זה לקח שני עשורים כשחקנית אופי בצל הזרקורים עם תפקידים קצת פחות בולטים, עד שבשנת 1991 קתי בייטס זכתה להכרה הבינלאומית לה ציפתה, עת זכתה בפרס האוסקר לשחקנית הראשית על הופעתה במותחן הפסיכולוגי "מיזרי". באותה שנה, היא גברה בין היתר על ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה" ומריל סטריפ ב"גלויות מהחיים", ומלבד ההישג המכובד הנ"ל - "מיזרי" הפך גם להצלחה קופתית ודמותה הפסיכופטית של בייטס, אנני וילקס, נכנסה מאז לפנתיאון של הנבלים הידועים ביותר לשמצה בתולדות הקולנוע.
אלא שהתהילה, ובכן, לא ממש הרשימה אדם אחד - את אמה של בייטס. "כשזכיתי באוסקר, היא אמרה לי, 'אני לא יודעת על מה כל ההתרגשות. זה לא שהמצאת את התרופה לסרטן', ואני כלל לא הודיתי לה בנאום שלי", סיפרה בייטס לאחרונה בריאיון לרשת CBS. מיד אחרי שאמרה את הדברים הללו, היא צפתה בקטע וידאו של הנאום וגילתה שזכרונה הטעה אותה, שכן - היא דווקא כן הודתה בזמנו לאמה. "למה חשבתי שלא הודיתי לה? כל כך רווח לי עכשיו", הוסיפה דומעת בריאיון. "היא זאת שהייתה צריכה לחיות את החיים שלי. כשהיא נפטרה, אמרתי לה להיכנס לתוכי. למרות כל הקשיים בינינו, רציתי את רוחה בגופי, שתהנה ממה שאני חווה. כל מה שהיא ויתרה עליו".
בגיל 76, בייטס ממשיכה לתחזק את מעמדה כאחת השחקניות המעורכות ביותר בהוליווד: מאז "מיזרי", שזיכה אותה גם בפרס גלובוס הזהב, היא רשמה תפקידים בלהיטי ענק כמו "טיטניק", "צבעי השלטון", "אודות שמידט" ו"ריצ'רד ג'ול" - שעל השלושה האחרונים הייתה שוב מועמדת לאוסקר ולגלובוס. מזה למעלה מעשור היא עושה חיל בטלוויזיה הודות להופעות אורח בסדרות הקומיות "המשרד", "מייק ומולי" ו"שני גברים וחצי", תפקיד שזיכה אותה בפרס האמי, תפקיד ב"משמרת שנייה" עליו זכתה בגלובוס, וחמש עונות ב"אימה אמריקאית" - סדרת האנתולוגית הפופולרית של היוצר ריאן מרפי, תפקיד שזיכה אותה באמי נוסף. כעת, היא עולה בסדרת דרמה משפטית חדשה בשם "מטלוק" (שתשודר ב-HOT ו-yes).
במהלך קידום הסדרה בשבועות האחרונים, צוטטה בייטס מכריזה כי זהו "הריקוד האחרון שלה", מה שהתפרש ככוונה לפרוש ממשחק ועשה כותרות בכל התקשורת. אלא שמאז הבהירה השחקנית כי זו לא הייתה כוונתה: "התכוונתי לומר שאיך אפשר לאחל למשהו טוב מזה? אשמח שהכל ימשיך הלאה".
גם במהלך מפגש עיתונאי מיוחד שמתקיים עם השחקנית כחלק מביקור על סט הצילומים של "מטלוק" באולפני פרמאונט בלוס אנג'לס, היא מדגישה כמה היא אסירת תודה: "אני צובטת את עצמי בכל יום מחדש, היות ואני במקצוע נגוע בגילנות ולאישה בגילי אף אחד לא מציע תפקיד ראשי שכזה. זה בחיים לא קורה!", היא מסבירה. "תמיד חיפשתי הזדמנויות לעשות את העבודה הטובה ביותר אליה אני מסוגלת, ועצם העובדה שאני יכולה כעת להביא מכל ניסיוני ב-50 שנותיי במקצוע לתפקיד, ועם הכתיבה המשובחת והמורכבויות שיש בסדרה - בוא נגיד שאני מאושרת שאני עדיין בסביבה, שזכיתי לרגע שכזה בקריירה שלי".
"אני צובטת את עצמי בכל יום מחדש, היות ואני במקצוע נגוע בגילנות. אני מאושרת שאני עדיין בסביבה, שזכיתי לרגע שכזה בקריירה שלי"
את נחשבת לתופעה יחסית יוצאת דופן בהוליווד כיום.
"אני בהחלט לא יכולה להתלונן, ובכל שנה שעוברת ברור לי שאין לקחת זאת כמובן מאליו. בתחילת העשור הקודם שיחקתי בסדרת דרמה בשם 'החוק של הארייט', שבוטלה אחרי שתי עונות למרות שהביאה רייטינג יציב ונאה. השיקול היה הפלח הדמוגרפי הצעיר - היחיד שאטרקטיבי עבור מפרסמים - וזאת הסיבה היחידה שהוחלט להוריד אותה מהמסך. מבחינתם, לא הספיק שהיא משכה בעיקר קהל מבוגר. מאוד נפגעתי באופן אישי מההחלטה לבטל אותה. הרי אני אישה מבוגרת, אני נתקלת כל הזמן בבני גילי שאהבו את הסדרה והצטערו שהיא הסתיימה, ואני צריכה להסביר שהיא לא הייתה אטרקטיבית עבור מפרסמים שרוצים קהל צעיר.
"למזלי, אז התהפך גורלי, וחברתי הטובה ג'סיקה לאנג הכירה אותי לריאן מרפי. הלוואי שהיו עוד יוצרי טלוויזיה שכמותו. לתחושתי, עדיין אין מספיק נשים יוצרות או במאיות, אפילו לא מספיק נשים בתפקידים מקצועיים על סט צילומים, אבל דברים משתנים ואני מקווה שרק ימשיכו בדיוק כמו ריאן שחוגג שחקניות מבוגרות. הוא השליך לעברי סירת הצלה של דמויות נהדרות ומגוונות שיכולתי לגלם עונה אחר עונה. לכן, עם כמה שהגילנות נפוצה - אני אישית לא יכולה להעיד על כך כי אני ממשיכה לעבוד".
תמיד רצית להיות שחקנית?
"אמי נהגה לספר שכשהגחתי לאוויר העולם ונתנו לי בחדר הלידה טפיחה בישבן, חשבתי שמוחאים לי כפיים - וכנראה שמאז כל חיי אני רק משוועת שימחאו לי כפיים. הייתי ילדה דרמטית, חלמתי להיות בלרינה, אבל לא הייתי בנויה לחוג ריקוד, ובתיכון מורה נהדר כיוון אותי למשחק. בכלל לא ידעתי שללמוד משחק זאת אופציה. גדלתי בממפיס, אבי נולד בשנת 1900 ואמי ב-1907, הם הביאו אותי בגיל מאוחר - בטח באותה תקופה ובתור תושבי דרום ארה"ב. הם הסכימו שאלמד ספרות למשך שנתיים באוניברסיטה פרטית, למרות שאמי בעיקר ציפתה שאשוב עם תואר 'אשתו של' יותר מכל דבר אחר.
"אני זוכרת שכבר בתחילת הלימודים, אחד המרצים הסביר שמה שנלמד שם ילווה אותנו לשארית חיינו, ולכן חשוב לבחור בתחום שיש לנו את מירב התשוקה אליו. אני זוכרת שהרמתי את היד ושאלתי אם יש אפשרות שאגיע יום אחד לשחק בהצגות, והוא כיוון אותי לעבר כיתה ללימודי תיאטרון בפקולטה לאומנויות".
אלא שגם בפקולטה לאומנות היא לא הרגישה שייכת באופן מיידי. "אני זוכרת את עצמי נערה שמרנית, לבושה שמלה פרחונית קשורה במותן עם סיכה עגולה על הצווארון, פותחת את הדלת ורואה בחורים עם שיער ארוך וזקנים וסנדלים", נזכרת בייטס. "לא הרגשתי שייכת. לקח לי זמן עד ששיניתי את לימודי התואר. צפיתי בכמה מחזות שהם העלו לפני שהחלפתי סופית למשחק, כשהרגשתי שזה משהו שאני מוכרחה להיות חלק ממנו. הבנתי שזה דורש שנים של התמקצעות כדי להיות שחקן טוב, כמו ברפואה או בעריכת דין. ידעתי שלפניי מסע ארוך, ובאמת לקח זמן עד שהפכתי מקצוענית בלנתח תסריט וללמוד מבטא כמו שצריך. בחרתי בקריירה שעושה כבוד לאנשים, ליוצרים, לכותבים, ובעבור זה אני עדיין משחקת עד היום".
נכנסת לנעליו של אגדת הטלוויזיה
סיבוב המשחק הנוכחי של בייטס הוא כאמור בסדרה החדשה "מטלוק", שעולה אצלנו בצמוד לשידור המקורי בארה"ב. מדובר ברימייק לסדרה אמריקאית פופולרית שרצה בין השנים 1986-1995, בכיכובו של אגדת הטלוויזיה אנדי גריפית, שגילם סנגור פלילי בשם בן מטלוק. בגרסה החדשה יש היפוך מגדרי ובייטס מגלמת את מדליין "מטי" מטלוק, עורכת דין בגמלאות שמבקשת להצטרף לפירמת עורכי דין יוקרתית. מטי מציגה עצמה כאלמנה חביבה אשר נאלצת לחזור לשוק העבודה על מנת לפרנס את בני משפחתה, אך הטוויסט בעלילה מגיע מהר מאוד כיוון שזהותה האמיתית של מטי שונה באופן מהותי - ויש לה אג'נדה נסתרת מאחורי הצעד שבחרה לעשות.
על הרימייק חתומה התסריטאית והיוצרת היהודיה-אמריקאית ג'ני סניידר אורמן, מי שאחראית בין השאר גם לסדרה "ג'יין הבתולה", העיבוד האמריקאי של הטלנובלה הוונצואלית "חואנה הבתולה" (שעובד גם ל"בת אל הבתולה אצלנו). פאן-פאקט: השחקנית הישראלית יעל גרובגלס, שכיכבה ב"ג'יין הבתולה", מפציעה בכמה פרקים של "מטלוק".
"אמי נהגה לספר שכשנולדתי חשבתי שמוחאים לי כפיים - וכנראה שמאז כל חיי אני רק משוועת למחיאות כפיים. הייתי ילדה דרמטית, אבל בכלל לא ידעתי שללמוד משחק זו אופציה"
"כל סצנה עבורי בסדרה היא כמו פנינה שאני שוזרת לכדי שרשרת באמונה שלמה", אומרת בייטס. "כשעובדים על סדרה או סרט, הכל מפורק לכדי סצנות ואתה צריך להיות זהיר מאוד בהבנה של איפה הדמות נמצאת ברמת העלילה, וכמה עמוק אנחנו אל תוך פיתוח הדמות. כל השינויים האלה הם מה שהופכים את העבודה כולה למרתקת עבורי, כי אני מגלמת אישה שתמיד צריכה להיות עירנית למי עומד מולה וכיצד להתנהג. אני בת מזל שיש לדמות רבדים רבים. לכאורה, נדמה שכשהיא בבית היא אמיתית וכנה, אבל אני חושבת שגם מול קרוביה היא מסתירה דברים. יש לה מאבקים עם בני משפחתה, ומנגד היא עובדת עם אישה צעירה ועוצמתית ואוהבת את הפרק החדש הזה בחייה הבוגרים יותר מאשר מה שיש לה בבית. אני נהנית מכך שקיבלתי תפקיד כזה מאתגר".
האם צפית בסדרה המקורית?
"באותן שנים ששודרה, גרתי בניו יורק ועבדתי בתיאטרון, כך שלא היה לי זמן לצפות בטלוויזיה - כמו שגם לא הייתי בין הפעילים החברתיים שהיו עסוקים בהפגנות ברחבי העיר. אולי זה נשמע נורא, אבל התרכזתי רק בעיסוקים האישיים שלי. כמובן שהייתי מעריצה גדולה של אנדי גריפית, אבל זו לא המורשת של הסדרה או המורשת שלו שריגשו אותי לגבי הפרויקט. קיבלתי את התסריט לפיילוט ביום שישי, וביום שני כבר נפגשתי עם ג'ני היוצרת. המשפט הראשון שאמרתי לה היה 'אל תשני מילה'. אחר כך אמרתי לה שלא תעזוב אותי, כי ידעתי שמדובר באתגר מדהים, ועבורי ג'ני היא מטי. אנחנו כל הזמן מתכתבות בהודעות טקסט, זו חוויית עבודה מאוד שיתופית - גם כשאני מרגישה שאני מטריחה אותה, כי כל פעם זה לבקש עזרה במשהו אחר בנוגע לסדרה - אבל היא תמיד שם עבורי".
יש דמיון בינך לבין הדמות?
"הלוואי שהייתי דומה לה. אנחנו מאוד שונות. אני זוכרת שכשהייתי צעירה, תמיד נפגעתי מדברים. הייתי מאוד רגישה. פעם במהלך ביקור בלונדון, הכתבים הבריטים לא הרפו ממני ומיד רציתי לעלות על טיסה ולשוב הביתה. לא יכולתי לעמוד בזה יותר. היה איתי ידיד טוב, המפיק המנוח סול זאנץ (זוכה שלושה פרסי אוסקר על "קן הקוקייה", "אמדאוס" ו"הפצוע האנגלי"; ד"כ), שהפציר בי להיות קרת רוח עם לב של תינוקת אבל ראש חסין כדורים, וזה מה שאני מנסה לעשות כל הזמן".
האם לקחת לעצמך דברים מסוימים משלל הדמויות שגילמת?
"לא, וזה שיעור שלקח לי זמן רב ללמוד. למעשה, הבמאי רוב ריינר ב'מיזרי' הסביר שצריך להשאיר את הדמות על המסך או על הבמה. אי אפשר לחזור איתה הביתה. לאורך השנים אני מבדילה בין המשחק לחיי בחוץ כדי שהעבודה תישאר במקומה. בכל פעם אני מתמקדת בתפקיד שיש לי, קוראת כמה פעמים תסריט כדי להבין לעומק דרכים כיצד לסגל לעצמי תכונות של הדמות. זה הכי הרבה שאני יכולה להרחיב על האופן שבו אני פועלת כשחקנית - אין לי תהליך סדור שאני יכולה לפרט. אני פשוט דואגת לשנן את הטקסט, לדעת בדיוק אילו שורות ישנן בכל סצנה ובמידת הצורך עובדת על דיאלקט מסוים. במקרים רבים, הדמות פשוט מחלחלת לתוכך ואתה מרגיש את זה כשאתה משחק. אין צורך להתאמץ ולשחק בכוח, אלא אתה פשוט חי את הרגע. מטרת העל של שחקן היא שהגבול בינו לבין הדיאלוג ייעלם עד כדי כך שהוא הופך לשחקן עצמו. לא תמיד אתה משיג את המטרה הזו אבל אתה כל הזמן מכוון לשם".
אז אולי היא לא ניכסה לעצמה תכונות אופי מהדמויות שגילמה, אבל ממרומי גילה יש לה המון תובנות שהגיעו עם השנים. "ככל שאני מתבגרת אני יותר עסוקה בלדאוג לעצמי", היא מודה. "הזמן אוזל ואני רוצה להמשיך ולעשות את מה שאני אוהבת. אני טובה יותר בלומר 'לא', כלומר לסרב להצעות שאני לא באמת רוצה. לפני כמה שנים אובחנתי כחולת סוכרת ואני מטפלת בעצמי כמו שלא עשיתי כל חיי (לפני כשבועיים חשפה במגזין "פיפל" כי השילה 45 ק"ג הודות לזריקות אוזמפיק ושינוי הרגלי התזונה; ד"כ). טיפול עצמי מעניק הרגשה טובה וזוהי ההארה הכי גדולה שהגיעה עם הגיל".