מחשבה ראשונה בעקבות צמד פרקי הסיום של "שעת נעילה": איפה האמינות? הרי התפארו בפנינו בדקדוק ובקטנוניות של יוצרי הסדרה, שהקפידו על כל בורג בכל קסדה, וחיקו מהלכים מדויקים ואירועי אמת ממלחמת יום הכיפורים. אבל היכן הסבירות הבסיסית ביותר, שתסביר לנו למה הדמויות פועלות כמו שהן פועלות? האמינות הזו הצטרפה למשאית המומצאת של ג'וי ריגר ועלתה למסעדה. היא התנדבה למילואים לא מתוכננים ונסעה עם החברים של הבן שלה לעצור את הטנקים הסורים במו ידיה למרות שאין לה את ההכשרה, הניסיון או שיער הגיוני בשום צורה. היא השאירה את אביב אלוש למות ליד תחנת אוטובוס ולקחה איתה קיפוד לבקן לטיול ברחבי רמת הגולן. אחרי פרקי הפתיחה היה ברור ש"שעת נעילה" שוהה באיזה אזור ביניים של אותנטיות - היא דקדקה בחלק מהפרטים הטכניים, אבל עניינים כמו התנהגות אנושית עקבית נראו לה מיותרים. דמויות פעלו בה בטמטום גמור, באומץ מוחלט או בשילוב של השניים. החיילים שהוצגו בה עשו הכל כדי להילקח בשבי (אבינועם), לחבל במשימה שהוטלה עליהם (מלאכי), להתערב בכוח ובאדנות בעניינים שאינם נוגעים להם (מני) או לצאת למשימות התאבדות בשם איזו תחושה עמומה וקדמונית כמעט של צדק (דפנה).
את כל זה הדמויות עשו כשהן דוברות קלישאית שוטפת, לעתים גם במבטא צרפתי, בשיחות ארוכות שיועדו קודם כל להבהרת העלילה - איך המלחמה מתקדמת, לאן נוסעים, מה היכולות הטכניות של טנק זה או אחר - ורק אחר כך ליצירת מערכות יחסים אמינות בין הגיבורים. ולא שלא היו בה רגעי הומור, שיחות חולין או סתם אינטראקציות אנושיות קטנות ואמינות, אבל הן פוזרו לאורך הסדרה בקמצנות, ולרוב נדחקו הצידה לטובת שיחה נוספת על בגידתו התאורטית של מרקו בחבריו במהלך חקירה משטרתית או האזכור ה-600 ל"השחפית והדג".
כי "שעת נעילה" לא באמת כוונה לנו. היא לא הייתה בשבילנו, צופי הטלוויזיה הממוצעים. לאורך פרקיה, וחשוב מכך - לאורך שידור פרקיה, התברר שהיא בכלל לא סדרת טלוויזיה, אלא דיון על ההזנחה הפושעת של מדינת ישראל את לוחמי ותומכי הלחימה של מלחמת יום הכיפורים. זה לא נאמר באופן מוצהר, אבל על פי הפעולות של יוצריה בשטח נראה כאילו "שעת נעילה" הופקה קודם כל כפתחון פה. תשדיר שירות באורך 9 שעות. ראינו את שחקניה משוחחים על כך בראיונות, צפינו בהם נואמים על כך בכנסת, ומצלמים על כך תשדירי שירות נוספים ששואבים השראה מהדמויות הבדויות שגילמו בסדרה. ואם צפיתם בפרקי הסיום של הסדרה ראיתם שפרק 10 הסתיים בהקרנת פניהם של לוחמים אמיתיים לשעבר, שהישירו מבט ברצינות אל המצלמה ואמרו לנו בשתיקתם "סיפורם - סיפורינו". החוויה הזו חשובה, אין ספק. הפרעות פוסט-טראומתיות נחשבו במשך שנים למעין סוד מלוכלך, גם במדינה מיליטנטית כישראל. מקומם לשמוע כמה ישראל לא הייתה קשובה למצוקות וללחץ של חייליה בשנות ה-70 וה-80 וטוב לאוורר את הפצעים האלה, גם אם באיחור של 50 שנה. כמו כן, אין ויכוח על האפקטיביות של התמונות האלה, שהפכו לשיא רגשי גם נוכח מסכת העינויים של פרקי הסיום הנ"ל.
ובכל זאת, סדרה היא לא תשדיר שירות. אם הישגיה הגדולים ביותר של "שעת נעילה" הם עידוד הדור הצעיר לגגל במרץ את מלחמת יום כיפור, היא לא סדרה שלמה. היא פרסומת ארוכה, היא פרק ארוך של "בטיפול". "שעת נעילה" הסתיימה, כאמור, בהקרנת תמונותיהם של לוחמים בשר ודם ממלחמת יום הכיפורים, ורגע לפני כן גם הקרינה כתוביות שסיכמו עבור הצופה את המהלכים המרכזיים של המלחמה, ובסופו של דבר הקדישו את הסדרה כולה ללוחמי יוה"כ ומשפחותיהם. אתם יודעים, כמו ש"הסופרנוס" הסתיימה בכתובית שמקדישה אותה לכל מי שעבר משבר גבריות בגיל 40, ו"בנות" הסתיימה עם שקופית שהבהירה כי הסדרה מוקדשת קודם כל למילניאלים שהחיים נתנו להם הכל, לכאורה, והם עדיין לא לגמרי מרוצים מזה. הסדרות החו"ליות האלה סמכו מספיק על צופיהן, ודרשו מהם לחלץ בעצמם את הסאבטקסט, את נושא השיחה הסמוי שרחש מתחת לפני העלילה, אבל "שעת נעילה" לא סמכה על צופיה. אדרבא, היא הראתה לנו כמה מלחמה היא דבר מסואב ומבולבל, דאגה גם שכל הדמויות בה יגידו "יו, איזה חרא זה מלחמה", שלחה את שחקניה לחטט בפצעיהם הפרטיים בראיונות ולהודות שגם הם הלומי קרב, ואז גם שמה לפנינו כתוביות סיום שחזרו שוב על המסר הזה: מלחמה זה רע, אבל זה מה יש ונתמודד עם זה.
ובאופן מרשים כמעט, היא הייתה גם די מיושנת. "שעת נעילה" ככל הנראה תיכנס לספרי ההיסטוריה של הטלוויזיה בישראל משום ההשקעה הכלכלית שדרשה וכמובן שבעקבות ההתקבלות שלה אבל גם בזכות המיתוס שלה. הו, כמה קשה היה להפיק אותה. הו, כמה שנים נדרשו, וכמה תסריטאים גויסו, וכמה מחשבה והשקעה נפרשו דק-דק על פני העשור בו צולמה. ואתם יודעים מה? ניכר. ניכר שזו סדרה שנכתבה ב-2010 כי המנטליות הטלוויזיונית שלה בת עשור - ויותר. היא התענגה על הגבריות המסוכסכת והקלישאתית של וולטר ווייט, לואי, דון דרייפר וטוני סופרנו, ופרחה על רקע האלימות המחוספסת של "צדק פרטי" ו"אימפריית הפשע". אלו אילנות יפים וגבוהים להיתלות בהם, אבל כשנתלים רק בהם - זה נראה זקן ומרוכז בעצמו, זה גורם לאלימות בסדרה להיראות קודם כל אסתטית ומרשימה ורק אחר כך מוצדקת. זה גורם לכל פריים ופריים בסדרה להיראות היפר-גברי וסטרייטי עד כדי פארודיה (אל חשש, בשום שלב לא הציגו בפנינו דמות נשית נוספת על דפנה, בגילומה של ג'וי ריגר, וגם היא גורשה משדה הקרב למרות שהוכיחה שוב ושוב לאורך הסדרה שהיא ככל הנראה חיילת ממולחת וחכמה יותר מכל מפקדיה הקרביים והלא-קרביים).
אגב, לא רוצים נשים? אוקיי, בחירה תמוהה, אבל בשם אותה אמינות שנזנחה אי אז בפרק 3, נאמר שאין צורך בשילובן של נשים בסדרה. אתם פשוט הולכים להתעלם מההומו-ארוטיות שבלב ליבה של "שעת נעילה"? אנחנו אמורים לקנות את אבינועם כדמות של סטרייט ביישן שסתם פוגש קצין חתיך וכריזמטי ואז ממש לא מתאהב בו ונמשך אליו, אלא מלווה אותו בהרפתקה שמסתיימת כששניהם נופלים בשבי? שיער הלחיים של מאור שוויצר - לא שאב השראה יסודית מסרטי פורנו הומואיים בשנות ה-70? זה לא נכתב בשם חרמנות גרידא, אלא בהסתמך על רגעי משחק ובימוי שרמזו לכך לאורך כל הסדרה, וקידשו את האינטימיות המוחלטת שבטנק, את הזליגה האיטית ואז ההשתלטות הטוטאלית של חייו של חייל אחד אל תוך חייו של חייל אחר. האם לא ראינו אינספור שוטים של חדירות, פיזיות ומטאפוריות, ושמענו ברקע גברים מגורזים שמעודדים זה את זה "לדפוק אותם"?
רוצה לומר, שגם מבעד לחזית הסטואית והמהוגנת של "שעת נעילה", התפלקו לה פה ושם אירועים חתרניים. היו מקומות ורגעים נהדרים לכל אורכה, שניסו למוטט את מגדל החשיבות העצמית שהסדרה נבנתה עליו, ולמעשה, גם סיום הסדרה היה מין רגע שכזה ועל רקע נאומו רווי הקלישאות של המח"ט, ראינו את מני עוזב בייאוש ובזעם את המפקדה ויוצא לדרכו הפרטית. הגיבור הלא מתבקש והבלתי הכרחי בעליל של הסדרה היה בסופו של דבר עוד גבר אשכנזי מבוגר, עוד זיין-על, עוד ארצישראל הישנה והטובה (זוכרים שהוא שר את "את חכי לי ואחזור"?). ורק הוא זה שהבין את הזיוף והצביעות שבנאומי הניצחון המעושים והמאוסים. כל השאר - מזרחים, נשים, להטב"קים בארון (סורי חברתו של אבינועם), פעילים חברתיים - הם לא לגמרי הבינו את זה כי הם היו עסוקים בנפילה בשבי או במוות הרואי ומיותר.
וכמו כדי להכעיס עוד יותר, כל הלקחים שהובנו על ידי מני לא הובנו על ידי הסדרה עצמה. "שעת נעילה" שאלה אותנו - ואת אבינועם היא שאלה ישירות, בסצנת החקירה - אם המלחמה הזו שווה את זה. סדרה חדה ומעודכנת יותר הייתה יכולה להפוך את זה למעין משל על כל המלחמות כולן, ועל הצורך הכפייתי של הישראלים להצדיק את מלחמותיהם, אבל "שעת נעילה" לא ידעה מהו עידון ולכן התעלמה מהאפשרות הזאת. ואם על היעדר האמינות יכולנו לסלוח לה בשם האהבה הכנה שלנו לטלוויזיה טובה, איך נוכל למחול לה על הגסות והשטחיות? כי מרגע שהבהירה לצופיה שהיא קודם כל מחויבת להעלות על נס את כאבם של לוחמי יוה"כ, "שעת נעילה" בעצם אומרת שלא כזה דחוף לה להיות סדרה טובה. ואם זו לא סדרה טובה, אז למה צפינו בה עשרה פרקים?