אני זוכרת היטב את צפיית השנאה הראשונה שלי. השנה הייתה 2014, היו אלו ימים שלפני מי-טו ותרבות הביטול, ימים בהם היה אפשר לייצר טלוויזיה לבנה פריבילגית, לשדר אותה בערוץ הציבורי ואשכרה לקרוא לה "משפחה טובה". שותפי לדירה ואני צפינו ברצינות בפרק הראשון של סדרת הדרמה מבית היוצר של איתן פוקס, חיפשנו בו איכויות וכנראה שבמאמצינו אפילו זיהינו כמה. המשכנו לפרק השני עם ספק בליבנו אך גם עם תקווה, אבל התבדינו כשבאותו פרק כבר מצאנו את עצמינו מפנים זעם אל המסך, שהפך בהמשך גם ללעג והתגלגל לפרצי צחוק. בפרק השלישי פינינו את הערב, הכנו פופקורן, והתיישבנו לצפות בהנאה צרופה בסדרה שבשלב זה זכתה לכינוי "משפחה גרועה".
קאט ל- שנת 2022, הפעילות בה עסקתי אז כבר מוכרת לנו היטב בתור "צפיית שנאה" (Hate Watch). אך נדמה שחלה הדרדרות במצבינו כצופי טלוויזיה (או שחלה הדרדרות בטלוויזיה? ובעצם, למה או-או כשאפשר גם וגם) וכולם רצים לצפות בשטויות, במלואן. גם אני, כמובן, כבר מצאתי את עצמי מבזבזת סופ"ש שלם על איזו סדרה בנטפליקס - וכשהממשק שאל אותי אם אני עדיין צופה, בלי להתבלבל לחצתי "כן", ולא כי חשבתי שהתוכן שווה את הזמן שלי. הרי כבר שמעתי מחברים, ממשפחה, ממסדרונות המשרד וגם ממבקרים וצייצנים ש"זו סדרה ממש גרועה" אך עם ההמשך המפתיע "את חייבת לראות!". זה קרה עם "אמילי בפריז", ואחר כך עם "מניפסט", וגם עם "סקס/לייף", "עושות כותרות" ועוד רבות וטובות. כעת הצטרפה לרשימה המפוקפקת הנציגה הישראלית "שנות הירח" שגרמה לנו לעצור ולשאול: למה אנחנו בכלל צופים בטלוויזיה גרועה?
לפני שנענה על השאלה, ננסה להבין איזה מן סוג סדרות זוכות להופיע בכתבה המעליבה הזאת. אז קודם כל, מדובר בכאלו שלוקחות את עצמן ברצינות. כלומר, היצירה מתיימרת להיות טובה, איכותית, או לפחות מוצלחת באיזשהו מהאלמנטים המרכיבים את הסדרה: תסריט קולח וחד, דמויות נוגעות ללב, קווי עלילה מפותלים, אפקטים ותפאורה מרשימים - הכל כמובן בשאיפה, שהרי אנחנו מחכים לראות אותם נכשלים במשימה. באותה נשימה, זו לא יכולה להיות תוכנית טלוויזיה שהיא גילטי פלז'ר. נכון, אולי נצפה ב"לאב איז בליינד" מאותם מניעים רגשיים או הסברים פסיכולוגיים, אבל הז'אנר בו אנחנו דנים קצת אחר, כי בסדרות מהסוג הנ"ל גם אם המשתתפים חסרי מודעות עצמית, היוצרים יודעים בדיוק מה הם עושים. דרך אגב, זה עדיין לא אומר שזו חייבת להיות סדרה עלילתית, היא יכולה להיות סדרה דוקומנטרית, ויודעים מה? אפילו ריאליטי. משורר, כוונתך הייתה ליצור משהו איכותי ונכשלת? התקבלת.
מכאן, שהתנאי החשוב ביותר להיכנס לרשימת הסדרות הגרועות שחייבים לצפות בהן - הוא חוסר מודעות של היוצרים. ולמה? כי אז אנחנו, הצופים, יכולים להתנשא עליהם. טלוויזיה, כמו כל יצירה, שואפת לעורר בקהל רגש - והתנשאות, בוז, זלזול, כעס ושנאה הם רגשות עוצמתיים. יתר על כן, אלו רגשות שאנחנו נוטים להדחיק, כאלו שלא מנומס לבטא, שמייצרים עימותים וחיכוכים מהם אנחנו מעדיפים להימנע. על מסך הטלוויזיה אפשר לצעוק, להצביע ולצחוק בלי תחושות אשמה ובלי לפגוע באף אחד, ובל נשכח שמם שנון ומצחיק שיורד על סדרה גרועה יגרוף יותר לייקים מכל ציוץ נלהב אודות סדרת איכות.
ההבדל בין צפיית השנאה הישנה והטובה לבין צפיית ההתעליינות החדשה - הוא דק, והוא טמון בשיח שנוצר על סדרה וכיצד השיח משפיע עליכם. כדי להבין למה באמת אנחנו צופים בסדרה שאנחנו יודעים מראש שהיא גרועה, יש לבחון את הכרוניקה של דעתינו עליה. נלך צעד-צעד: בשלב הראשון, שמעתם שעומדת לצאת סדרה חדשה והתחלתם לפתח מחשבות עליה בהתבסס על המידע שיש בידיכם. מי היוצרים שלה, לאיזה ז'אנר היא משתייכת, דעתכם תקבע אפילו לפי הערוץ שבו הסדרה תשודר. כאן כבר מופיעים ניצני התלבטות באם תצפו בסדרה או שלא. בשלב הבא הסדרה עולה לאוויר ובהתבסס על ההחלטה שקיבלתם בשלב א', הגיע הרגע להיות הראשונים לצפות או לחכות ולראות מה יהיו תגובות הקהל. השלב האחרון מתפצל לשניים: אם צפיתם, אתם כבר חלק מהשיח. ואם לא צפיתם - אתם תוהים אם לצפות בהתבסס על השיח.
כשניצבתי מול ההתלבטות האם לראות את "שנות הירח", כבר ידעתי היטב מה חושבים עליה. והסיבה שהכריעה, לא הייתה כי חשבתי שאולי יש סיכוי ואיכשהו אני אגלה שבעצם זו סדרה טובה. בחרתי לצפות כי הרגשתי FOMO. אני אוהבת להיות חלק מהדיבור, רציתי לצחוק מהציוצים בטוויטר, להשתמש בסטיקרים שנשלחו בקבוצת הווצאפ של המשרד, דאמ-איט אולי אפילו הייתי עושה איזה מם בעצמי. אז צפיתי. וואלה היה כיף טהור. כך זכיתי להיות חלק מהדיבור. ואם חשבנו ששנאה מאחדת, גילינו שהתעליינות והתנשאות משותפים שווים לא פחות.
"שנות הירח" עוד לא הסתיימה, אבל השורה התחתונה באשר לאיכותה כבר ברורה. אז האם יש בכלל צורך אמיתי לצפות בסדרה גרועה עד הסוף, או שמספיק לראות כמה פרקים כדי לקבל את מנת אי אילו ההורמונים המשתחררת לנו במוח? אני אישית מנסה להגביל את עצמי בצריכת התוכן, אבל זה כי אני סגפנית. או מתנשאת. או פשוט גרועה בלהנות מטלוויזיה גרועה.