שמעו סיפור: בצבא, שירתּי בחמ"ל תת-קרקעי. מדי ערב, אחרי שסיימנו להעמיד פנים שיש לנו תפקיד אמיתי בצה"ל, היינו מכבים את האורות, פושטים את חולצות המדים המחמיאות של חיל האוויר בגוון עורלה ו... יושבים וצופים ב"טינופת". לא התעניינתם בסיפור? חבל, אבל זה בדיוק העיקרון המנחה בתוכנית הפאנל של HOT, ששודרה חמישה לילות בשבוע מקיץ 2008 ועד אביב 2009.
הפורמט היה פשוט: חמישה-שישה חברי פאנל בהרכבים משתנים יושבים, שותים ומשוחחים על הנושאים שמעניינים אותם במקטעים של חמש עד עשר דקות. בצוות הפאנליסטים המזוהה ביותר עם התוכנית נכללו בין השאר מאיה בצלאל, איתי רייכר, אסף תלמודי, זהר וגנר, ליאור כפיר, אמיר בן סירה, ניסן שור, סמי זיבאק, דפנה ארד, מיכל גלר וגם איתי ולדמן (גילוי נאות: כיום עורך אתר mako). בואו נמנה את המקצועות שלהם, לפי אותו סדר, סתם בשביל לקבל פרופורציות: מפיקה ומגישה, תסריטאי, מוזיקאי, מוזיקאית/יוצרת דוקו, תסריטאי, תסריטאי, פובליציסט, סטייליסט, עיתונאית ועיתונאית. אנשים עם מנוי לפושים של וואלה ברנז'ה. מובילי דעת קהל. מושכים בחוטים ואנשים שעובדים עם סלבס אבל לא ממש בער להם להפוך בעצמם למפורסמים.
הדינמיקה בין נותני הטעם האלה עמדה בבסיסה של "טינופת": הם דיברו בחופשיות משום שתחומי העניין שלהם חפפו. הם צפו באותם הסרטים וישבו באותם המקומות אחרי שעות העבודה, והם התייחסו אל נושאי השיחה הטריוויאליים ביותר בכובד ראש. במשך 30 דקות הם השחירו כמו שרק חברים טובים יכולים להשחיר, והייתי בטוח שגם אחרי סיום הצילומים הם ממשיכים לטנף איש על רעהו מאחורי הגב מתוך מחויבות למלאכה הנעלה הזאת. עד כדי כך הם היו אמינים.
רכילות היא אחת הפעולות הבסיסיות ביותר בחברה אנושית, ובהתאם, היא מופיעה כל הזמן בתרבות הפופולרית. הרצון לרכל הוא הסיבה שאנשים צפו בשעתו בתוכניות אירוח, וכשתוכניות האירוח הפסיקו לעניין הם עברו לצפות בפאנלים פוליטיים ובתוכניות פרשנות ספורט מרובות משתתפים. רכילות היא הסיבה האמיתית שאנחנו צופים כיום בסרטוני BOLD או בווידויים המרגשים של עובדי "התאגיד" שמספרים לנו כמה באמת לוקח לקרמל בצל - אנחנו רוצים לדעת מה קורה אצל אחרים. אנחנו רוצים לשלוף סרגלים ולמדוד את עצמנו ביחס לאנשים האלה, שהיו מספיק מעניינים בשביל שמישהו ירצה בכלל לשאול אותם לדעתם. זה מעגל אינסופי, אבל "טינופת" היתה תוכנית שפרחה על רקע מעגלים שלא הלכו לשום מקום. היא היתה חשובה משום שסיפקה לנו הצצה כל כך חשופה, אבל גם כל כך קז'ואלית אל קהילה סגורה שהוכיחה שכל דיון יכול להיות מעניין כל עוד אנשים מספיק רהוטים ינהלו אותו.
עבורי, "טינופת" לא היתה התנ"ך כי ב-2008, במרתפי הקריה לא היה מגניב לאהוב את התנ"ך. היא הייתה כמו ביקור יומי מהאחות הגדולה. היא הדליקה מולי סיגריה וסיפרה לי באגביות - התכונה המגניבה ביותר של אחיות גדולות - איך מתלבשים, לאן יוצאים ואיך מדברים. כל מי שפגשתי מאז והזדהה כצופה לשעבר ב"טינופת" היה גם הוא אדם מילולי ודעתן; טרחן ומצחיק ומבריק; מעודכן ובו זמנית נוסטלגי לתקופה החמקמקה של העשור הראשון של שנות האלפיים. יו נואו, כשכולנו היינו צעירים יותר ולבשנו חולצות "איי לאב לאב תל אביב" שעוצבו במיוחד לרגל יציאת "הבועה" של איתן פוקס וגל אוחובסקי. כמו בציטוט המפורסם על ולווט אנדרגראונד: לא הרבה אנשים צפו ב"טינופת", אבל כל מי שצפה בה גדל להיות עורך תוכן שעובד גם על סדרה.
טינופת נוצרה, בערה ואז דעכה מיד בנקודה מעניינת מאוד על ציר הזמן התרבותי: הנקודה בה תל אביב הפכה מהמרכז התרבותי ב- תסלחו לי - ה"א הידיעה, לרק מרכז תרבותי. אחד מני רבים. "טינופת" לא היתה יכולה להיווצר ולזכות ברצועת שידור יומית היום כי ההילה התל אביבית נמוגה. צופי הטלוויזיה לא מעוניינים לצפות היום בחבורת צעירים מעודכנים, לבושים בבגדים שנראו אז כשערורייתיים כמעט ומדברים בחופשיות על סקס, סמים וג'אנק פוד. לא כי הנושאים האלה הפסיק לעניין, אלא כי האבטיפוס הזה כבר לא מסעיר אף אחד. אומייגאד, אתם עושים אמ די במסיבות? אתם וכל מי שאי פעם היה במועדון בעמק חפר. נקסט. אתם מזמינים את הבגדים שלכם יד שנייה מהחיה המפחידה שקוראים לה אינטרנט? בוקר טוב, אתם כנראה בני פחות מ-50 עם שני אגודלים מתפקדים וכרטיס אשראי. פריפריה איננה עלבון - היא השאיפה.
תל אביב הטלוויזיונית של שנת 2007 היתה מתה להיות מעניינת, דינמית ופלורליסטית כמו הפריפריה של 2018. התוכן התרבותי שאנחנו צורכים השתנה גם הוא - על כל "אורי ואלה" עם פסקול חלילים, יש שלוש "שאטו עין כרם" עם תוחם שפתיים ודיוני עומק על מג'דרה. תל אביב ממשיכה לייצר את הסדרות והסרטים הישראליים, אבל, תודה לאל, היא כבר לא מרוכזת רק במה שקורה בתוך גבולותיה. הכיף האמיתי וגם ההצלחה הכלכלית נמצאים שניהם מחוץ לאזור חיוג 03. אם אתם לא זוכרים מה זה אזור חיוג, אתם מוכיחים בדיוק את הטענה שלי. ב"טינופת" דיברו על זכרון יעקב, חיפה וירושלים כעל שלושה מתוך שבעת מדורי גיהנום וזה פשוט לא היה עובר היום. אני אסיר תודה לה על שהכניסה אותי, ולו לחצי שעה ביום, למעגל הפנימי הפטפטני והכריזמטי שלה, אבל כמו השירות הצבאי שלי, אני שמח מאוד שהיא הפכה לזיכרון. למצבה. לדבר שאי אפשר לשחזר אותו, לא צריך לגעת בו ואף אחד היום לא יבין אותו.
TVbee בפייסבוק