נפתח בחידה - מה מהדברים הבאים קרה, ולעתים אף היה חתיכת קו מרכזי בעלילת העונה החדשה של "פה גדול": תחבושת היגיינית ספוגת דם ספחה וספגה את מימיו של אגם כלשהו עד שייבשה אותו לחלוטין; עצירות קשה גרמה לאחד מגיבורי הסדרה להשתגע עד שחברו הטוב עזר לו "ללדת" גוש צואה מדבר; נערה ונערה בני 14 גילו יחד את חיבתם למין קינקי והתמסרו למערכת יחסים שכללה ליקוק כפות רגליים מלוכלכות; נער אונן מול ארון הקבורה הפתוח של סבו אחרי שרוחו של הסב עודדה אותו לעשות זאת. התשובה היא… הוא… הם… הכל. פאקינג הכל קרה ב-300 הדקות של העונה הרביעית והחדשה של "פה גדול", סדרת האנימציה הנועזת והמצליחה מבית נטפליקס.
"פה גדול" תמיד הייתה סדרה נועזת, ויש שיגידו מגעילה. זה בסדר, שני שמות התואר האלה יכולים לחיות סבבה ביחד. כבר בעונה הראשונה שלה היא הכתה קצת גלים בעקבות התייחסות כנה ומפורשת למיניות של נערות ונערים בגילי העשרה המוקדמים, ובשיאם שיחה של ג'סי, אחת מגיבורות הסדרה, עם הוואגינה שלה, שדובבה בקדחתנות על ידי קריסטן וויג. הוואגינה הדריכה את ג'סי בזריזות על חלקיה השונים, ובסוף השיחה עודדה אותה לחקור את המיניות שלה במקום להתבייש בה. פרקים נוספים חקרו באופנים דומים - רציניים אך גם מבודחים ומוקצנים במכוון - אספקטים שונים של מגדר, מין ומיניות בקרב סט הולך ומתרחב של דמויות צעירות. "פה גדול" הישירה מבט גם אל האונננות הגברית ואל התפתחות סימני מין שניים אצל נערות. היא דנה בגישושים רומנטיים ראשוניים בגיל העשרה ובמשברים משפחתיים שהלכו ותפחו עד לפיצוץ, ועל ההשפעות הרגשיות שיש להם על הגיבורים הצעירים.
היא שילבה בהדרגה נקודות מבט שונות, ואל הדמויות הלבנות והפרבריות שבמרכז הסדרה התווספו בשנים האחרונות גם דמויות לא-לבנות (ג'ינה בעונה 3) ולא סטרייטיות (ג'יי יצא מהארון כביסקסואל ומת'יו מעולם לא שהה בתוך שום ארון) שהעשירו את סך החוויות ש"פה גדול" תיארה והפכו אותה לא רק לאחת הקומדיות המופרעות ביותר על המסך, אלא גם לשיעור סופר-מכיל בחינוך מיני. אבל לא חינוך מיני מגומגם ומבולבל כמו זה שאולי נתקלים בו בבתי הספר הממלכתיים, אלא רצף של מסרים מורכבים אך מעודדים על חוויית ההתבגרות. כולנו עוברים אותה, אמרה "פה גדול", וככל שנפסיק להתבייש בדברים שקורים לנו בגוף ובמוח - כך ייטב.
העונה החדשה ממשיכה את המסורת הזו במובנים רבים. היא מציגה, למשל, את נטלי, דמות של נערה טרנסג'נדרית שמתמודדת עם חזרה למחנה הקיץ האהוב עליה, אליו הגיעה בשנים קודמות בזהותה הקודמת וההיפר-גברית. זו גם העונה בה "פה גדול" ניסתה להתמודד - בהצלחה חלקית, אם יורשה לי - עם העובדה שהסדרה עצמה ליהקה מדבבת לבנה מאוד לגילומה של דמות שחורה, והיא העבירה את דמותה של מיסי מסע מזורז של התעוררות תרבותית, שבסופו מיסי הפסיקה לפחד מהמורשת האפרו-אמריקאית שלה וגם, אתם יודעים, קיבלה מדבבת חדשה. אבל זה גם העונה בה צפינו, כאמור, בפרק שלם על עצירות, שכלל תקריבים ארוכים ומפורטים על פעולת המעיים של אנדרו. זו העונה בה "פה גדול" ניסתה בו זמנית לחלוק כבוד לאירועי ה-11 בספטמבר אבל גם לעגה לדמותו של המאמן רפה השכל סטיב, שחשב שכולם מתרגשים מה-11 בספטמבר כי זהו יום הולדתו. זו העונה בה לולה - אגב ליהוקים מחדש, מה עם להפסיק לתת לגברים לדבב נשים רק בשביל להגחיך את הדמויות שלהן? - חושפת שכשהייתה בגן הילדים היא הרגה בטעות ילד אחר, אבל זה ממש בסדר כי היום היא יכולה לצחוק על זה. אתם יודעים, דברים כיפיים והגיוניים כאלה. וזו חדש משמעית העונה בה "פה גדול, השלימה תהליך הדרגתי ומבאס של איש משפחיזציה.
איש משפחיזציה (ש"ע). תהליך ההפיכה של סדרה מחתרנית, מבדרת ומוערכת למופע ארוך ומתיש של פאנצ'ים מבוססי נוזלי גוף (כשאצל "איש משפחה" קיימת העדפה מובהקת לקיא והקאות). דוגמאות לסדרות שעברו תהליך דומה: "סאות'פארק", שאחת לכמה עונות נאספת מחדש וממציאה את עצמה שוב כסאטירה פוליטית אבל אז מתפזרת מחדש ומתמקדת שוב בנושא האהוב עליה - פלוצים, ו"ריק ומורטי". האחרונה, על עונותיה הקצרות יותר ופרקי הזמן הארוכים בין העונות, עוד נהנית מהילה איכותית יחסית אבל גם מתחפרת עמוק-עמוק בתוך עולם הסיוטים שלה, ונעשתה הרבה פחות נגישה ואיכשהו גם הרבה פחות חכמה בפרקיה האחרונים. אה, ואם "סאות'פארק" אובססיבית לפלוצים, "ריק ומורטי" סובלת מהתמכרות חמורה לדם, מעיים, ואיברים מעוותים באשר הם.
אבל כן, התהליך המומצא הזה קורה לסדרות אנימציה בועטות שמגיעות לאיזה רף גבוה של ריגוש ומתקשות לרדת ממנו, ומתחילות להעדיף תוכן סנסציוני על פני תוכן, יו נואו, מעורר הזדהות ברמה הכי בסיסית שלו. להראות ואגינה מדברת זה משהו אחד - זה מנרמל, זה מסיר את לוט הבושה הפרטית והמיזוגיניה הסמויה של התרבות מעל אירועים שקרו וקורים ויקרו למחצית מאוכלוסיית כדור הארץ. להראות קקי מדבר בוקע מתוך רקטום זה משהו אחר לגמרי - זה אכן מנרמל את התופעה הלא לגמרי מושתקת של עצירוּת נוכח שינויים בסביבה ובתזונה, אבל, אה… האם היינו חייבים? זאת אומרת, לא רק ש"פה גדול" לא הייתה עד כה סדרה על גסטרולוגיה, אלא שקו העלילה הזה כמו סימן איזה קו חום ומסריח בין כל מה שקדם לו בסדרה - ומה שבא אחריו. או אחוריו. זהו, סליחה, זה סופם של משחקי המילים המגעילים לכתבה זו.
"פה גדול" של זמננו היא כבר מעין סדרה חדשה, שעשתה את כל שיעורי הבית שלה מהעונות הקודמות אבל הגיעה לתשובה שגויה לגמרי. כלומר, היא ראתה את ההתקבלות החיובית שזכתה לה, את אהבת המעריצים ואת שבחי המבקרים, ובחרה לתת להם עוד מזה. אבל במקום לתת להם עוד מאותם שיעורים מעוררי הזדהות וכו', היא בחרה ובוחרת לתת להם עוד מהגועל הקומי.
זהו קו סמלי בלבד ואפשר להתווכח על המיקום שלו, אבל בגדול הוא מפריד בין עונותיה הראשונות של "פה גדול" והעונות החדשות. הטירוף, הפנטזיה והעיסוק בנושאים בזויים לכאורה תמיד היו חלק מהיקום של "פה גדול", ובעונות קודמות ראינו בה נבחרת של מפלצות שעירות ומוחשיות למחצה (עם בולבולים שעירים שמשמשים להן כחיות מחמד) שמלוות את המתבגרים ומלמדות אותן את רזי החיים כאדם בוגר ומכשף ששואב את כוחו מרגשות של בושה ואשמה בקרב מתבגרים. זאת אומרת, אנחנו, כצופים, יודעים לסנן את התוכן המופרך של "פה גדול" ומסננים ממנו את השיעורים הקטנים ואת רגעי המפתח מלאי החמלה שהופכים אותה להרבה יותר ממפגן של גועל. אולם העונה האחרונה איבדה את האיזון הזה שבין תוכן גבוה לתוכן נמוך, וברור מאוד מה ההעדפה שלה: להצחיק ולהבחיל. אלה שני אפקטים ראויים מאוד לסדרת טלוויזיה - ואכן, "פה גדול" ממשיכה להיות אחת הסדרות המצחיקות ביותר על המסך - אבל היו בה גם עוד ערכים. הערכים האלה עוד קיימים בה, אבל כרגע הם נחנקים תחת עננה של פלוץ ארוך-ארוך.