רגעי תרבות טובים עובדים כמו מצלמה. לא סתם הפך המשפט "אני זוכר איפה הייתי כששמעתי את השיר הזה" לקלישאה. אם אתם כמובן מסוג האנשים שאוהבים לספר לאחרים מה הם לבשו כשהם שמעו שיר. לצערי, אני אדם כזה, ולכן אספר שבפעם הראשונה ששמעתי את "On The Radio" של דונה סאמר בביצוע יעל פוליאקוב לבשתי חולצת פולו שחורה וכנראה ג'ינס, כי אלה היו המדים במשרה שהיתה לי אז. זה היה אמצע הלילה בקיץ 2013, ישבתי על כיסא משרדי מול תוכנה שאין עוד שום גוף בעולם שמשתמש בה (גם היום האצבעות שלי מכירות כמו מעצמן את קיצורי הדרך בתפריטים הלא ידידותיים שלה) ולשונית אחת פתוחה על יוטיוב. ואז נדפק לי המוח.
סליחה על היומנאות, אבל כאמור, זוכר הכל: זוכר את יעל פוליאקוב, מכוסה בשלושה ליטרים של איפור גוף בצבע רוז גולד, מגיחה מתוך האופל על נדנדה שסדיני טוּל לבנים נכרכו בחופזה סביב חבליה. האם בכל פעם שיעל מניחה מעדנות את הראש שלה על אחד החבלים הלבנים האלה היא מכתימה אותו כמו דודה שאסור לנשק על הלחי כי היא תדביק אותך בקונסילר בז'? בהחלט. האם הראש הנ"ל עטור זהב שחור, פאה שהיא תלתל בתוך תלתל באופני הסתיו? אלף פעמים כן. אבל המופע הצ'יפי והלעגני הזה, ששודר כחלק מהפינה של פוליאקוב ופלד בתוכנית "מה נסגר?" (ששודרה אז בערוץ 10, עברה אחר כך לכאן 11 ולאחרונה בוטלה אחרי 8 עונות), היה גם איכשהו לירי ומרגש.
אין בחירה יותר היפסטרית בחיים האלה מלהגיד שהדבר הכי טוב שאילן פלד עשה זה הפינה עם יעל פוליאקוב ב"מה נסגר?", אבל כשמגיע - מגיע. מדי שבוע, פלד ופוליאקוב שידרו מערכון מופרע שחיקה תוכניות ריאליטי נשכחות, מופעי כשרונות מפוקפקים, סדרות מד"ב עתיקות וטוק שואוז רעי לבב. כל התכנים היו מזויפים, אבל הדהדו אלף רפרנסים אמיתיים ומוכרים. כלומר, אין זמרת סאן-רמו אמיתית בשם אודליה סלבדור, אבל פלד ופוליאקוב התיכו אלף זמרות מהז'אנר, צרפו זה לזה תלבושות וחלקי כוריאוגרפיה מהתקופה והפכו אותה לכוכבת שהיתה בו זמנית זרה אך מוכרת. הם עשו את זה גם עם ריאליטי הכישרונות הפיקטיבי "אוקראינה מולטי טאלנט" או עם תוכנית האירוח של ג'ודית לה-גרוס: אלה לא היו אנשים אמיתיים, אבל הם חיקו בצורה חכמה ומרתקת דברים מוכרים מספיק כדי לשחק עם המוח של הצופה.
הקליפ של "On The Radio" מתנהג כמו קליפ דיסקו משנות ה-70 עד שהוא לא. אחרי סשן נדנוד, פוליאקוב מזנקת לתוך רחבת ריקודים שהיא גם סטודיו אירובי, כשמאחוריה שתי שורות של רקדנים עם מבטי אושר קפואים ותלבושות שנגנבו, ככל הנראה, מהמלבישה של "שעת כושר". אילן מגיח אט-אט מאחוריה, חבילתו ארוזה במכנסיים שאין באמת צידוק לקרוא להם מכנסיים, ויחד ולחוד הם נעים לצלילי הפאנקי-פאנקי דיסקו הזה - גרסה מקוצרת ללהיט של דונה סאמר, שפוליאקוב (בוגרת "לא כולל שירות" למי ששכח, לא ידע או הדחיק) שרה בקולה.
ברמה האקדמית, הייתי אומר שיש משהו בערבוב העשורים הזה שהוא מאוד פוסט-מודרני. שיש בקליפ הזה איכות אלביתית, אלמנטים קאמפיים ואולי גם איזו קריאת תיגר על מושגים יציבים כמו זמן וזיכרון. אבל בגלל הראש מפסקת הפתיחה, זה שהתפוצץ לאלף חתיכות מרוב שמחה כנה וטהורה, אני אגיד שזה פשוט כיף. מעטות היצירות שראיתי בחיי שיש בהן מסע רגשי משכנע כל כך על פני פרק זמן קצר כל כך. אנחנו מתחילים ביעל/דונה המבוישת - אולי תצוגת המשחק הדרמטית הכי טובה שלה אי פעם - וכשהשמחה שלה מתפרצת על רחבת הריקודים זה כבר שואו אחר לגמרי של חוצפה ושחרור.
אגב חוצפה, כן, זה הכי בלאקפייס שיש. ניכר שלישראלים לא אכפת כל כך מהמשמעות התרבותית של בלאקפייס ובדרך כלל הייתי הראשון לצקצק ולהגיד שסבבה והכל, אבל להעמיד פנים שאתה ממוצא אפריקאי זה לא קול. אבל הטמטום שבבסיס הקטע הזה, והכוונה לטמטום חיובי שהוא חלק בלתי נפרד מבחינתי מהנאה כנה, מצליח לשכנע. בלאקפייס איננו קול, אבל החפיפניקיות של האיפור, השיער וכתפיות הספגטי המנצנצות הופכים את זה למופע שלועג למבצעיו יותר משהוא לועג למושא החיקוי שלהם. רוצה לומר, רבים אומרים שהם צוחקים קודם כל על עצמם, אבל יעל פוליאקוב באמת עושה את זה. זה ניכר בשלל ההשפלות שאילן מעביר אותה במערכוני "מה נסגר?" (באחד מהם היא מחופשת לגמד, באחרים היא מתפלשת בצבעי גואש, חושפת את תחתוניה כנערה יפנית ביישנית או נקברת בתוך איפור תותב שגורם לה להיראות כמו קורבן של אלף עקיצות דבורה ולהישמע כאילו הלשון שלה מחוברת ב-90% לתקרת הפה), וזה ניכר בהחלט במערכון הזה. אבל לעזאזל, כמה שהיא טובה פה וכמה היא פורחת. וכמה כנה אותה אהבה אמיתית שהשניים רוחשים למוזיקה ולתקופה שהם מחקים וכמה מידבקת אותה הנאה מטומטמת שבבסיסו של הדיסקו.
האם דיסקו הוא ז'אנר ישראלי? בשום פנים ואופן לא. הוא הפך לפופולרי בשנים בהן אמנים ישראליים עדיין שרו על חרציות וחלילים, והגיע לפופ הישראלי יותר כהשראה, כאוסף מחוות מוזיקליות שאפשר להדביק על שיר קיים ופחות כמחאה כנה נגד כובד הראש והרצינות. פחות אפרו-אמריקאים מופלאים בגלימות זהב בסטודיו 54 ויותר, לא יודע, צביקה פיק ושיער החזה המהוסס שלו בהופעה ב"עד פופ". וזה בסדר, לא שופט, זמנים אחרים. אבל החיצוניות הזו של הדיסקו, הזרות שלו, גורמת למחווה של אילן ויעל להיראות טריפית כמעט. במשך שתיים וחצי דקות, הם בוראים עולם יפה ומרגש, צבעוני וקליידוסקופי, אבל גם שכונתי, ומגוחך בצורה מוכרת להפליא. קל לפטור את "On The Radio" כגחמה פראית, אבל לרגע אחד ב-2013 הוא לקח את משמרת הלילה האפורה והבודדה ההיא כרה ממנה זהב.