בומרים רבים ומנוסים הזהירו מזה - משטרת המחשבות, צנזורה של הכול, עיקור החיים עצמם! החרדה הגדולה של אנשים מהצורך להיות פוליטיקלי קורקט היא כל כך נלעגת על גבול הלא לגיטימית, שלרוב אני מחניקה צחוק וממשיכה בחיי. הרי אם לצד מנגנון ביקורתי פעיל ורגישות כלפי האחר הדבר הכי נורא שיקרה זה שיהיו אנשים שיידרשו לחשוב פעמיים לפני שהם אומרים משהו, זה לא רק מחיר קטן לשלם - אלה אפילו דמי רגישות שאשמח שכל אחד מאיתנו ישלם.
הבעיה, לתפיסתי, היא בכלל לא הצנזורה אלא האוטומטיזציה של המחשבה. כמו כל דבר, גם שיחות על ייצוג הפכו, עבור רבים, לטרנד, לבון טון של התקופה. אז שיהפכו. זה בוודאות טרנד עדיף על פני שתייה מתוך צנצנת או אנשים מבוגרים בוואנזי. אבל הנה העניין: כשאנחנו אומרים מיד את מה שנראה לנו שמצופה מאיתנו להגיד, אנחנו יוצאים לא פחות בבונים מאלה שאנחנו רוצים לצאת נגדם.
הצד השני של המטבע הזה הוא פרגון-יתר לכל דבר שמתיימר לעסוק בנושא מורכב. נגיד, סצנת האונס הלסבי ב"תאג"ד" שזכתה משום מה לתשבוחות, ולא לרבע מהביקורת שהוטחה ב"קוביות" של סטטיק ובן אל עם אנה זק (כל השיר עוסק בהחפצת גברים והשלושה האלה אינם אויבי הפמיניזם, הלאה).
לעסוק באונס, בטח במסגרת צה"לית, זה לא רק צו השעה - זה צו מצפוני. בכלל, "תאג"ד" מקפידה לעסוק הרבה בנושאים מורכבים וזה לא הפעם הראשונה ואפילו לא השנייה שבה היא מציגה אלימות מינית קשה לעיכול. אבל אז החליטו לעסוק שם בנושא שלא מככב בכותרות ולא בגלל שהוא מושתק: אונס של אישה בידי אישה. פיונה (דני אלה גרגורייב) תוקפת את ליה (שירה נאור) בסצנה שמתחילה בהסכמה ומידרדרת במהרה לאלימות מבעיתה.
אונס בידי נשים זה לא תופעה שכיחה, זה אפילו לא תופעה מושתקת. למעשה, זה כמעט לא תופעה. כמה זה קורה במציאות? 2% בלבד מכלל מקרי האונס בוצעו על ידי אישה, כשהסבירות לאונס שבוצע על ידי אישה באישה אחרת הוא הרבה פחות מזה. פחות מ-2%, זה הכול. אבל זו תקופה יפה ליוצרים ישראלים לעסוק בנושאים כמו אונס והתרבות שהוא מייצר דווקא מהכיוון הזניח ביותר. ראו מקרה עלילת תלונת השווא ב"מנאייכ", בפרק ששודר לפני שבועיים. האם תלונות שווא זה דבר שקורה במציאות? כן, בוודאי. אבל עד כמה זה שכיח, ולמה זה מצדיק עיסוק כל כך נרחב דווקא עכשיו, כשמצבן של נשים גרוע מתמיד?
אני אנסה לענות לעצמי: הרצון של היוצרים ונקודת המבט שלהם. לרוב אני אתמוך בטענה שיש להפריד את היצירה מהיוצר, אבל מה לעשות שהדעות של היוצרים האלה גלויות לנו יותר מתמיד - מנוכחות בטוויטר ובטלוויזיה ועד ראיונות שהם מעניקים בעיתונים. במצב כזה נהיה קשה, שלא לומר לא מוצדק, להפריד את הדעות של רועי עידן, יוצר "מנאייכ", מתלונת השווא שבחר להציג ללא שום הצדקה עלילתית, ואפילו קשה יותר להפריד את המופע הזה של לסביוּת "מסוכנת" ב"תאג"ד" מהשקפותיו של ציון רובין, יוצר הסדרה, כלפי נשים בכלל ולסביות בפרט. כי לסביות, אליבא דרובין, זה דבר שמתפתח מתוך שעמום בצבא. זו לא תיאוריה שאני מציעה כאן, אלו הדברים שרובין עצמו אמר בראיון שהעניק למוסף 7 לילות בידיעות אחרונות: "זה כאילו צריך את זה כחותמת בתעודת שחרור", הוא הסביר את יחסו ללסביות, "הייתן בשישי-שבת בטיזינאבי ואז התחלתן להתלטף".
הבעיה פה היא לא רק הצורך לתאר תופעה זניחה עד לא קיימת במציאות הפוכה לחלוטין, היא במבע - ותסלחו לי על המילה - החרמני כלפי האקט הזה. שתי נשים לוהטות מתחילות לגעת אחת בשנייה כשאחת מחליטה להפעיל כוח על האחרת, לשלוט בה, להצמיד אותה לספה ולבצע בה את תכניתה הזדונית נשמע כמו סצנת פורנו מהסיוטים שלי ולא טיפול רגיש ותבוני בתופעה כואבת. ואם סצנה כזאת עברה אתכם, אבל "קוביות" וקמפיין אופנת הילדים של קסטרו לא - יש לנו פה בעיה גדולה משחשבנו.