מי שצורך את החדשות שלו במנות מדודות, רצוי בבקרים ורצוי עוד יותר עם חיוך בסופן (כלומר, כולנו), חווה לאחרונה חודש מטלטל. בתחילת יולי הודיע המבזקן שיבל כרמי מנסור על עזיבתו את חדשות 12 - ידיעה תמימה למראה שהתגלתה כחבית חומר נפץ. הצופים התקשו לעכל, גולשים מחו באופן נמרץ, מירי מיכאלי, אישית, הייתה מרוסקת. מנסור הגיש את המבזק האחרון שלו בסוף אותו חודש, והגיע בתחילת אוגוסט לשיחה קצרה בתוכנית של "חדשות הבוקר" כדי לסכם את התקופה שלו בתפקיד ולהבטיח שזהו, זה באמת נגמר.
את מקומו של מנסור בדינמיקה המסוימת מאוד שבין מגישי תוכניות הבוקר למבזקנים ממלאים כעת כמה מבזקנים אחרים, בהם לי נעים, אורי איזק ולעתים גם כתב התרבות לירון זייד. המגישים האלה כמו נבחרו בפינצטה כדי לענות על כל הצרכים המקצועיים והבין-אישיים שמנסור נודע בהם: נעים היא המקצוענית החביבה שמתנגדת (אבל אף פעם לא יותר מדי) לבדיחות האבא שמשוגרות אליה על ידי ניב רסקין, נסלי ברדה וקאדר הפאנליסטים שמלווה אותם בהגשת "חדשות הבוקר"; זייד הוא המבזקן הרהוט, הנו-נונסנס שיודע לשחק את הפינג פונג המילולי עם המגישים אך תמיד מוביל חזרה את הדיון לענייני השעה, ואורי איזק מספק את הדיקציה הנהדרת, הבקיאות והכריזמה. והוא גם נראה כמו נסיך דיסני, שזה קצת מחוץ לנקודה אבל גם לא לגמרי מחוצה לה.
העניין הוא שניכר שחברת החדשות ידעה מה היא עושה כשבחרה את היורשים של שיבל, והבינה שאם אין לה עדיין סטאר בסדר הגודל שלו - היא תעניק לצופיה חלקים מוכחים מאותו קסם. וזה צעד הגיוני בסך הכל, כי למרות שאנחנו אוהבים לחשוב על תוכן אקטואלי כעל "שקוף", תכלסי וחף משיקולי רייטינג והתקבלות, ברור לנו גם שזה לא מקרי שכל המבזקנים של חדשות 12 וחדשות 13 הם לכל הפחות נאים. לי נאים.
גם אם תולדותיו של המבזקן החתיך אינן חד משמעיות, ברור שהמתכון שלו עובד ושצופים מגיבים היטב לשילוב בין קול סמכותי, הבנה באירועים חדשותיים ופנים כל כך מסותתות שאפשר להיחתך מהן. וברור גם שז'אנר המגישים הזה נוסק בשנים האחרונות, עם שילובם של החזאי מתן יעקב והכתבים/מבזקנים עופר חדד וגדעון אוקו - כולם נאים ובעלי קסם אישי שפורץ מהמסך גם במבזקים הקורקטיים ביותר - בחדשות 12. אגב, גם בחדשות 13 לא מקפחים לרגע את דמות המבזקן החתיך, ובין שורותיהם של אנשי החדשות ברשת נמנים כמה מבזקנים וכתבים מקסימים ומחוטבי לסת כמו ינון מילס, עומר ירדני, אורי קואל וראש דסק התחקירים עמרי מניב.
דמות המבזקן החתיך נחצבה מתוך סלע של פוטנציאל, והפוטנציאל הזה הולך שנים אחורה. עוד בשנות ה-90 הסתמן אודי סגל - אז פרשן מדיני במהדורת החדשות של ערוץ 2 והיום מגיש המהדורה המרכזית ברשת 13 - כחריג לטובה בנוף המנומס של מהדורת החדשות. סגל היה ישיר וכריזמטי יותר מחלק ממקביליו, ולמרות שלא היה אז אינטרנט מספיק מפותח כדי לפרוק בו תשוקות לא ממומשות, היה ברור שהוא מגיש החדשות החתיך של הערוץ.
הזרע נטמן, איפוא, אבל לקח לו כמה שנים לנבוט כמו שצריך, והמבזקן החתיך פר אקסלנס הראשון הוא אורן וייגנפלד, שהחל להגיש מבזקים לא לגמרי נחשקים (אלה של חצות, למשל) ומהדורות אחר צהריים ב-2005. למעשה, וייגנפלד יצר ועיצב בשתי ידיים את פורמט המבזקן החתיך ולו משום ששידר מאות מבזקים בשנות שונות והיה, ובכן, נאה מאוד. וייגנפלד הפך את ההגשה המסוימת הזו - עניינית אך בעלת נימה משחקית שרוחשת מתחת לפני השטח - לסימן היכר ולתו תקן.
בחדשות 2 ראו כי טוב ועשו שינויים ניכרים במצבת כוח האדם שלהם. דני קושמרו - שבאמת אפשר לכתוב דוקטורט שלם על איך הצליח לטפח בו זמנית תדמית של איש חדשות מכובד אבל גם תדמית של שובר לבבות עם אופנוע ובלורית מתנופפת - הוקפץ ללב ליבו של הפריים-טיים והחל להנחות את מהדורת החדשות של שמונה בערב ב-2008. החזאי דני דויטש, שהצטרף לחברת החדשות ב-2005, הפך לכוכב בולט יותר ויותר במהדורות בהשתתפותו, וצבר טיקטים נוספים בחברה, בהם התואר "כתב פנאי ומזג אוויר" (אוקיי) ואפילו עריכה והגשה של מבזקים מחוץ למהדורה המרכזית. כיום כבר ברור שלחדשות הטלוויזיוניות בישראל יש טיפוס: גברים נאים בעלי פנים מרובעות עם שיער קצת כהה, עיניים בהירות, והיכולת להחזיק סמול-טוק בלי למות ממבוכה. אנחנו אפילו רואים מופעים של זה, אלמנטים מתוך ארכיטיפ המבזקן החתיך, גם אצל כתבים ומגישים נוספים דוגמת גלעד שלמור, בן מיטלמן, יונתן ריגר ועידו סלומון.
החביבות הזו זולגת, כאמור, גם אל מחוץ למסך. המבזקן החתיך יודע שהנוכחות שלו מחוץ לאותן דקות טלוויזיוניות של מבזק חשובה בדיוק כמוהן, ולעתים אף יותר. אם תעקבו אחרי עופר חדד בטוויטר תזכו לפרשנויות אישיות לענייני השעה וגם להצצות חטופות אל חייו הפרטיים. מי שכבר עוקב אחרי אורי איזק באינסטגרם זכה לראות אותו מתאמן לקראת הופעה ב"נינג'ה ישראל" ומי שעוקב אחרי אורי קואל באותה הרשת יגלה שהוא ככל הנראה לא יודע איך חולצה מרגישה מבפנים כי הוא כל הזמן בים. כלומר, נוסף על היותו אדם נאה שמגיש מבזקי חדשות בטלוויזיה, על המבזקן החתיך להיות גם נגיש ואנושי יותר, מה שהופך אותו, כמובן לאטרקטיבי עוד יותר עבור הצופים.
ואם אורן וייגנפלד מסמן את לידתה של הדמות, תמיר סטיינמן הוא מי שמסמל את מלוא הפוטנציאל שלה. קשה אולי לזכור ממרחק החודשים שחלפו מאז העימותים עם חמאס בסוף 2019, אבל למשך שבוע-שבועיים בחודש נובמבר אשתקד, כתב חדשות 12 באזור הדרום היה הדבר הכי לוהט על המסך - ומחוצה לו. סטיינמן, שהצטרף לחברת החדשות לפני כעשור, זרח בדיווחיו השוטפים מאזור גבול עזה (וזה שהיו איזה טריליארד מהם בטח לא פגע). לאט-לאט ואז גם מהר-מהר הוסר מעל עינינו הקולקטיביות איזה בד אטום והבנו, יחד, כיחידה אחת, שסטיינמן הוא גם גבר פוטוגני בצורה מתסכלת כמעט.
התוצאה הייתה היסטרית: מכתבות שעוסקות בבת זוגו, לדיווחים תכופים על שעות השינה שזכה להן, לסקרים מקצועיים שניתחו את כמות וסוג המלל שנכתבו עליו ברשתות החברתיות ועד, כמובן, ההבנה של חברת החדשות שיש לה פה סלב בהתהוות. סטיינמן קיבל יותר ויותר זמן מסך, מה שהזין - לפחות באותם שבועיים - את העניין בו. ואם תחילה הוקפץ מביתו רק כדי לדווח על מטחי קסאמים, בהמשך המערכה הוא כבר שידר שיחות ארוכות עם תושבי המקום, העביר סיורים, מסר פרשנויות וביקר בבתים פרטיים אחרי שהוזמן לארוחת צהריים בשידור.
ההבנה שגם מי שעד כה לא תויג כחתיך עשוי לזכות לפתע לתהילה היא הבנה חשובה, כי היא מאשרת סופית שאנחנו, כצופים, חושבים על חתיכוּת כעל חלק בלתי נפרד מהחדשות שלנו. אנחנו מצפים מהן שיוגשו לנו לא רק במקצועיות ובאמינות, אלא שיגרו בנו איזושהי הנאה בידורית. הכהונה של שיבל והעזיבה שלו הן נקודות חשובות בספרי ההיסטוריה על הגשת חדשות בישראל, אבל הן גם רק נקודות. חלק משרשרת ארוכה יותר. המבחן האמיתי של המבזקן החתיך מגיע עכשיו, אחרי עזיבתו של מנסור. האם לי נעים, לירון זייד ואורי איזק יוכלו למלא את הנעליים שהותיר? אולי ואולי לא. השאלה המעניינת יותר היא האם הם יעזרו ליילד דור חדש של מבזקנים ושפה חדשה של הגשת חדשות? וכאן התשובה היא 'כן' נחרץ, ו'בשעה טובה'. אחרי יותר מ-15 שנים, הגיע זמנו של המבזקן החתיך לעשות מקום לפנים חדשים - נאים גם הם, אין בכלל ויכוח - ומגישים חדשים.