לואי סי. קיי, כידוע, עשה לא מעט דברים דוחים בחייו. אבל הוא גם עשה כמה דברים טובים, ואי שם בראש הרשימה הזאת מופיעה "דברים טובים" ("Better Things") - הסדרה שנוצרה בשיתוף פעולה שלו עם פמלה אדלון ומסיימת השבוע את דרכה אחרי חמש עונות. מפתה מאוד להיפרד מ"דברים טובים" מבלי להתייחס לסי. קיי, בעיקר כי הוא לא מעורב בה מאז העונה השנייה. מפתה, אבל אולי בלתי אפשרי, כי הוא זה שזיהה את הפוטנציאל האדיר שנמצא בחייה האישיים של אדלון, שהייתה במשך שנים רבות חברה טובה שלו וגם כיכבה לצדו ב"לואי" ו"לאקי לואי".
למרות שהוא פרסונה נון גרטה על המסך שלנו, לסי. קיי מגיע לפחות חלק מהקרדיט על יצירת הסדרה, אבל אחרי שהמעשים שלו נחשפו אדלון הוכיחה שהיא מסתדרת מצוין גם בלעדיו. היא ניתקה איתו קשרים מקצועיים, שכרה חדר כותבים חדש וביימה כמעט את כל פרקי הסדרה בעצמה, כשהאישיות ונקודת המבט הייחודיות שלה נמצאות בכל מילה ובכל פריים.
"דברים טובים", בראשיתה, הייתה חלק מטרנד קומדיות אישיות של קומיקאים, אבל היה לה משהו אחד שלא היה לכל שאר הסדרות האלה, טובות ככל שיהיו: אדלון עצמה. אדלון היא לא מסוג הקומיקאים או השחקנים ההוליוודים שאנחנו רגילים להתעניין בחיים הפרטיים שלהם. היא מה שנקרא "שחקנית עובדת", מה שאומר שהחיים שלה לא מלאים בהשקות נוצצות או מתנהלים באחוזה מפוארת. היא חיה טוב, ללא ספק, אבל היא לא מנותקת מהחיים הרגילים של רוב האנשים מהמעמד הבינוני, והיא גם לא שמה את העבודה שלה במרכז. היא מאוד אוהבת להיות שחקנית, אך בסופו של יום מדובר במקור הכנסה, והתשוקה האמיתית שלה נמצאת בבית.
למרות ש"דברים טובים" לא נצמדת אחד לאחד לאירועים בחייה של אדלון, היא עשתה עבודה מצוינת בכך שגרמה לצופים להרגיש כאילו אדלון הזמינה אותם לסלון האישי שלה. היא בחרה שחקניות צעירות מרשימות ומעולות לגלם גרסאות פיקטיביות של שלוש בנותיה האמיתיות, והקשר הקרוב שנרקם על הסט ניכר גם על המסך.
"דברים טובים" היא סדרה שקל להתאהב בה בגלל הכתיבה, המשחק המצוין של כל המעורבים בה והתחושה הביתית והחמימה שהיא מצליחה להשרות, אבל בראש ובראשונה "דברים טובים" היא סאם פוקס, הדמות שאדלון גילמה על המסך (וקשה להאמין שבינה לבין האישה האמיתית יש הבדל מלבד השם).
סאם היא לפני הכל אמא מהחלומות. היא נודניקית כמו כל אמא, אבל אוהבת את הבנות שלה לא רק בגלל שהיא חייבת, אלא בגלל שהיא אדם אוהב ומפרגן לכל מי שמסביבה - וזה לא קל כשאת מגדלת לבדך שלוש מתבגרות וחיה בשכנות לאמא הבריטית הקרירה שלך. בזמן שהבנות שלה התבגרו והתמודדו עם מורכבויות מסביב לזהות מינית/מגדרית, דיכאון או שאלות קיומיות שמגיעות כשאנשים הופכים מילדים לבוגרים, סאם תמיד הייתה שם כדי להיות הגב המנחם שהן צריכות, אמא מהסוג שאפשר לסמוך עליה בכל סיטואציה אפשרית, אמא שמאמצת את החברים שמגיעים מבתים פחות אוהבים, אמא שאוספת סביבה אנשים כל כך טובים שהם משמשים כעוד סט של הורים, אמא שמשמשת דוגמה חיה איך להיות הורה מדהים.
וזה לא ש"דברים טובים" היא בהכרח סדרה על אימהות, אבל המרכיב הזה מהותי כל כך בחייה של אדלון (ובהתאמה גם של פוקס), שהוא פשוט בלתי נפרד ממי שהיא כאדם וכיוצרת. ובגלל שאדלון אוהבת כל כך את בנותיה, היא גם יצרה כמה מהדמויות הטובות ביותר של ילדות/נערות מתבגרות שנראו על המסך, כשניכר שכל מה שמנחה אותה היא חמלה, אפילו לא באופן מודע, פשוט כי זה סוג האדם שהיא.
למרבה הצער, מרבית העונה החמישית והאחרונה של הסדרה הרגישה מבולגנת מדי, בעיקר בהשוואה לעונות המצוינות שהגיעו לפניה. פרק הסיום בכללותו וסצנת הסיום בפרט, שהיו אמורים להשאיר את הקהל עם תחושה של תקווה (כך אדלון אמרה בראיון לניו יורק טיימס), לא ממש יוצרים את האפקט הזה, ולא הרגישו כמו הסוף שהגיע לסדרה המעולה הזאת. ובכל זאת, במהלך חמש עונות קיבלנו מספיק מהתקווה הזאת. מבלי להטיף או להיות קיטשית יתר על המידה, אדלון הראתה לנו איך כדאי לחיות את החיים - עם הומור, חמלה והקשבה לאחר - וכמה היחס שלנו כלפי אחרים יכול לייצר אפקט פרפר של אושר. ובגלל זה, התחושה העיקרית ש"דברים טובים" הותירה מאחוריה היא של זכות עצומה שנפלה בחלקנו לקבל אפילו הצצה קטנה לחיים של אדלון, אישה שהופכת את כל הדברים לטובים יותר.