחרונות, ומצד שני בנייה תמידית לקראת האיחוד של ג'ימי וגרטשן, שאשכרה התגברו על חלק מהפחדים שלהם והחליטו לציין לחיוב את מערכת היחסים שלהם - ולהתחתן. ככל שמועד החתונה התקרב, גרטשן וג'ימי הבינו הלכו והבינו שהם לעולם לא יהיו זוג נורמלי, ושזה בסדר גמור. החתונה הכריחה אותם להתעמת עם המשפחות הנוראיות שלהם, עם הקריירות שלעולם לא יהיו להם ועם ההבנה שככל שיקפידו לעשות דברים לפי הספר, לחיים תמיד תהיינה תוכניות אחרות. וכתמיד, איה קאש היתה מעולה בתפקיד גרטשן, וקת'ר דונהיו היתה החברה הטובה שאף אחד לא מאחל לעצמו, אבל כולם מקנאים בה קצת בסתר.
לא רצינו להאמין, אבל לעזוב את נוורלנד עשתה את מה שהיה צריך לעשות והנכיחה את היותו של מייקל ג'קסון אדם בעל מוסר מפוקפק למדי. זה הדבר הכי נחמד שאפשר לומר עליו אחרי שידור סדרת הדוקו בת שני הפרקים, שהציגה עדויות ארוכות ומפורטות על מערכות היחסים הפרוורטיות שג'קסון פיתח עם שני ילדים בסוף שנות ה-80. לא מדובר בצפייה קלה; לעזוב את נוורלנד מטביעה את צופיה בעובדות ובסיפורים, בדיווחים חדשותיים ובמונולוגים מצמררים של שורדי התעללות מינית. היא איננה מהנה בהכרח אבל היא מרתקת, מאירת עיניים והיא שינתה את התפיסה הציבורית של כוכב הפופ הכי גדול בהיסטוריה. אגב צפיות קשות, ששת פרקי לשרוד את אר. קלי גרמו למבקרת של tvbee לקרוא לה 'מבחילה'. מי שאיכשהו עוד נותרו לו עצבים, סבלנות ויכולות הכלה רגשית אחרי נוורלנד, מוזמן לנסות גם את לשרוד - ולהתחלחל.
בואו נודה באמת, הישרדות VIP לא היתה על הרבה רדארים לפני שידורה, וצופים רבים הניחו שהריאליטי החזק ביותר של רשת 13 יהיה האח הגדול VIP, ששודר בתחילת השנה. ואז, כמו מתוך חלום על טלוויזיית טראש אמריקאית, הופיעה הישרדות והגשימה הכול. הליהוקים היו מופלאים (נעמה קסרי, כמה אפשר היה להתגעגע אליך כמתמודדת ריאליטי? ליהיא גרינר - כנ"ל. מני נפתלי - אהלן ואהלן, חתיכת גאון מופרע שכמוך), ההדחות הצליחו להפתיע, והדינמיקה היומיומית בשבטים נעה בין "אומייגאד תעצרו הכל" ל"אומייגאד תעצרו הכל כדי שאוכל להקליט את הרגע הזה ולחיות אותו שוב ושוב". כן, היא נמרחה וכן, היה בה המון פרסום סמוי, אבל בגזרת הגילטי פלז'ר, הישרדות הצטיינה השנה.
בוקר אחד התעוררו קרי וברוק, אח ואחות בני שלושים, לוזרים ומרוסקי חלומות, וגילו שאחיהם הטינאייג'ר הפך לכוכב בינלאומי בסגנון ג'סטין ביבר (אבל ב-2009, כשעוד למישהו היתה סבלנות אליו). תחילה הם מתעלקים עליו, אחר כך הם מואסים בו ואחר כך הם צריכים להרכיב מחדש את המשפחה המפורקת שלהם ואת החיים העוד-יותר-מפורקים שלהם מחדש. אה, וזו קומדיה מצחיקה ממש, עם שחקנים אנונימיים למדי ומקסימים למדי בתפקידים הראשיים, ופאנצ'ים שמזכירים את רוק 30 וברוד סיטי. כן, עד כדי כך. העובדה שאין עדיין גוף שידור בארץ שרכש את הסדרה הזו לשידור היא תעלומה מארץ התעלומות.
מי יצר אותך, סדרה מטורללת ונהדרת על משפחת ערפדים מטורללים שלא מצליחים להסתגל לקיום של המאה העשרים ואחת? זאת אומרת, ברור מי יצר אותך ברמה הטכנית, אבל מי אישר אותך לשידור ואיך ניתן לשלוח לו פרחים? מה שקורה בצללים היא סרט סטלנים שפוגש קומדיה גבוהה. היא צפיית חבר'ה שהיא גם דרמה משפחתית וגם סיטקום על מקום עבודה (שהוא, במקרה, אחוזת קבר). זו סדרה שנשמעת כמו מתיחה, אבל מתיחה ממש מצחיקה וחכמה.
אמה גרין היא התסריטאית של סדרה דמויית משחקי הכס שנקראת הלוחם, והיא חיה חיים רגילים לגמרי עד שתומאס בלאק, הגיבור של הסדרה הפיקטיבית, קם לתחייה. עטוי שריון ועברית מליצית, תומאס צריך ללמוד איך חיים במציאות חדשה, ואמה צריכה, וול, להבין את אותו הדבר בדיוק. הסדרה מבית היוצר של אורי גרוס (השיר שלנו, Oboy) היא בדיוק מה שאתם חושבים שהיא: מצחיקה ומגניבה, ומצליחה לפנות גם לצופים צעירים שרוצים עלילה מרתקת ומלאת תפניות, וגם לצופים מבוגרים יותר שרוצים בדיחות-מטא על תעשיית הבידור בישראל. פלוס רציני: רן דנקר בתפקיד ראשי במסגרת שאלוהים הועיד לו: גיבור בסדרת נוער מודעת לעצמה.
והעונות השניות
שקרים קטנים גדולים ויתרה על הרצינות התהומית שליוותה את עונתה הראשונה, וחזרה למסך כשהיא מסורה במאת האחוזים למה שהיא תמיד היתה: דרמה ג'וסית ומהנה לצפייה, אבל לא יותר מזה. התוצאה היא שיפור משמעותי בגרף העניין פר פרק, והופעות מעולות של כל השחקניות הראשיות, בהן התוספת החדשה - השחקנית המבטיחה מריל סטריפ שמגלמת בשקרים קטנים גדולים את הנבלית הגדולה של השנה.
גם חתונה ממבט ראשון שבה השנה בכוחות מחודשים. היא לא החליפה רק צוות של רווקים ורווקות, אלא שינתה פרספקטיבה והפכה לתוכנית טיפולית וסבלנית יותר. הדרמות בה היו זעירות, אבל הן הוצגו בצורה כל כך אינטימית וקרינג'ית, שאי אפשר היה להסיט את המבט. כמו כן, היא הכניסה לחיינו את שירי קופפרברג - אישה שהעבירה את צופי הטלוויזיה בישראל מהפך מחשבתי חסר תקדים כמעט. היא התחילה כמכשפה'לה מעוררת אנטגוניזם, וסיימה את העונה כשהיא המאמי הלאומית.
ושני ציונים נוספים לשבח: להרוג את איב שסיפקה מרתקת נוספת ששמרה על רף המתח (והמתח המיני, למי שתומך בזיווג של וילאנל ואיב) מעונת הבכורה שלה, ופליבאג, שרק אלוהים יודע למה לא נרכשה עדיין לשידור מסודר בארץ. אחרי עונה ראשונה מהודקת אך מטורפת, מצחיקה ומשונה, הגיעה העונה השנייה והוכיחה שיש עוד תהומות בנפש שאפשר, ורצוי, להגיע אליהם. ושאפשר לספר עליהם יופי של סיפור גם בעשרים דקות ובמבטא בריטי.