אין הרבה סדרות בעולם שמצליחות להרגיש טראשיות ומענגות מספיק כדי להיחשב לגילטי פלז'ר, אבל מספיק איכותיות כדי שהן לא יהיו לגמרי גילטי. "סקס והעיר הגדולה" הייתה כזאת (המקורית, כמובן, החידוש הוא בהחלט גילטי), וגם "בנות גילמור" יכולה להיכנס לרשימה המצומצמת של סדרות שיודעות איך לדבר לנשים ולשלב בין השטחי לבין העמוק. אבל ל"בנות גילמור" היו גם לא מעט בעיות, שנובעות מבעיה אחת מהותית - איימי שרמן פלדינו, יוצרת הסדרה; האישה שאחראית על הרגעים המבריקים ביותר שלה, אבל גם על אלה האפלים. שרמן פלדינו יודעת לבנות עולמות פנטסטיים שאנשים רוצים להישאב לתוכם, אבל העולם שלה לא בדיוק מחבק מגוון. את הטענות הבאות סביר שכבר קראתם לא פעם: הכתיבה של שרמן פלדינו היא גזענית, הומופובית, שמנופובית, וכן - אפילו סקסיסטית.
עם סיומה של "גברת מייזל המופלאה" של אמזון פריים, שגם היא מגיעה מבית היוצר של שרמן פלדינו, אפשר לראות איך לא מעט מהבעיות האלה השתחזרו והתמחזרו גם בה. "גברת מייזל המופלאה" הייתה אמורה להיות, לכאורה, עדכנית ומתקדמת יותר – אבל היא פיצתה על בעיות העבר של שרמן פלדינו בצורה חלקית, ובאופן שמרגיש מאוד פרפורמטיבי. "בנות גילמור" הייתה מלאה במיקרו-אגרסיות גזעניות והומופוביות, שהשתלבו בתסריט כעוד הערות שנונות ולכאורה בלתי מזיקות של הדמויות הראשיות. "גברת מייזל המופלאה", לעומת זאת, מוקמה בתקופה שבה גזענות, הומופוביה ומיזוגניה היו הרבה יותר נוכחים בחברה - מה שאפשר לשרמן פלדינו להיראות דווקא פרוגרסיבית באופן יחסי. הנה, תראו, לסוזי יש מזכירה שחורה שהיא אחת הדמויות הכי שפויות וחכמות בסדרה, וגם הופכת לשותפה שלה. והנה, תראו, אחרי עונות שלמות של התחמקות מהנושא, גילינו שסוזי אכן לסבית.
ובכל זאת, ממש כמו אמה הרוחנית "בנות גילמור", "גברת מייזל המופלאה" לא מרגישה כמו סדרה שמחבקת שוני בין אנשים, אלא כמו סדרה שמוכנה לסבול אותו - כל עוד במרכז שלה ניצבת גיבורה נוצצת. וזאת בעיה נוספת של שרמן פלדינו: הגיבורות הנשיות שלה מעוצבות, לפחות באופן חלקי, כפנטזיה גברית. יש להן לא מעט תכונות שקורצות לקהל הנשי - הן חכמות, חדות, אמיצות, פגומות במידה, ויש להן עולם פנימי עשיר וחיבה בלתי מתנצלת לאופנה ותרבות פופולרית. אבל במקביל, הן גם תמיד יפות באופן יוצא מן הכלל ומקסימות את כל הסובבים אותן. גברים מתעלפים לרגליהן ונשים רוצות להיות הן. ואין מקום לעוד דמויות נשיות חזקות ומרשימות בעולם שלהן; שרמן פלדינו דואגת להקיף את הגיבורות הנשיות שלה בדמויות משנה שהן תמיד פחות מוצלחות, פחות חכמות, פחות יפות, פחות מקסימות.
אבל אי אפשר רק לבוא בטענות כלפי איימי שרמן פלדינו. בכל זאת, היא נתנה לנו שתי סדרות מצחיקות וסוחפות. היא יודעת איך לייצר טלוויזיה טובה ועולמות עשירים ומושקעים שקל להיסחף אליהם, עם איזון בין פנטזיה למציאות - מה שמאפשר לנו לרצות להיות חלק מהעולמות האלה, אבל גם להרגיש שהיינו יכולות. הגיבורות שלה נראות מושלמות, אבל עם הזמן מתגלים אצלן פגמים, ואלה לא גורמים לנו לאהוב אותן פחות, אלא רק לחוש עוד חמלה והזדהות. טוב, אולי לא במקרה של רורי בעונה החדשה והמאוחרת של "בנות גילמור".
פולחן סגידה לסוג אחד ויחיד של אישה
"בנות גילמור" הותירה חותם משמעותי על הטלוויזיה ועיצבה דור שלם של נשים; ל"גברת מייזל המופלאה" אולי הייתה פחות השפעה, אבל בהרבה מובנים היא התעלתה על קודמתה. עיצוב התלבושות והסטים, הקצב התזזיתי של הדיאלוגים (שנראה כאילו הוכפל הפעם), תזוזות המצלמה והבימוי, הליהוקים המבריקים של ההורים של מידג' וג'ואל - כל אלה התאחדו לכדי יצירה שמרגישה פחות אישית, אבל הרבה יותר משויפת. וישנה גם גברת מייזל עצמה, או יותר נכון רייצ'ל ברוסנהן - שחקנית שלא צריכה לעשות הרבה כדי לשכנע אותנו שהדמות שלה היא אכן קסם מהלך על שתיים שכובש את כל מי שמסתכל עליו. זה זמן טוב להזכיר גם את אלכס בורסטיין, שהוציאה את המיטב מדמותה של סוזי - למרות שבדומה לסוקי מ"בנות גילמור", מבט העל עליה תמיד היה ביקורתי והציג אותה כנחותה לעומת מידג', ממש כפי שסוקי הייתה נחותה לעומת לורליי.
במקום להראות איך העולם מתייחס אחרת לנשים פחות יפות, שרמן פלדינו תמיד כתבה את דמויות המשנה שלה באופן שמרגיש כאילו היא שופטת ומשפילה אותן הרבה יותר מהאנשים שסביבן. אפשר לומר שאיימי שרמן פלדינו היא הג'וס ווידון של זמננו. אנחנו יכולים להנות מהטלוויזיה שהיא יוצרת עבורנו, כי היא חכמה, מושקעת ומרגישה כמו אירוע מיוחד, אבל במקביל - אנחנו יכולים גם למתוח עליה ביקורת. שרמן פלדינו היא יוצרת בעייתית וכנראה אדם לא מאוד נעים; הסדרות שלה מרגישות כמו פולחן סגידה לסוג אחד ויחיד של אישה, ואף אחת חוץ ממנה.
אין מקום לעוד דמויות נשיות חזקות ומרשימות בעולם של "גברת מייזל המופלאה". איימי שרמן פלדינו דואגת להקיף את הגיבורות הנשיות שלה בדמויות משנה שהן תמיד פחות מוצלחות, פחות חכמות, פחות יפות
בעונה החמישית של "גברת מייזל המופלאה", מידג' הופכת לכותבת בטוק-שואו של גורדון פורד. וגם כאן, קשה שלא להמשיך לבוא בטענות כלפי יוצרת הסדרה. שרמן פלדינו התחילה את הקריירה שלה כאחת הכותבות של "רוזאן", והמשיכה משם לשלל חדרי כותבים על סטים של קומדיות הוליוודיות. רק השבוע, היא סיפרה על החוויה שלה כאחת הכותבות של "הארון של ורוניקה" - סיטקום נשכח בכיכובה של קריסטי אלי. "זה היה נורא", היא אמרה. "היה לי חדר מלא באנשים שרצו לכתוב ל'חברים' ולא היה להם שום עניין לכתוב לסדרה על שתי נשים בגילאי 40 שלא היו לוהטות. כל הצעה הייתה בדיחה על שמנות. זה היה בלתי פוסק". היא הוסיפה שאחד מהכותבים בצוות היה אנס סדרתי שיושב כיום בכלא. "זה היה כל כך רעיל", היא המשיכה. "הוא היה שם, וכל הגברים הצעירים העריצו אותו. זה היה מקום מרושע ומתעלל".
שרמן פלדינו יכולה הייתה להכניס את החוויות האלה לעלילת "גברת מייזל המופלאה". במקום זאת, התקופה של מידג' בחדר הכותבים מרגישה כמו גזלייטינג די רציני כלפי כל אישה שאי פעם מצאה את עצמה במקום עבודה גברי. נכון, מידג' חווה מעט קשיים בהתחלה, אבל אלה נראים כמו קשיים של כל כותב חדש. מהר מאוד הגברים האחרים בחדר הכותבים מעריכים אותה ומתייחסים אליה בכבוד. למעשה, הם אפילו לא מקנאים בה כשהיא הופכת לראשונה מביניהם שמופיעה על המסך בתוכנית, אלא מגיעים לפרגן לה. גם פורד, הבוס המתעלל של מידג', מוצג כבעייתי רק כשהוא מנסה לחסום אותה מלהופיע בתוכנית. אבל כשהוא מנסה לנשק אותה, הוא נתפס כבלתי מזיק - כי מי יכול לסרב לקסמים של מידג'?
כמובן שנחמד לראות את מידג' מנצחת, כי מגיע לה, אבל האמירה הכביכול-פמיניסטית של הסדרה מתפספסת בקו העלילה הזה, כמו רבים שהגיעו לפניו. מידג' לא מצליחה בגלל שהיא אישה או למרות שהיא אישה - היא מצליחה כי היא מעין יצור מיתולוגי שמתעלה מעל המבנים החברתיים האלה. היא מוצגת כמאוד כישרונית, מצחיקה, מוצלחת, מבריקה ויפה – עד כדי כך, שכל הקשיים של העולם הרגיל כמעט ולא נוגעים בה.
האהבה הגדולה ביותר בחיינו לא חייבת להיות רומנטית
יכול להיות שאם "בנות גילמור" ו"גברת מייזל המופלאה" היו סדרות פחות טובות, החסרונות האלה שמביאה איתה שרמן פלדינו היו צורמים פחות. אבל זאת דווקא האיכות הגבוהה שלהם שגורמת לסטנדרטים לעלות, ואפשר רק לפנטז מה הסדרות האלה היו מרוויחות אם שרמן פלדינו הייתה מניחה מעט מהציניות שלה בצד (מדובר באישה שאמרה ש"כל בני האדם נולדים מרושעים"), ועובדת עם כותבים שמאזנים מעט את הגישה המרירה והמיושנת שלה לגיבורות נשיות.
ובכל זאת, "גברת מייזל המופלאה" הייתה מסע מהנה, גם אם קצר מדי. הסדרה בוטלה בעיקר בגלל העלויות הגבוהות שלה, ובעונה החמישית והאחרונה שלה בהחלט ניכר שהסיפור היה יכול להרוויח מעוד עונה אחת. הצמיחה ההדרגתית של הדמויות נעצרת בעונה החמישית, ורובן לא זוכות לממש את מלוא הפוטנציאל שטמון בהן. ג'ואל וסוזי, למשל, היו יכולים להרוויח מעונה נוספת, וגם הפלאשבקים שקיבלנו לעתיד של מידג' ובני משפחתה. אסתר, למשל, התגלתה העונה כדמות מרתקת ממש, בילדותה וגם בבגרותה, והיה מעניין לראות עוד ממנה.
האופן בו העונה והסדרה נסגרה - עם מערכת היחסים המרגשת של מידג' וסוזי במרכזה - היא סיום הולם שמפצה במעט על כך שהוא הרגיש מזורז. הקשר בין סוזי למידג' כלל לאורך כל הדרך דינמיקה של יחסי כוחות לא שוויוניים. סוזי היא המנהלת, אבל מידג' היא האישה הצעירה יותר, הכריזמטית יותר, היפה יותר, המצחיקה יותר, העשירה יותר. אבל ככל שהזמן עובר ומידג' מכירה את סוזי יותר לעומק, היא מגלה בה את כל התכונות שהעולם החיצוני לא רואה בה, פשוט כי האריזה שלה לא מספיק נוצצת.
הסצנה האחרונה של "גברת מייזל המופלאה" היא בדיוק מה שמגיע לשתי הדמויות האלה, וגם לקהל. היא מזכירה שהאהבה הגדולה ביותר בחיינו לא חייבת להיות רומנטית. מידג' היא כוח טבע: היא מטפלת בכל מי שמסביבה ומלהטטת בהצלחה בין חיים אישיים למקצועיים. אבל בסוף היום, כשהיא מורידה את הנעליים וצופה בפרק של "ג'פרדי", היא יכולה לרגע אחד להישען לאחור ולסמוך על סוזי שתהיה שם בשבילה. ואין סיום הולם יותר לסדרה הזאת מאשר הצחוק המתגלגל של מידג', כשהיא מתענגת על כל מילה של האדם היחיד שמצליח להצחיק אותה יותר מאשר שהיא מצחיקה את עצמה.