סדרת השנה: "דנה קמה"
סיפור הצלחה מוזיקלי כנגד כל הסיכויים, בסדרה שיצאה לפועל כנגד כל הסיכויים - ואפילו חידשה משהו בז'אנר הדוקו-ריאליטי, כנגד כל הסיכויים. "דנה קמה" (יס), נס טלוויזיוני וקאלט מיידי, לא הסתפקה רק בחשיפה נרחבת של דנה אינטרנשיונל ובחשיפה ראשונה של שי כרם, יד ימינה. היא הראתה את קסמיה של המשפחה הנבחרת, שרבים מחבריה להט"בים, חגגה אוסף מיספיטס שעד כה נמנע מאור הזרקורים (ומאז כבר התאהב בו), ובעיקר נברה בתוך קפסולת זמן מתל אביב של שנות ה-90. היו בה איזון יוצא דופן בין ספונטניות למלאכותיות, נרמול מבורך של טרנסיות, רגעים שחרכו את טיקטוק והמון שימושים בשפת ה-ג'. מה לא היה בה? קיר רביעי. ובמקרה של עוד יצירת מופת מבית אילן עבודי ויונתן קוניאק, גם ממש לא צריך.
ציון לשבח: "טבריה - מתחת לקו האדום" (כאן 11), "אלף" (יס), "פליישמן בצרות" (דיסני+), "באפקיס" (יס והוט), "אבירם כץ" (כאן 11), ולמרות שהן אפילו לא משודרות בארץ - חובה להלל גם את "חבר המושבעים" (אמזון פריבי) ו"פול ט. גולדמן" (פיקוק).
הופעת המשחק של השנה: מייגן פאהי, "הלוטוס הלבן"
בדיוק כמו בעונה הראשונה, בחירה של הופעת משחק אחת בלבד מתוך "הלוטוס הלבן" (יס, הוט וסלקום) היא משימה אכזרית במיוחד. אבל בהנחה שג'ניפר קולידג' כבר עשתה את שלה, אוברי פלאזה הוללה מספיק ומייקל אימפריולי לא קיבל מספיק חומרים - העמדה הכי טוב להתכנס אליה היא זו של מייגן פאהי. כוכבת "עושות כותרות" בדימוס התבגרה ונכנסה לסנדלי החוף של דפני, גרסה פחות גרוטסקית ויותר אומללה של ספיר טורטל. היא והדמות הלכו והשתכללו מדי פרק, חשפו עוד טפח מתוך תעלומה אנושית בלתי נגמרת. האם הילדים שלה הם גם של בעלה? האם היא באמת אוהבת אותו? האם היא מאושרת? כל השאלות האלה מתגמדות מול השאלה היחידה שחשובה כרגע: מה הסיכוי שהיא תחזור לעונה נוספת?
ציון לשבח: טלי גוטליב (כנסת ישראל), גל מלכה ("גוף שלישי"), לאורה ריבלין ("שישה אפסים"), אמיר ח'ורי ("שמים אדומים"), הריסון פורד ("שרינקינג"), נלי מירה רובין ("אלף"), ג'יימי לי קרטיס ("הדוב"), ליהיא גרינר ("חאנשי"), ג'יימס מרסדן ("חבר המושבעים"), דומיניק פישבק ("נחיל"), נעם קקון ("המתחזים"), דניאל סטיופין ("סובייצקה").
סצינת השנה: השלישייה עם דני רופ, "קורדרוי"
פייר, זו הייתה סצינת השנה עוד לפני שמישהו בכלל צפה בה. כבר מהרגע הראשון היה ברור שסצינת מין משולשת של 1. דר זוזובסקי 2. ניבר מדר ו-3. דני רופ היא חתיכת אירוע - וגם אם מה ששודר בפועל ב"קורדרוי" (הוט) לא לגמרי עמד בהבטחה, עדיין נשברו כאן כל שיאי הביזאר. הרבה לפני הטייק התמוה של הדס בן ארויה על תרבות האונס, אפילו לפני שאריק ברמן חשף את מבושיו, "קורדרוי" נתנה לנו ספק-מערכון של ספק-שלישייה ששימש בתור הקליקבייט המושלם: כולם (לפחות במונחי הכבלים) הגיעו לצפות בחזאי הלאומי מתערטל, אבל רק בודדים ממש נשארו לצפות בחיקוי מנג'ס ומלא פוזה של "אופוריה". וכפי שניתן היה לצפות, הדמויות של "קורדרוי" נהיו בלתי נסבלות בשנייה שבה פתחו את הפה, לכן עדיף לכולם לזכור ממנה רק את הפתיח ההזוי והנועז. אף אחד לא חזה את זה, וטוב שכך.
ציון לשבח: כל סצינה מפרק 3 ("האחרונים מבינינו"), העימות של ארטיום ורונה לי ("רוקדים עם כוכבים"), הדברים שג'וסלין עושה עם קוביית קרח ("איידול"), הפעם הראשונה של קוטי ("אני מזל בתולה"), מריה בלו נמחצת למוות ("עצבים"), המוות של מאור עזרא ("השוטרים").
האירוע הטלוויזיוני של השנה: ליל ה-26 במרץ
בין ימי השיבוש לגל הטרור, אולפני החדשות ידעו שהכל יכול לקרות. אבל כזה עוד לא היה: הכתבה של ניר דבורי נקטעה באמצע, ויונית לוי הודיעה את מה שכבר הופיע בהתראות של כל טלפון - השר גלנט פוטר. דפנה ליאל הביאה את התגובות, עמית סגל מיהר לפרשן ואהוד ברק הוקפץ לשיחה, אם כי תוך שעתיים (ופרקים של "גוף שלישי" ו"הישרדות") היה ברור שזה לא סתם אירוע פוליטי, משפטי או צבאי. וכשמשדרי החדשות חזרו, הרחובות בערו כמו שלא בערו מעולם. אנשים שאף פעם לא הפגינו יצאו לראשונה מהבית. השתקנים מהליכוד העיזו לצייץ נגד המעשה. השבתת המשק עלתה על הפרק. נפתלי בנט התפנה לריאיון חירום. אפילו דני קושמרו נשלח מהבית לאיילון. כשגם יונית וגם דני משדרים חדשות, ועוד בשעה שבה אנשים אמורים לישון ולא לשבת מול המהדורות, סימן שצריך לדאוג. למחרת החקיקה הוקפאה וגלנט נשאר, לא לפני שראש הממשלה נתניהו חיכה לשעת השיא של הרייטינג. אז מה. חצי שנה חלפה מאז ההיסטוריה המדכאת ומעוררת ההשראה של ליל גלנט, ומדינה שלמה עדיין ישנה עם הנעליים. כי הלילה הזה יישאר לנצח עם כל מי שצפה בו, וכנראה שכולם צפו בו. גם בגלל שקשה לשכוח, ובעיקר בגלל שאסור לסלוח.
ציון לשבח: המצור על המספרה של שרה נתניהו, "צל של אמת: ההכרעה" (והזיכוי של רומן זדורוב), ההלוויה של יהונתן גפן (והחולצה של הבת שירה), גניזת הריאיון עם משה קצב (וההחלטה המבישה לשדר אותו), המוות של לוגאן רוי ("יורשים"), ארוחת החג של משפחת ברזאטו ("הדוב"), אולפן "המטה המרכזי" מארח את משה חזן הלא נכון, וכל מה שעבר השנה על סטטיק - מהנשיקה עם שרית ב"הזמר במסכה", דרך סרט "הגירושים הכפולים" ועד המחווה לבת הזוג רונה לי ב"רוקדים עם כוכבים".
זוג השנה: חאנשי ודוד, "חאנשי"
הבית של יעל אלקנה יזכור את שנת תשפ"ג לא רק בתור השנה שבה יצאה מתחפושת העכבישה - אלא גם בתור השנה שבה בן הזוג תומר מחלוף סוף סוף עלה על הרדאר של צופי הטלוויזיה. התפקיד שלו כדוד, מושא האהבה שומר הנגיעה ב"חאנשי" (הוט), היה הפתעה משמחת בסדרה שלא חסרו לה כאלה. בשיתוף פעולה עם היוצרת והכוכבת הראשית עליזה חנוביץ', המתח המיני בין חאנשי לדוד נבנה בעדינות ובחוכמה - עד לקרשנדו הנפלא לצלילי "אייכה" של שולי רנד, שאפילו יצר סערה קטנה. אבל הדינמיקה הרומנטית שבלב "חאנשי" הייתה רק אחת הסיבות שהפכו אותה לסמל של טיפול בטראומות, מאבק בדיכוי ותקיעת אצבע משולשת בפני ממשלת ישראל. כזה שלמרות כל הליבידו הבתולי המתפרץ, בכל זאת הציע איזושהי נחמה. לצד המשחק המוקפד של הנ"ל, ותסריט מלא שנינויות ומהמורות, חאנשי ודוד היו הצמד הכי יפה והכי נכון בשנה הכי מסריחה.
ציון לשבח: חווה ונאווה ("מי שמע על חווה ונאווה"), יעל ושוש פוליאקוב ("מה שתגידו"), ג'וסלין וטדרוס ("איידול"), ארנונה וצבי ("שישה אפסים"), בן כספית ועמית סגל ("פגוש את העיתונות"), מאיה קיי וטל מורד ("הישרדות"), ספיר בורגיל ואברהם אקלום ("האח הגדול").
פריצת השנה: ערוץ 14
רגע, זו לא פריצה חיובית בהכרח. פשוט גם אם ערוץ 14 לא היה נוכח בכל אירוע אקטואלי - הרי מבחינת צופי מהדורת החדשות המרכזית יהונתן גפן עדיין חי - כן היה אותו בכל שיחה. "הפטריוטים" זינקה ברייטינג, שרון גל הצטרף למהדורה, ברדוגו ואמיר איבגי החליפו משמרות וכולם שם הסתובבו עם פרצוף "פיצוץ גלקטי" זחוח במיוחד. זה לא אומר שצריך ערוצים ייעודיים לקבוצה פוליטית אחת, זה לא אומר שאם כבר יש ערוץ ימני הוא צריך לשמור שבת, וזה בטח לא אומר שצריך למחוא כפיים כשארי שמאי קורא לשחרר את יגאל עמיר לאלתר. זה רק אומר שהזירה התקשורתית בישראל עברה חתיכת שנה, ואולי הגיעה העת לבחון מחדש את עיקרון האיזון התמוה. השנה הבאה? היא תהיה קריטית ל-14 יותר מלכל ערוץ אחר. כי אפילו אם האנרגיה של ינון מגל לא תיגמר לעולם, הצופים לא יסתפקו לתמיד עם "הפטריוטים" בפריים טיים.
ציון לשבח: ליעוז לוי ("מלאך משחית"), דניאל רוט אבנרי ("אולפן שישי"), ג'נה אורטגה ("וונסדיי"), אורי גוב ("קרתגו"), לימור כהן ("דנה קמה"), טליה ברטפלד ("מי שמע על חווה ונאווה", "המפקדת", "חאנשי").
גיבורת השנה: הילה צור, "המקור"
כל מי שצפה בסרט של ענת גורן ב"המקור" (רשת 13) לא מצליח להוציא את הסיפור הזה מהראש: הילה צור, אישה ואמא שגדלה ברמת השרון, נאנסה בצעירותה על ידי אחיה במשך 15 שנים רצופות. אחר כך המשפחה שלה בגדה בה, היתלה בה, קנתה את שתיקתה - עד שצור החליטה להיחשף בלב הפריים טיים. אבל גם אם היא תבחר להגדיר את עצמה ככה, קשה לכנות את צור "קורבן". היא גיבורה עם אומץ בלתי נתפס, שהתגברה על טראומה בת עשרות שנים מול האור המסנוור של המצלמה. אשת משפחה שהייתה מוכנה להקריב את כל מה שיקר לה, ולו רק בשביל להעביר את האשמה מהצד שלה. למרות שההגעה שלה לוועדה בכנסת עוד לא הביאה לאיזשהו שינוי בחוק ההתיישנות, היא כבר לקחה את החברה הישראלית צעד אחד קדימה. והסרט עליה, שגורן הובילה בידיים אוהבות ורגישות, הוא כזה שצריך להקרין בכל כיתה וכל בית.
ציון לשבח: משה נוסבאום ממשיך לשדר למרות המאבק ב-ALS, המאמן אופיר חיים סוחף מדינה שלמה למונדיאליטו, השחקנית על הספקטרום גפן קמינר כובשת את צופי "איסט סייד", רון פלדמן ("המפקד רון") הופך לסמל של תחקיר "עובדה" על רצח יואל להנגהל.
טרנד השנה: אינטליגנציה מלאכותית
אם היינו מפתחים תוכנה משוכללת ומבקשים ממנה לבדוק כמה פעמים דיברו השנה בטלוויזיה על שתי מילים - אינטליגנציה מלאכותית - או על שתי אותיות - AI - היא כנראה…… הייתה פולטת טקסט לא לגמרי ברור כי כל הטכנולוגיה הזאת עדיין בחיתוליה. ובכל זאת, אי אפשר היה להתחמק ממנה: "גברת דיוויס" ו"מראה שחורה" שיחקו אותה עם תזמון אידיאלי לעלייה; התסריטאים והשחקנים בהוליווד יצאו לשביתה כדי להתגונן, בין היתר, מפני איומי הבינה; מבקרים שמיצו את אוצר המילים של עצמם התאהבו באפשרות לקטר על יצירה ש"נראה כאילו נכתבה על ידי AI"; וכל תוכנית אקטואליה מקומית התעסקה על בסיס יומי בעליית המכונות, מצב די סמלי בהתחשב בזה שהניוון העריכתי הצביע דווקא על חולשתם של בני האנוש. לקראת סוף תשפ"ג, שיתוף פעולה שאפתני של מירי מיכאלי ועמית סגל כבר הראה לנו איך האינטליגנציה המלאכותית תביא לנו את החדשות בכוחות עצמה. אבל גם אם יש ממה לחשוש, וגם אם שם העתיד נמצא, לא יקרה כלום אם התופעה הזאת תניח לנו לזמן מה.
ציון לשבח: תוכניות הפאנל משתלטות גם על הפריים טיים ("הפטריוטים", "פגוש את העיתונות", "שומרי הסף"), סדרות על יהודים ויהדות ("פליישמן בצרות", "חאנשי", "יהלומים"), קומדיות בלשיות ("אבירם כץ", "פוקר פייס", "המדבר הגבוה"), מצלמות בתאים של שדרני הכדורגל (המונדיאל, המונדיאליטו, אשרת עיני באופן כללי), תקיפת צוותי שידור (כולם וכל הזמן), דיגיבוגור בגשפגת הגגיגימגל ("דנה קמה").
דמות הריאליטי של השנה: ריקי גל, "המטבח המנצח VIP"
כן, גם העונה הזאת שודרה השנה. ולא, מעולם לא הייתה עוד אישה שהגיעה לריאליטי עם מבטא צרפתי (או אמריקאי, תלוי בפרק) מאולץ. אחת הזמרות הגדולות במדינה - יחד עם הבת של בן הזוג שלה - הביסה את רן שריג ודנה ספקטור ה"עממית", וכבשה את הסבב הכי מחורפן בשולחן של "המטבח המנצח VIP" (קשת 12). הייתה שם התנשאות עוקצנית על מצע גזענות קלה, כזאת שהתרגלנו לראות רק בנישה של "בואו לאכול איתי" ולא אצל חיים ורותי, והרבה מור"קים צבעוניים שיצטרכו להתאגד באיזה ספר זכרונות ביום מן הימים. בהמשך השנה, כשיהונתן גפן הלך לעולמו וגל עלתה לשידור גם כדי להיפרד ממנו אבל גם כדי לקדם באגרסיביות את ההופעה הבאה שלה, קיבלנו תזכורת נוספת לכך שמדובר באישה גדולה מהחיים. היא כולה שיר אהבה (מוצדק) לעצמה, ואולי בשנה הבאה אלוהי הריאליטי סוף סוף יעניקו לה במה שהיא אך ורק שלה.
ציון לשבח: מיה דגן ("בואו לאכול איתי"), סתיו קצין ("האח הגדול"), משפחת בורגיל ("האח הגדול"), מיקי בוגנים ("מחוברים"), תמי בצלאלי ושרה גרוס ("מתחילים מאפס"), רונאלד גלאדן ("חבר המושבעים"), רון קובי ("טבריה - מתחת לקו האדום"), עדי חבשוש ("רוקדים עם כוכבים"), כולם ("דנה קמה"), יוליה כלבת הים (חופי ישראל).
