לורה מאלווי טבעה את המושג "המבט הגברי" ב-1975, והגדירה: מבט גברי מציג נשים כאובייקטים שתכליתם להביא לעונג גברי ותו לא. מתוך נקודת המבט הזו ובאמצעותה נוצרו, ככל הנראה, רוב היצירות הקולנועיות והטלוויזיוניות בהיסטוריה. עברו הרבה מים בנהר מאז הימים בהם דמויות נשים היו רק קישוט, כלי לשירותם של הגברים הגיבורים המורכבים. כיום, תודה לאל (או בעצם, לקדמה), אנחנו רואים על המסך הגדול והקטן (וגם מאחורי הקלעים) מגוון ייצוגים של נשים ושל נשיות.
אבל השאריות של המבט הגברי - הפנטזיה הגברית, אם תרצו - עדיין כאן. וקשה לגרד אותן, גם כי לא תמיד קל להבחין בהן. אנחנו יודעים לזהות בקלות את המבט הגברי המקטין כשאנחנו צופים ביצירה רדודה, פרימיטיבית, טראשית, או פשוט כזו שניכר שעלתה למסך לפני הרבה שנים; אבל נורא קשה לנו לזהות את המבט הגברי, ואולי אנחנו לא ממש רוצים לזהות אותו, בכמה מסדרות האיכות המודרניות והפרוגרסיביות שאנחנו אוהבים לאהוב (וגם אני – מודה – אוהבת מאוד): "תמונות מחיי נישואין", "הלוטוס הלבן" והעונה השנייה של "אופוריה". נכון, הן אמנם לא סוקרות גופים של נשים בשוטים הכה מאוסים שמתחילים מלמטה ונמתחים במעלה הגוף, והן ממש לא מותירות את הדמויות הנשיות שלהן נטולות אישיות ומטרות משלהן (אפילו להפך!), אבל שלא תטעו: המבט הגברי מקנן בהן.
מדובר בשלוש מהסדרות הכי מדוברות ומוערכות של השנה (ושוב – בצדק). שלושתן של HBO ,רשת הטלוויזיה ממנה יצאו ויוצאים התכנים האיכותיים ביותר על המסך הקטן. שלושתן, כיאה לדרמות של HBO, אפלות למדי ומקפידות לנסח בצורה עילאית את המשברים האנושיים שכולנו מכירים כך או אחרת. ושלושתן נוצרו על ידי גברים: על העיבוד הטלוויזויוני ל"תמונות מחיי נישואין" אחראי הישראלי חגי לוי, מאחורי "הלוטוס הלבן" עומד מייק וייט ועל "אופוריה" מנצח סאם לוינסון, אחד מהאנשים היחידים בעולם שכותב סדרת טלוויזיה שלמה לבדו.
ואכן, דמויות הנשים שמוצגות בהן נכתבו על ידי גברים, והן מתנהגות בהתאם. בשלוש הסדרות הנ"ל, חשוב לציין, מופיעות דמויות נשיות מורכבות, חכמות, רבודות ועגולות. אבל שלושתן מציגות, ועושות זאת באופן זהה להבהיל זה לזו, את טייפקאסט האישה המיוסרת - המופרעת אפילו – אבל ענוגה; דמות שהיא בעצם פנטזיה גברית. ב"תמונות מחיי נישואין" זו מירה (שמגולמת על ידי ג'סיקה צ'סטיין), ב"הלוטוס הלבן" זו רייצ'ל (אלסנדרה דדריו) וב"אופוריה" זו, כמובן, קאסי (סידני סוויני המוכשרת).
אין לי כל כוונה להביע שמץ של ביקורת כלפי השחקניות הענקיות, שבאמת עשו עבודה מרשימה כל אחת בדרכה וראויות לכל פרס שבעולם. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שלצד ארגזי הכישרון שלהן, יכול מאוד להיות שהן לוהקו גם משיקולי מראה חיצוני. שלושתן תואמת לסטנדרטים של אידיאל היופי. שלושתן נאות לכל הדעות, שלושתן בעלות מבט בהיר וחודר ולשלושתן עור לבן כשלג. אגב, יכול להיות שהבחירה בשחקניות בעלות עור עד-כדי-כך-לבן לגילומן של נשים מיוסרות וענוגות איננה בחירה מקרית: הלובן הנשי הזה - החיוור כמעט – מחזיק בתוכו קונוטציות תרבותיות של קור ושל טירוף, של חולשה ושבריריות אבל בה בעת גם של טוהר ושלמות.
כך או כך, כי אני ממש לא מנסה לקבוע מה התרחש בחדרי האודישנים (רק לנחש), הדמויות שמגלמות סוויני, צ'סטיין ודדריו נדמות כהתגלמות של האופן בו גברים מדמיינים את האישה המיוסרת שהם רוצים לעצמם, אישה שלא בהכרח קיימת במציאות (ואולי לכן הם הרגישו צורך ליצור אותה הם). איך כן מתנהגת אישה מיוסרת במציאות? לא יודעת, זה תלוי באיזו אישה מדובר. כל אחת וייסוריה, וכל אחת והדרכים בהן היא מתמודדת עם הייסורים האלה. אני לא מכירה את כל הנשים המיוסרות בעולם, וגם לא מתיימרת לדעת או לספק נתונים ממשיים על איך הן מתנהגות, אבל משהו אומר לי שאף אישה מיוסרת לא נראית ונשמעת סקסית וענוגה בכל רגע נתון וגם ברגעים של משבר אמיתי, תהומי.
לכל אחת משלוש הדמויות האלו יש תסביך משלה (התסביכים שלהן נוגעים רק לגברים שבחייהן, אבל זו כבר שיחה ליום אחר): מירה מרגישה לכודה בנישואים שלה לג'ונתן, לכודה בעבודה תובענית, לכודה ברשת של חרטות שנטוותה במשך שנים ארוכות. בהמשך, היא שבורה כי היא מבינה שעליה לפרק את מערכת היחסים ואחר כך היא מבינה שהמשיכה שלה לג'ונתן, הרגיש והנאמן, היא חזקה ועוצמתית משהיא תיארה לעצמה. רייצ'ל גם היא לכודה בקשר רומנטי שכבד עליה, אבל במקרה שלה, היא התחתנה עם גבר שהוא ההגדרה המילונית לדוש פריווילג, כזה שמזלזל בתחומי העניין שלה, נהנה לשווק אותה כמעין טרופי-ווייף (היא אכן מאוד, מאוד יפה) ולא מעריך את החוכמה שלה. קאסי, מצידה, פותחת את העונה השנייה של "אופוריה" ברומן לוהט ואסור עם האקס של החברה הכי טובה שלה, וממקבלת שנאה עצמית ואשמה עם ההתמכרות לרעל, עם הנטייה לרצות את נייט, לא משנה מה המחיר של הבחירה הזו עבורה.
לכל אחת משלוש הדמויות האלה יש תסביך משלה אבל שפת הגוף שלהן נראית בדיוק אותו הדבר (תוצאה של כתיבה ובימוי, חשוב לומר, ולא של משחק לקוי). מי מכם שכבר צפה יודע בדיוק על מה אני מדברת: השפתיים משורבבות מעט ופתוחות למחצה, הסנטר מורם כלפי מעלה אבל לא בהתנשאות – בתחינה, בכניעה. העיניים מזוגגות - דומעות אולי - בוהות באיזו נקודה לא קיימת בחלל החדר. טון הדיבור רועד או שבור אבל עדיין מאנפף, "נשי". גם כשהיוצרים "מכערים" אותן וגורמים להן לצעוק וליילל בבכי היסטרי, הן לא באמת מכוערות כי הן אף פעם לא מגוחכות או דביליות. זו לא קביעה אובייקטיבית כי מי אני שאקבע מה זה כיעור, אלא הנחה שנובעת מהאופן בו היוצרים מקפידים להבהיר לנו שהנשים המיוסרות הללו נחשקות על ידי הגבר שלהן בעת המשבר, ויותר מזה, שהמשבר שלהן הוא דבר מחרמן.
זה לא שאני מניחה שכל דמות אישה מינית שאי פעם נכתבה על ידי גבר היא דמות לא טובה או דמות שהמניע ליצירתה רקוב, ממש לא. אם בוחנים את הכתיבה והבימוי בלבד, בעצם אפשר להתעלם מהכל ולהגיד שהכל בסדר, להאמין שאולי יש נשים מיוסרות שבאמת מתנהגות כפי שמירה, רייצ'ל או קאסי מתנהגות ולהכיר בכך שאין בהתנהגות הזו שום דבר רע ביסודו. אבל השלוש האלה לא רק מתנהגות בצורה מסוימת, אלא גם מולבשות ומצולמות בצורה מסוימת, שונה בתכלית מהאופן בו מולבשים ומצולמים דמויות הגברים המיוסרים שמככבות לצידן.
הלבוש של קאסי, רייצ'ל ומירה תמיד מינימלי. סוויני אמנם התעמתה עם לוינסון והתעקשה שלא להתפשט אם העירום איננו מהותי לסצנה הרלוונטית - אבל בכל זאת היא מופיעה בעירום, במחשופים נדיבים או בבגדים צמודים כמעט בכל שוט בכיכובה בעונה השנייה של "אופוריה". רייצ'ל, כיאה לאורחת במלון מפנק שמבלה פרקי זמן ממושכים על שפת הבריכה, מסתובבת תמיד בבגדי ים קטנים. במקרה של מירה, היא לא מולבשת בבגדים חושפניים אבל כן בבגדים שצבעם מחקה צבע עור ושמרמזים, באופן בלתי נמנע, לגוף העירום שנמצא מתחת להם.
אין שום דבר פסול בעירום על המסך, ההפך הוא הנכון. ניתן להציג עירום נשי על המסך בצורה בריאה וחיובית, לא להחפיץ את הגוף העירום אלא דווקא לנרמל את קיומו. אבל גבול דק עובר בין אותנטיות לבין רומנטיזציה, בין ייצוג של אמת גולמית - כמו זו שמתיימרים יוצרים לייצג בסצנת סקס, למשל - לבין פטישיזציה. את הגבול הזה ניתן למתוח אם בוחנים את דרכי הפעולה של הכלי שמתווך לצופים את המתרחש, שמייצר את הזוויות בהן נסתכל בדמויות: המצלמה. והמצלמה, בעיקר זו של "אופוריה",איננה תמימה: היא מתלבשת על העור הצחור החשוף, מתמקדת ומתעכבת על החזה ובישבן. וצריך לומר – היא עושה את זה גם כשאותם קלוז אפים לא באמת משרתים את העלילה (או לפחות, העלילה לא תיפול בלעדיהם). וגם - הקלוז אפים האלה בקושי קיימים כשמדובר באופן הצילום של גופו של נייט, למשל, שחולק עם קאסי את סצנות הסקס בכיכובה. מתי לאחרונה ראיתם ב"אופוריה" שוט שמתמקד בירך גברית חשופה מתכווצת מעונג, למשל?
ואם כבר מדברים על "אופוריה" בפני עצמה, צריך לציין שלסדרה הזו – מופתית ככל שתהיה, והיא אכן כן – יש בעיה מהותית שהתרגלנו להתעלם ממנה, או להעלים ממנה עין: היא מציגה דמויות נשיות עצובות וסקסיות (ובראשן קאסי), אבל בעצם הדמויות האלה אינן נשים - הן נערות. קטינות. יכול להיות שאם הייתה "אופוריה" משווקת לנו את דמויותיה כבחורות בשנות העשרים לחייהן (בהתאם לגילאים של השחקניות), הצורך של היוצר להראות כל כך הרבה עירום היה צורם פחות, ואכן יש משהו מטריד בעובדה שכולנו צורכים סצנות סקס גרפיות ולוהטות של לכאורה-ילדים-בני-17 ומתחרמנים מהן. אבל אפילו בלי קשר לסקס ולעירום: בנות נוער פשוט לא מתנהגות ככה. תציצו בכמה סדרות אחרות שמתארות את חייהן של בנות נוער ("בנות דרי", "אמת או חובה" ואפילו "הכל יהיה בסדר" של היוצר ג'וש תומאס) ותבינו למה אני מתכוונת.