בשבועות האחרונים רבים שואלים אותי: "כאדם הבקיא בנבכי הנפש האנושית ובאופן ספציפי מומחה לאהבה, תגיד לנו אתה, מעיין/דנית/אחווה באמת אוהבת את אביחי/אליאב/טל?", וכל פעם הם מצמצמים עיניהם בחשד כשאני עונה בנחרצות, "ברור!". ההכרזה על חתונתם של דנית ואליאב, החזרה המתוקשרת של מעיין ואביחי והטלטלות המסחררות בסטטוס הזוגיות של טל ואחווה, נתקלו כולם בחומה של ספקנות, ומכל כיוון התחילו לעלות להם רחשושים על ציניות ותאוות פרסום.
בתור מי שסיים לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה עם ציונים טובים מאוד (למרות שבגלל בעיות טכניות עדיין אין לי תואר), צפה בכמה עונות של "הרווק" ואף כתב את הריקאפים ל"חתונה ממבט ראשון", החלטתי שהגיע הזמן לפקוח את עיניהם הצרות של המלחששים למיניהם ולהכניס קצת סדר בסיפור: כן, זוגות שמתאהבים בריאליטי מול כל המדינה באמת מתאהבים. ואם הם נשארים בזוגיות ארוכה אחרי התכנית, כנראה שיש שם אהבה אמיתית וקשר חזק. כן, יש משמעות לעובדה שכל המדינה ראתה אותם מתאהבים, אבל זה לא הופך את האהבה שלהם לפחות עוצמתית. להיפך, אנחנו יכולים רק לקנא בקשרים שנוצרים בסיר הלחץ המתוקשר של הריאליטי.
אנחנו כבר רגילים לחבורות שנוצרות אחרי כל עונה של תכנית ריאליטי מתוקשרת. רואים אותם מגיעים בחבורה להשקות ואירועים, מבקרים אחד לשני בסטורי ומספרים בראיונות על החברויות האמיצות שנוצרו במהלך הצילומים. ברור לכולם שהחוויה האינטנסיבית והניתוק מהעולם יוצרת שותפות גורל חזקה והיכרות עמוקה. אבל כשזה מגיע לאהבה, פתאום מתחילים לפקפק במניעים, לדבר על נרקיסיזם והצגות, להגיד דברים כמו "היא לא באמת אוהבת את טל, היא אוהבת את סיפור האהבה שלהם". אז כן, היא אוהבת את סיפור האהבה שלהם, וזה אחד הדברים שמחזיקים אותה ברגעים הקשים של הקשר, אבל בכך היא לא שונה מאף אחד מאתנו.
כולנו מספרים לעצמנו שבן הזוג הוא האחד בשבילנו למרות שאנחנו יודעים שזה לא סרט של דיסני, ואין באמת נפש תאומה שנועדה בדיוק בשבילנו. אנחנו רוצים להרגיש שכך הגורל רצה, שאנחנו נמצאים במקום הנכון, כי אי אפשר לחיות את החיים בפקפוק מתמיד. לא מדובר רק באהבה, כולנו מספרים לעצמנו סיפורים כל הזמן, זה העוגן שמייצב את המציאות שלנו ונותן לנו תחושה של 'אני'.
אנחנו חיים בהווה מתמשך, אבל בשביל שלהווה הזה תהיה משמעות כלשהי, אנחנו צריכים לייצר לעצמנו תחושה של רציפות עם העבר והעתיד, וצריכים שהחברה סביבנו תאשר את התחושה הזאת. הזמן שבילינו על כוכב הלכת הזה לא מסתכם באוסף של אירועים וחוויות חסרי הקשר, הכל נכנס לסיפור אחד גדול שהתחיל בלידתנו ונמשך עד עכשיו, סיפור שמכיל את כל הזיכרונות, השאיפות, החרטות והאכזבות, את הקשרים שיצרנו ואת הדימוי שלנו בעיני הסביבה, הסיפור על מי שאנחנו.
מה יגרום נניח לאדם בן 45 לקום כל בוקר עם גוף דואב וללכת לעבודה קשה ולא מתגמלת כדי לפרנס את משפחתו? החיבוק של הילד בערב עוזר, אבל הילד לא איתו כשהוא קורע את התחת בעבודה. אז הוא צריך להיזכר בחיוך המתוק של בנו, באהבתו לאשתו, להיזכר שהוא אדם הגון, מוכשר בעבודתו, אבא טוב ובן זוג נאמן. כלומר, לספר לעצמו שוב את הסיפורים (האמיתיים, יש לציין) שנותנים משמעות להווה שלו. הסיפורים כמובן לא חייבים לייצב מציאות נעימה ומושלמת - גם מי שבוגד מספר לעצמו סיפורים, חלקם טובים יותר (שהוא מושך, שוקק חיים ופורץ גבולות) וחלקם טובים פחות (שהוא פגום, לא שולט בעצמו או שעשה זאת מתוך מצוקה) וכולם ביחד בונים סיפור חיים שמורכב, ובכן, מסיפורים.
אנחנו הכותבים הראשיים של הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, אבל אנחנו צריכים קהל להצגה. אם אותו אדם הגון יתעורר יום אחד כשכל סביבתו מאשימה אותו בחטא נוראי, הוא לא יוכל להמשיך לתדלק את יומו עם המחשבה המנחמת שהוא איש טוב וישר. יש משמעות למה אנחנו יודעים בינינו לבין עצמנו, אבל צריך מידה של הלימה עם הסביבה כדי לתחזק ולקבע את התמונה שציירנו במראה. לא לחינם טקס הנישואים הוא אירוע פומבי במהותו. אנחנו אולי לא צריכים שהסביבה תאשר את האהבה והמחויבות שאנחנו מרגישים, אבל בשביל לקחת את האהבה שלנו לשלב הבא, זה שכתוב עליו נצח באותיות גדולות, אנחנו כן צריכים להכריז עליה קבל עם ועדה.
עכשיו דמיינו שהאהבה קרמה עור וגידים מול מאות אלפי אנשים. המוני זרים היו מושקעים רגשית בסיפור האהבה שלכם, ראו אותו נולד, צומח, מתנדנד על פי תהום ושוב נבנה ומתחזק. דמיינו שאחת התקופות המשמעותיות בחיים שלכם הייתה אותו רומן סוער ומלא טלטלות. שהחוויה הכי קיצונית וזכורה שעברתם והדבר בזכותו רוב האנשים במדינה יכירו אתכם, היו ההתאהבות והקשר שיצרתם עם אותו אדם. לכל הפחות תהיה לכם פינה חמה במיוחד בלב בשביל האהבה הזאת, ואם רצה הגורל ואתם גם מסתדרים אחד עם השנייה, הדרך לחופה לא אמורה להיות ארוכה מדי. לאותם זוגות שזכו להתאהב בפריים טיים יש אפשרות להביא את סיפור החיים שלהם להרמוניה שאנחנו רק יכולים לחלום עליה, וזאת גם הסיבה שכל כך קשה לוותר על האהבות האלה, שהם כל הזמן נפרדים בהיחבא וחוזרים בקול תרועה רמה.
קרוביה וחבריה של מעיין אשכנזי אולי יודעים על הקשיים עליהם התגברה והלבטים בהם התחבטה, יכולים להשוות בין הקשר הזה למערכות יחסים אחרות שהיו לה, אבל מבחינת כל שאר המדינה, היא לנצח תהיה מעיין מ'מעיין ואביחי'. יהיה לה אולי קושי מסוים ללכת ברחוב עם גבר אחר כשכולם לוטשים בה עיניים סקרניות ואולי מאוכזבות, אבל אם הקשר באמת לא עובד, הם ייפרדו בסופו של דבר. מצד שני, אם היא יכולה ליצור הלימה בין התפיסה של הציבור, של קרוביה ושלה את עצמה, אז ברור שהיא תבחר באופציה הזאת, ולא כמהלך מחושב אלא בכל ליבה. הדבר שאת מפורסמת בזכותו הוא הדבר שאת מרגישה עמוק בפנים, שחברות שלך רואות על הפנים שלך, שאת מחבקת כל בוקר במיטה. אני לא יודע מה אתכם, אבל לי זה נשמע כמו האהבה הכי אמיתית בעולם.