אח... תיכון עירוני כ"א. איך אהבנו את זה שירדנה טמיר הפכה אותך לתיכון אמנויות עם תלמידים לוהטים ששרו ורקדו. עד היום אנחנו זוכרים בערגה את כל הערבים היפים שהעברנו בך עם כל החברים האהובים שלנו, דמויות בלתי נשכחות כמו אסי, המזרחי המופרע אך רגיש, ונועה, שהיתה מאוד יפה והיה לה שיער חלק וזהו בערך. וכמובן עידו ילד השאנטי... גוד טיימז. כי כן, תיכון השיר שלנו, דרמת הנוער המוזיקלית היומית שהרחיבה את היקום של השיר שלנו וביקשה לרשת את הכתר שלה כטלנובלה הכי מדוברת על המסך, הוא דבר שקרה - וכנראה שכחתם. אבל מקיץ 2009 ועד סתיו 2010, תיכון השיר שלנו שודרה. וזהו. היא לא שודרה בהצלחה ענקית, היא לא הנפיקה עלילות שנותחו בהתלהבות למחרת השידור ולא הנפיקה כוכבי ענק כמו אלה שהורגלנו לקבל בטלנובלות קודמות.
וזה קצת מוזר, לא? הרי לתיכון השיר שלנו היו כל הנתונים. היא היתה תלמידה מצטיינת בפקולטה על שם אורי גרוס לטלנובלות חצי-מודעות-לעצמן. היא היתה אמור להפוך ללהיט, ולהפוך את שחקניה הראשיים, שהיו אז, כמאמר ההודעה לעיתונות ששוחררה בשעתו, "קאסט צעיר ומרענן... יותר אנונימיים ממפורסמים" ל... וול, מפורסמים. כמו שהאלופה 2 הקפיצה את דנה פרידר במעלה סולם התהילה, למשל. אבל למרות שהוכנסו מדי ערב לסלונים של מאות אלפי משפחות ברחבי הארץ, יהודה נהרי, תמר שם אור, ענבר דנון ואריאל וולף הם לא מגה-סטארים. הם עדיין לא שמות שיכולים לשאת בעצמם הפקה רצינית ולמשוך אליה קהל. זה נשמע נוראי ונקמני, אבל לא זו הכוונה. מדובר בקאסט מוכשר, שכל חבריו כמעט המשיכו הלאה, ועובדים נון-סטופ גם היום. אבל בעוד השיר שלנו זיהתה, נגיד, את הכישרון הגולמי של עמוס תמם ונתנה לו את פלטפורמה רצינית ראשונה בקריירה שחולשת על פני תאטרון, טלוויזיה, קולנוע וקמפיינים, תיכון השיר שלנו לא עזרה לכוכביה לעלות מדרגה. לא באמת.
כוכבי תיכון השיר שלנו הם היום מה שמכונה - לעתים בזלזול לא הוגן - "שחקנים עובדים". כלומר, שחקנים שמתפרנסים ממשחק, גם אם הם לא בהכרח נחשבים לכוכבים. שם אור, וולף ודנון משחקים בטלוויזיה ובתאטרון. נהרי הופיע בזגורי אימפריה ובמספר סרטים. נועה וולמן שגילמה את ספיר היתה לכמה רגעים אחת ההבטחות הקומיות הגדולות בטלוויזיה הישראלית עם תפקידים בהמשרד, נשואים פלוס ודבר עם הסוכן שלי אבל נראה כאילו עדיין לא הגשימה את ההבטחה הנ"ל. עופר סקר (יניב) הוא אחד מיוצרי הסדרה אורי ואלה, אריאל ברונז (עידו) עבר לאחורי הקלעים של עולם התאטרון וחיפוש לא מספיק מעמיק בגוגל אחר שחקני החיזוק שהובאו לעונה השנייה של הסדרה - שחר פרץ ועדן צוקהירה - לא העלה יותר מדי תוצאות שקשורות לתעשיית הבידור בישראל. בולטת לטובה היא רוני מרחבי, ששיחקה את דקלה בסדרה, ובשנה שעברה הובילה את המחזמר המצליח "היירספריי". איפה זה ואיפה רן דנקר ומיה דגן? שלא לדבר על הפריצות של עפר שכטר וטלי שרון בטלנובלה בע"מ ואגם רודברג באהבה מעבר לפינה?
שוב, זה עלול להתפרש כנקמני, אבל זה באמת לא. אני באמת מתוסכל נוכח חוסר הסינרגיה הזה - מהעובדה שכל כך הרבה פלוסים, כל כך הרבה אלמנטים שהוכחו כיעילים ואהובים על הקהל וכל כך הרבה כישרון גולמי לא היתרגמו בסופו של דבר לתהילת בת קיימא. כן, תהילה בת קיימא הוא שם דראג מושלם. סיפור אהבה בלתי אפשרי ודואטים מרגשים בזמן ששחקנים מוכרים כמו עליזה רוזן וחני נחמיאס מסתכלים בכם בהערצה? איפה זה יכול להיכשל? ברור שהשתתפות בטלנובלת פריים-טיים זה לא כרטיס מיידי וחד כיווני לעבר ההצלחה, אבל ברור לנו, וברור לכל מי שהיו לו עיניים, שתיכון השיר שלנו היתה אמורה להיות סדרת להיט שתשיק, בין השאר, את הקריירות של המשתתפים הטריים בה – וזה, כאמור, לא קרה. ואם בסיומן של דרמות יומיות נוספות ראינו חלק יחסי מהשחקנים בהן הופכים לכוכבים, ב"תיכון השיר שלנו" זה פשוט לא קרה.
ב-2009, הגל הטלוויזיוני של הטלנובלות כבר היה הרבה אחרי שיאו - נקודה שניתן לסמן איפהשהו בעונתה הראשונה או השנייה של השיר שלנו ב-yes במקביל לשידור טלנובלה בע"מ והאלופה ב-HOT, אבל איש לא חשב שצריך להספיד את הגל הזה. בטח שלא ככה, בקבורת החמור המבאסת שתיכון השיר שלנו העניקה לו. אז מה קרה? ראשית, מיתוג לא טוב. קהל הנוער בישראל הלך והתעצב והתבדל מקהל הטלנובלות הקלאסי - שכוונו לצפייה משפחתית. תיכון השיר שלנו דיברה אל ועל נערים, אבל שווקה ושודרה כאילו היא פונה אל כל המשפחה. מבוגרים חוו אותה כצעירה וילדותית מדי, בעוד שילדים צעירים הסתכלו עליה כעל זקנה מדי ונערים חשבו שהיא לא רלוונטית.
למה? או, טוב ששאלתם כי נוסף על כך, המותג הטלוויזיוני שלה נשחק. השיר שלנו נתפס כמותג מרים, שבכוחו להשיק סדרות מעצם אזכור שמו, אבל בפועל לאנשים כבר לא היה כוח א שהם לא היו בקיאים מספיק במיתולוגיה. ובעיקר לא עניין אותם. יאללה, עוד פעם "הכוכבים של ירדנה"? באמת מרגש מאוד לשנת 2004, אבל ב-2009 זה נראה ונשמע מאולץ. הדור שחווה את השיר שלנו כסנסציית נעורים, כסדרה שמדברים עליה למחרת בהפסקה הגדולה, כבר שירת בצבא בשנים האלה. תיכון השיר שלנו לא עסקה בנושאים שרלוונטיים לו, ואם השיר שלנו עוד ניסתה להתבגר ולבגר את גיבוריה בעונות 3 ו-4, תיכון איפסה את העלילה שוב והחזירה אותם לתיכון. מי שלא הכיר את השיר שלנו קיבל מאסה מבולבלת וסבוכה מדי של חומרי רקע - ולו ברמת המיתוג של הסדרה והידע המוקדם שהיא הצריכה - ומי שהכיר ואהב, כבר התבגר. המישמש הזה בין תרבות פופולרית וסוגיות ישראליות פוליטיות שהשיר שלנו שכללה לכדי אמנות (ואז סחטה והרגה בעונה 4) לא ריגש ולא הצחיק יותר את קהל היעד.
במקביל, הוצעו לקהל היעד הזה חלופות טובות יותר. הנוף הטלוויזיוני של 2009 כלל מבחר עשיר ומפתה של תוכניות נוער, בהן דאוס, חצויה, האי וראש גדול. הדרמות היומיות שעוד שודרו בשנים האלה - בהן חשופים ועספור - עלו שלב. הן הכילו עלילות מרגשות ומציאותיות יותר, ונערכו בצורה שניסתה למתג אותן כדרמות איכות לכל דבר, רק כאלה שבמקרה משודרות מדי יום ב-20:00. תיכון השיר שלנו ירתה לכל הכיוונים הלא נכונים של אותה תקופה - היא היתה בו זמנית ילדותית מדי ומיושנת מדי עבור הצופים של 2009. ובשונה מסדרות אחרות ששודרו באותן שנים היא גם לא נחשבת היום לאיזו פנינת קאלט, היא לא הפכה למכנה משותף עבור כל מי שגדל עליה.
ומי שסבלו מההשלכות של חוסר הרלוונטיות הזה הם שחקני תיכון השיר שלנו. הם נטענו בהיסטוריה ובהיסטריה של נינט, מיה דגן ורן דנקר. אלה נעליים שכמעט לא הוגן לנסות ולהיכנס אליהן, אבל זו היתה הציפייה מהם, לפחות ברמה הסמויה. הרי פרנסי השיר שלנו כבר הוכיחו שביכולתם להפוך שחקנים אנונימיים לכוכבים. אבל מי שקיוו להפוך אותה למקפצה גילו שהמקפצה הנ"ל ממוקמת בגובה 40 סנטימטר ולא באמת יכולה לרומם אותם לשום מקום. הם לעולם כבר לא יהיו מי שקיבלו הזדמנות ראשונה בסדרת להיט. הם לא הפכו להימור מצליח. וזה משום שתיכון השיר שלנו נולדה בחטא. היא חסרה את החדווה והברק של השיר שלנו ה-OG, ונראתה כאילו הונדסה על ידי מדעני טלוויזיה במקום אנשים שבאמת רצו לעשות אותה. מי שניגש לתיכון עשה את זה כי סמך על המותג, אבל גם פייסבוק ואינסטגרם משיקות מדי פעם נפילות, והצופים ניגשו אל תיכון השיר שלנו כמו שניגשו לסטוריז של פייסבוק – בחשש, ואז בשיעמום ואז בהתעלמות.