בזמן ש"משחק הדיונון" הפכה לסדרה הנצפית והמדוברת של הרגע, הזדנבה אחריה במקום השני סדרה אחרת – עדינה יותר, סנסציונית פחות, אבל קשה לצפייה בדרכה שלה. אני מדבר, כמובן, על "עוזרת בית" ("MAID"). המיני-סדרה החדשה מספרת את סיפורה של אלכס (מרגרט קוואלי בתפקיד שמגדיר קריירה), אם צעירה לילדה מתוקה שלילה אחד עוזבת את בן זוגה ואבי בתה האלכוהוליסט, שון. בלי כסף או מערכת תמיכה מתפקדת היא הופכת לעוזרת בית בשכר נמוך.

הסדרה עוקבת אחרי ניסיונותיה של אלכס להשאיר את הראש מעל המים ולספק קורת גג ושקט נפשי לבתה ולעצמה, אבל נראה שבכל פעם שדברים עובדים לטובתה - מכשול אחר מחזיר אותה 50 צעדים אחורה. אחד מאותם מכשולים הוא שון – האקס שלה, אותו עזבה בגלל שהבינה שאדם שמתעלל בה רגשית מהר מאוד יכול לעבור גם להתעללות פיזית, שהכוסות והצלחות שהוא מטיח לעבר הקירות יכולים יום אחד לשנות את יעדם לכיוונה. שון, אותו גבר רעיל ונאלח, הוא אחד הדברים הכי מיוחדים שקורים בסדרה הזאת – ולו רק בגלל ש"עוזרת בית" מקשה עלינו כצופים לשנוא אותו באמת.

שון אינו בחור טוב. רוב הזמן, לא מגיעה לו האהדה שחלק מהקהל מתפתה לה במהלך הסדרה. צופים מסוימים (ביניהם כותב שורות אלה) מצאו את עצמם מקללים את המסך כשהוא שוב היווה מכשול במסעה של אלכס למקום טוב יותר. אבל הסדרה מסרבת לאפשר לנו לקלל אותו בלבד, ומתעקשת שנכיר אותו. היא שואפת שנבין שבנאדם צריך להיות דפוק מאוד כדי להתייחס כך לאישה שהוא אוהב.

האלכוהוליזם של שון נידון בהרחבה, התנאים העקומים בהם גדל (אמא מכורה לסמים בראשם) מוצגים יותר מפעם אחת כסיבה שבגללה הוא באמת לא יודע איך לאהוב את האנשים שחשובים לו. ויותר מכל אלה – פרקים מסוימים מוכיחים שהוא יודע להביא תועלת, לא רק נזק (פרק שלם הראה איך שון תומך באלכס אחרי שאמה עברה התמוטטות עצבים). היה קל יותר לייצר דמות של נבל מרכזי שרק יתעלל בדמות הראשית, אבל "עוזרת בית" בוחרת בדרך הקשה, ומבהירה ששון איננו מפלצת, אלא פשוט בן אנוש. לא בן אנוש מוצלח במיוחד, אבל אנושי מאוד.

הבחירה לתת לשון להיות דמות עגולה ולא נבל שטחי הייתה יכולה להיות טעות איומה לולא הייתה נעשית ברגישות הנכונה. זה, אגב, המקום לשבח את הופעתו של ניק רובינסון, שהתגלה בתפקיד תיכוניסט חמוד והומו בארון ב"באהבה, סיימון" ופה מגלם בצורה משכנעת מאוד את ההפך המוחלט. הסדרה חומלת על שון בלי לרחם עליו, מבהירה לנו שהוא פגום אבל יכול למצוא גאולה (בלי לתת לנו לראות אם הוא זכה לה). החמלה הזאת היא סוד כוחה של "עוזרת בית" – סדרה שגואלת גם את הלקוחה המרושעת ביותר של אלכס, ומבינה את אמא של אלכס גם אחרי שהיא אומרת לגיבורה שלנו את הדברים הנוראיים ביותר. החמלה שמעניקה "עוזרת בית" לדמויותיה היא סיבה מרכזית להיותה אחת הסדרות האנושיות ומלאות התקווה שיצאו בשנים האחרונות, והיא שהופכת את גיבורתה למעוררת השראה כל כך.

"נקודת הכוח של העמדה החומלת היא בעובדה שזו לא עמדה שבאה להצדיק עוולות או אלימות. היא באה לספק מרחב בטוח ושפוי לטפל בה". אומר תמיר אשמן, עובד סוציאלי בהכשרתו ומנחה טיפולים קבוצתיים בגברים אלימים, בשיחה עם mako. "ראיינתי וטיפלתי ב-25 השנים האחרונות במאות גברים ונשים סביב אלימות במשפחה. לא פגשתי בנבלים או בחלאות אדם, פגשתי גברים פצועים ופוצעים. אם רוצים לעזור לאדם שמתנהג באלימות להפסיק את אלימותו, אנחנו צריכים ללמד אותו חמלה ואמפתיה. לא ניתן לכבות שריפות בבנזין. ההכרה הזאת לרגע לא באה כדי להצדיק התנהגות: היא באה לרפא".

מתוך
מתוך "עוזרת בית"|צילום: RICARDO HUBBS, יח"צ באדיבות Netflix

קל לשנוא, ויש מי שראויים לזה. בכל ידיעה על אלימות של גברים נגד נשים אפשר לקרוא עדר של טוקבקיסטים שמאחלים לפושעים עונשים יצירתיים, ובמקרים רבים קשה להאשים את אותם גולשים זועמים. בינינו, אפשר בלב גם להצטרף אליהם ולקלל את אותן הקללות, זה משחרר וזה לעיתים קרובות גם מגיע להם. אבל אי אפשר שלא לשאול – איך השנאה הזאת מקדמת? מה יעזור לנו לשנוא את האיש הרע? האם זה ימנע מאנשים רעים אחרים להרים את ראשם? האם ההגדרה "אנשים רעים" היא בכלל הגדרה מדויקת? ואם כן – האם היא תועיל למישהו מאיתנו?

לעיתים קרובות מדי אנחנו מזכירים לעצמנו שאין דבר כזה שחור ולבן. זה לא תמיד נכון – אנחנו יודעים שלפעמים באמת יש שחור וגם לבן, וההבדלה בין טוב לרע לרוב עוזרת לנו לקבל החלטות. אבל השאלה היא איך אנחנו מתמודדים עם הרע כשאנחנו מזהים אותו. אפשר להוקיע אותו, לנסות למגר ולדחוק אותו מהחברה שלנו, לראות בו שד שלא שייך למרקם האנושי. אבל ייתכן שזאת לא תהיה הגישה הכי נכונה. "ההנחה היא שאנחנו צריכים לדחות את 'הנבל', שאנחנו שבויים תחת האשליה שניתן למגר את האלימות, להכחיד אותה", אומר אשמן. "אבל דווקא החמלה כלפי הצד התוקף היא קריטית לתהליכי הריפוי". 

סדרות רבות הציגו גברים אלימים, ולרוב הם מוצגים כדמונים אלימים ולא כ"אנשים פצועים ופוצעים" (פרד מ"סיפורה של שפחה" הוא דוגמה מעולה). כמו ב"עוזרת בית", ב"שקרים קטנים גדולים", למשל, נעשה איזשהו ניסיון לתאר את הסיטואציה בצורה מורכבת יותר – פרי, בעלה האלים של סלסט, הוצג כאדם עם התמודדויות נפשיות שהוא מנסה לפתור. ועדיין, גם שם, המסקנה הייתה שמדובר בנבל חסר תקנה שעליו למות. "עוזרת בית" מציעה דרך אחרת לראות את המצב, ומגיעה למסקנה לפיה אלכס ובתה צריכות לחיות רחוק משון, לא לשנוא אותו - ואף לקוות שיזכה לאיזושהי תקנה. קל להאמין בהזדמנות שנייה עבור מי שתמיד חשבנו שהיה ראוי לה; "עוזרת בית" מציעה לנו לחשוב שגם לאלו שתמיד שנאנו מגיעה איזושהי חמלה, וההזדהות החלקית הזו איתם היא שמבעירה בנו אש לדרבן אותם לקחת אחריות על מעשיהם האיומים.