אחרי "חזרות" ו"המפקדת" - שהיוו מעין גיחה של הנישה ה-HBO-ית לישראל (ועל הדרך גם מיצבו את עצמן כשתיים מהסדרות הכי פופולריות של השנה החולפת) - שמחתי מאוד לקראת "ילדות סכסכניות" (שתכלס, מוזר שעלתה ב-HOT ולא בכאן 11). כמו בשתי הסדרות המצליחות של כאן 11, גם ב"סכסכניות" משחקת מיה לנדסמן, וזו כנראה אחת הסיבות בגללה הציפיות שלי היו בשמיים. לנדסמן אינה רק שחקנית מעולה, אלא גם חלק מנוכחותם המוגברת על המסך הישראלי של שחקנים שאינם סלבס: שחקנים שלא לוהקו כי הם יפים ומפורסמים אלא כי הם טובים, שחקנים שלא עושים את מה שהם עושים מטעמי כמיהה לתהילה אלא מטעמי תשוקה למקצוע. עומר פרלמן מ"שבאבניקים" ו"שעת נעילה" גם הוא דוגמה טובה לכך.
יש לי חיבה טבעית לסדרות שמתהדרות בקאסט שאיננו עטור כוכבים מהמדרגה הראשונה (אז ברור שחיכיתי לסדרה שמובילות לנדסמן ועינת הולנד). יש לי חיבה גדולה אף יותר לסדרות שעוסקות בחיים של אנשים לא-באמת-חשובים שגרים בדירה קטנה בעיר הגדולה, או במילים אחרות - לסדרות על צעירים אבודים (ובמיוחד על צעירות אבודות). העובדה שמאחורי "ילדות סכסכניות" עומדות שיר ראובן וטליה לביא - שכל אחת מהן בדרכה קול נשי ובועט באולם עמוס הגברים שהוא התרבות הישראלית – רק תדלקה את ההתרגשות שלי.
"ילדות סכסכניות" עוקבת אחר ליהי ולאה, שתי צעירות ששונות זה מזו לחלוטין אבל עוברות לגור יחד בדירת שותפות עלובה ונרקמת ביניהן שותפות גורל כנה אך הרסנית. הלוואי שהסדרה, שהגיעה לסיומה השבוע, הייתה מתעלה על הציפיות, אבל זה לא קרה. זה מקרה קלאסי שבו השלם לא גדול מסך כל חלקיו. ל"סכסכניות" יש את כל מה שצריך כדי להיות מהסדרות המצטיינות של ז'אנר הסדרות התל אביביות: קאסט מצוין, בדיחות על דירות רעועות בפלורנטין ועל מאהבים שלא מתחייבים, דמויות כה ספציפיות שעצם ספציפיותן הופכת אותן למשעשעות (דוגמת ההורים המציקים והסחים של ליהי, אותם גילמו מנשה נוי ושרה פון שוורצה), הרס העצמי וסקרנות וחוסר אונים. נראה שראובן ולביא ידעו בדיוק לאן הן מכוונות וראו בעיני רוחן את האווירה שהן רצו לייצר, אבל משהו השתבש בדרך - והמרכיבים המשובחים של "סכסכניות" לא התלכדו לכדי סדרה שהיא יותר מחביבה.
הבעיה הראשונה היא המבנה של הסדרה: כל פרק מייצג חודש אחר בחייהן של הגיבורות, כך שבין פרק לפרק חולף, כמובן, פרק זמן של חודש. זו בחירה אסתטית מאוד אבל לא ממש נבונה מבחינה תסריטאית, שכן היא מנעה מאיתנו לחוות יחד עם ליהי ולאה כמה מהתהליכים המשמעותיים ביותר שהן עברו, יחד ובנפרד. כמעט ולא נחשפנו לשלבים בסולם היעני-התאהבות של ענבר וליהי (הן הפכו מסטוץ מרגש לבנות זוג ולא ממש ברור כיצד), בקושי ראינו את הבנות כשהן במוד הסטודנטיאלי שלהן (וכאן נשאלת השאלה, למה ליהי היא - מכל הדברים - דווקא סטודנטית לרפואה, אם היא אף פעם לא לומדת רפואה). זה לא הרגיש כאילו אנחנו צריכים להתאמץ כדי להבין את הלך הרוח הנוכחי, אלא כאילו יש חורים בעלילה והפורמט המדובר היה פתרון קל שנהגה כדי להסתיר אותם.
לא מעט מהגאגים שליוו את "סכסכניות" היו מבריקים, הכינוי "מיטל של הבוקר", למשל. מהצד השני, כמה מהם - דוגמת הכינוי "בנות" שאימצו לאה וליהי זו לזו - הם מצחיקים בעיקרון (כן, "בנות" זה שם חיבה מגניב ומקורי) אבל לא בפרקטיקה (השימוש המופרז בכינוי הפך את עצם קיומו לתמוה, והאותנטיות שלו נהייתה מוטלת בספק). הניסיון של "סכסכניות" לשלב לתוכה רפרנסים לטיפוסים אמיתיים שכולנו מכירים עבדו בחלק מהפעמים - דוגמת המפקדות שעבדו עם ליהי כשהתחזתה לחיילת - ובפעמים אחרות פחות - בת אל מהלכת על הגבול הדק בין דמות משעשעת לבין ייצוג פוגעני של אישה מזרחית. זה קרה גם בבחינת קווי העלילה של "סכסכניות", שלעיתים נלקחו צעד אחד רחוק מדי ונשללה מהם האפשרות להיות אמינים, בסדרה שמתיימרת לתאר את החיים כפי שהם.
הפרק בו לאה, ליהי ובת אל גונבות את הארון של נדב בעל הדירה מתחיל חמוד, ומסתיים בקול תרועה רמה של קרב מכות משונה למדי בין השתיים האחרונות. הבחירה הזו לוקחת את "סכסכניות" ממחוזות סדרת ההיפסטרים אל מחוזות הסלפסטיק. ושלא נתחיל לדבר על הפרק השמיני והמוזר, במהלכו ליהי ולאה כמעט הורגות את אחד השכנים בבניין במטרה להשיג את דירתו. לא ברור מדוע הרגישו היוצרות שסדרה כמו "סכסכניות" זקוקה להתפתחות ביזארית שכזו. ויותר מזה – אם כבר הושקע פרק שלם בהתרחשות כה תלושה ומיותרת, שהיא ללא ספק נטע זר בנוף הסדרה, למה לא לקחת אותה עד הסוף ולהרוג את השכן?
למרות הכל, היו ל"סכסכניות" גם לא מעט רגעים טובים ואפילו מעולים. הפרק בו פוגשת לאה את אביה החרדי והמעורער (בגילומו של שולי רנד) היה נוגע ללב ומדויק, וכמוהו גם הפרק בו ליהי חוזרת לישון אצל הוריה ללילה ומגלה כמה קשה לה באמת להיות עצמאית וכמה העבר עוד מכביד על גבה. הפרק האחרון של הסדרה, יש לומר, חתם אותה יפה. בניגוד לפרקים 8 ו-9, שנראו מפוזרים ולא הובילו לשום מקום (עלילתי ורגשי), הפרק האחרון היה מאורגן יותר ומרגש יותר. הסצנה בה לאה מתקנת בריכוז שאין כמותו את שמלת הכלה של חן הוא כנראה הרגע היפה ביותר בסדרה כולה (סוף סוף, הבחורה המבולגנת לוקחת משהו ברצינות) והשיחה הטלפונית של ענבר ואמא של ליהי גם היא הייתה סגירת מעגל עשויה טוב, הכרחית ולא גרנדיוזית. הפרידה של לאה וליהי הייתה מתוקה-מרירה, וכך גם הפרידה שלי מ"ילדות סכסכניות".