היא הייתה עקרת בית גאה ובכל זאת לא הסתפקה בעבודות הבית. היא כתבה ספר אנטי-קומוניסטי שהיה לרב מכר, התמודדה בבחירות לקונגרס האמריקאי שלוש פעמים (והפסידה), ועמדה בראש תנועת מחאה חברתית נגד התיקון לשוויון זכויות - שהיה יכול לעגן בחוקה האמריקאית שוויון מגדרי בין נשים וגברים. היא תוארה כ"גברת הראשונה של השמרנות האמריקאית" על ידי חלק, וחלק אמרו שעליה להישרף על המוקד כמכשפה. אפשר לומ בעצם שארצות הברית היא מדינה שמרנית יותר בזכותה - מה שלא מנע מהבן שלה לצאת מהארון כשהייתה בן 68. זוהי פיליס שלאפלי.
שלאפלי אינה שם מוכר עבור רוב הישראלים. ואנחנו לא מפספסים הרבה - שלאפלי הייתה פעילה ימנית, שמרנית אמריקאית, אנטי-פמיניסטית מוצהרת וגאה, ואוהבים לתת לה ולחסידיה את הקרדיט על הפלתה (ובסופו של דבר, גניזתה) של הצעת החוק לתיקון החוקה האמריקאית, כך שזו תהיה שוויונית יותר עבור גברים ונשים. השבוע הגיעה ל-yes המיני-סדרה "גברת אמריקה", אותה כבר ביקרנו מוקדם יותר השנה, שמציגה את פיליס שלאפלי במלוא תפארתה - ועוד עושה לה כבוד עצום בליהוק של קייט בלאנשט לדמותה.
בשנים האחרונות נראה שפיליס שלאפלי כובשת את המסכים בצורה זו או אחרת - בין אם כנבל נטול צורה ובין אם כדמות טראגית ומפוארת. הדרכים בהן הופיעה עם השנים בטלוויזיה מזכירות עד כמה השמרנות המיליטנטית רלוונטית לימינו, ויותר מזה: הדרכים השונות בהן הטלוויזיה האמריקאית סיפרה את סיפורה של שלאפלי מציגות דרכים שונות בהן אפשר להסתכל על אנשים שהאידיאולוגיה שלנו מבחילה אותנו, וללמוד מהם בכעס אבל גם בחמלה ובהבנה.
ההופעה הראשונה והפחות מוכרת של שלאפלי על המסך הייתה למעשה ב"סיפורה של שפחה". מספיקה התבוננות קלה בדמותה של סרינה כדי להבין את האופי של שלאפלי. סרינה, שנשואה למפקד והבעלים של גיבורת הסדרה, מעוצבת בתחילה בתור נבל. היא נראית כאישה אכזרית, אלימה, קרת לב ומרושעת, שהיה לה גם חלק קריטי בבניית האֵימה והאומה ששמה רפובליקת גלעד. קשה, אפילו בלתי אפשרי לאהוב את סרינה, אבל מהר מאוד הסדרה נותנת לנו לנסות ולהבין אותה. "סיפורה של שפחה" מתארת מישהי שהאמינה באמת ובתמים שמקום האישה הוא בבית, במטבח ועם הילדים, רק כדי לגלות שכשהעולם כופה עלייך ישירות את החיים האלו, הוא ייקח לך עוד כמה זכויות שלא חשבת שיינטלו ממך.
עם הזמן ובחלוף העונות, כבר ברור שסרינה היא לא רק רעה אלא דמות מורכבת וכאובה שעשתה טעויות איומות, ושמבינה בהדרגה שגם אם אינה אחראית לעולם המעוות שחיה בו, היא סייעה לאנשים שבנו אותו. וזה בדיוק מה שהופך אותה לאחת הדמויות המרתקות ב"סיפורה של שפחה". הסדרה מוליכה אותנו לאורך ההתפכחות המצמררת של דמותה ואפילו מצליחה לגייס מצופים מסוימים חמלה כלפיה, גם אם השאר עדיין לא סולחים לה על הסטירה שהעיפה לריטה בעונה הראשונה. הטלוויזיה מאוהבת בדמויות שאפשר לתעב אותן ובו זמנית להבין אותן, וזה מה שאיבון סטרהובסקי, שמגלמת סרינה, מצליחה לייצר מדי עונה.
מרגרט אטווד, שכתבה את הספר שעליו התבססה הסדרה, לא הכחישה שסרינה מבוססת ישירות על שלאפלי, כפי שמבקרים רבים שיערו (בנוסף לשמרנותן, שתי הנשים נשואות לגבר בשם פרד), ואף הוסיפה רמיזה אליה ב"העדויות" - ספר ההמשך ל"סיפורה של שפחה" שראה אור בשנה שעברה - כהנהון יודע ח"ן למי שעשו את הקישור.
איימי שרמן-פלדינו ("בנות גילמור") הסתפקה בהתייחסות קצרה בהרבה ב"גברת מייזל המופלאה", הדרמה הקומית על סטנדאפיסטית מתחילה בשנות ה-60 שמשודרת באמזון. כשמידג', גיבורת הסדרה, מתחילה לחלטר מהצד כקריינית בתשדירי שירות, היא מקבלת הצעה לקריין תשדיר תעמולה מטעם הקמפיין של שלאפלי, שהתמודדה באותן שנים על מושב בקונגרס האמריקאי, וקופצת בחדווה על ההזדמנות להרוויח קצת כסף על גבה של פוליטיקאית אמריקאית. אביה של מידג', ליברל ומרקסיסט חדור אש אידיאולוגית, מסביר לה ששלאפלי למעשה מתנגדת לכל מה שמידג' מאמינה בו: בעוד שמידג' רוצה לשבור את תקרת הזכוכית איפה שהיא יכולה, פיליס עובדת שעות נוספות כדי לבנות לה קורות תמיכה.
כשהיא מגיעה למעמד הקריינות היא מחליטה לסרב. "היא סקסיסטית וגזענית והיא משתמשת ביותר מדי ספריי לשיער", היא מסבירה לטכנאי ההקלטות. המנהלת של מידג' מסבירה לה שלא אמור להיות לה אכפת במה האישה הזאת מאמינה כי כל עוד היא משלמת להן בכסף עליהן לאהוב אותה מאוד. כשמידג' ממשיכה בסירובה והמנהלת סוזי מחליטה לקחת את המיקרופון לידיה כדי לא לפספס הזדמנות טובה למשכורת סבירה, מתחיל מה שהוא בעיני הרגע הגדול ביותר ב"גברת מייזל המופלאה".
אבא של מידג' מסביר שפיליס אינה אישה מטומטמת - אדרבא, היא חכמה מאוד ולכן היא כל כך מסוכנת. ויש משהו מאוד מפחיד, אפילו מייאש, באדם מבריק שמנסח בצורה רהוטה ומשכנעת את כל מה שאתה מתנגד לו. אבל לפעמים, וזה מה שהופעת האורח הבלתי נראית של פיליס שלאפלי ב"גברת מייזל המופלאה" יכולה ללמד אותנו, האנשים האלה יכולים לדרבן אותנו למצוא את הקול שלנו - וכפי שאבא של מידג' מבהיר לה, הם יכולים להזכיר לנו איך ומתי להשתמש בו.
מה שמוביל אותנו ל"גברת אמריקה". בניגוד ל"גברת מייזל", שלאפלי מוצגת פה במלוא תפארתה ואפשר אף לומר שהיא הדמות הראשית של הסדרה. הבחירה לספר את סיפור המהפכה הפמיניסטית של שנות השבעים בהתמקדות באישה שנלחמה בה מגובה בכתיבה, בימוי ומשחק נפלאים, שעושים כל מה שצריך כדי למנוע מהדמות להפוך לנבלית חד מימדית. לא שנאתי אותה במהלך הסדרה; הבנתי אותה וחמלתי עליה, וכל זה תוך-כדי שהבנתי למה היא טועה. זה לא עניין של מה בכך, בטח כשיש מי שמנסה לדרבן אותנו לשנוא את כל מי שלא חולק איתנו את אותו עולם הערכים.
פיליס שלאפלי של "גברת אמריקה" היא דמות פגומה - היא חסרת מעצורים, מבריקה אבל מובסת, לפעמים כל אלו באותה הסצנה. ואין ספק שדאבי וולר, יוצרת הסדרה, ניגשה אל דמותה בכבוד - שלאפלי של "גברת אמריקה" היא אישה בעולם של גברים, והיא עשתה מה שצריך כדי להצליח בו. במקביל, הסדרה לא עושה לה הנחות ולא שוכחת ששלאפלי עשתה יותר נזק מתועלת. כמובן שלא מזיקה העובדה שקייט בלנאשט מגלמת אותה, בהופעה מרהיבה שלא שופטת אותה, ומזכירה שגם האנשים הנבזיים ביותר הם בסופו של דבר אנשים. במובן הזה, "גברת אמריקה" היא לא רק שיעור היסטוריה רלוונטי, אלא קודם כל תצוגה טלוויזיונית במיטבה.