אתם יושבים במסעדה, מפטפטים עם חבר ותיק ולועסים ברעש את הקרוטונים על הסלט. שני שולחנות לידכם יושבים שני אנשים זרים ומשוחחים ביניהם. מה אתם הייתם עושים?
1. משתיקים את החבר, בולעים בלחש את הקרוטון, מותחים את הצוואר הצידה ומתאמצים בכל כוחכם לצותת לשיחה של הזרים מתחילתה ועד סופה כדי לוודא שאתם מאשרים ערכית את הנאמר בה ומסכימים לדרך התנהלותה באופן אישי אך גם כחברה.
2. כלום.
אם לחצתם 2, ברכותיי: אתם חארות. כי בדיוק באותו שולחן אחד הזרים אמר לשני שהוא יוצא מהארון והשני לא קיבל את זה באמפתיה מספקת, סיטואציה שדורשת את התערבותכם האישית המיידית. כעונש קבלו טשטוש פוטושופי על הפרצוף ואת אברי גלעד מצקצק בוואן המפוברק שבגלל אנשים כמוכם הומואים מתאבדים.
יש סיטואציות במה אתם הייתם עושים שבאמת דורשות התערבות של עוברי אורח. גבר שמכה אישה, ילד קטן שישן בלילה על ספסל, הלוואי שכולנו נקלוט את הקריאות האלה לעזרה ונושיט להם את היד שפנויה מאייפון. אבל יותר ויותר סיטואציות בתכנית דורשות מהישראלים תכונה אחת עיקרית: חטטנות. אם לא תצותתו לזרים בכל רגע נתון, תעקבו אחרי כל פיתולי השיחה שלהם, תבדקו בלהט מה בדיוק הם עושים שם מאחורי המדף בסופר - כאילו הפקרתם אותם.
זה קורה כשזוג הורים משוחח עם בנם הבוגר בבית קפה, ועל הסובבים לעקוב אחרי השיחה מהשולחן שלהם כדי לגלות שההורים לא מרוצים מהיציאה של הבן מהארון, ואז לקום ולגשת אליהם ולהתערב בשיחתם לטובת הבחור; זה קורה כשמנהל בית קפה מחמיא לעובדת שלו יותר מדי, ועל הלקוחות להבחין בדיבורו החרישי אליה, לעקוב אחרי מחמאותיו ולזהות מתי הן הופכות לבלתי ראויות כדי לעצור אותו על הטרדה מינית; זה קורה כששני ילדים מסתובבים בחנות צעצועים ענקית, ועל עוברי אורח לכרות להם אוזן ולגלות שלילדה יש יום הולדת והיא רוצה בובה כמו של החברות שלה אבל כנראה אי אפשר לקנות לה את הדובי כי אבא פוטר לא מזמן מהעבודה והיא ממש עצובה בגלל זה כי היא רצתה את הבובה אבל לא זאת שבצורת ארנב אלא זו שבצורת פינגווין, ואז לקנות לה את הבובה (אבל לא של הארנב, כן?). באחת העונות הקודמות נדרשו עוברי האורח להתערב בשיחה פרטית של כמה נערות בסופרמרקט, שבה הן העירו לחברתן שכדאי לה לרדת קצת במשקל, ולהסביר להן על דימוי גוף חיובי. צותתו, התערבו וחנכו את הזולת - אלה ערכי התכנית. אבל קודם כל תצותתו, אחרת איך תדעו?
אבל אלה לא רק הערכים של התכנית. אלה ערכים ישראליים בסיסיים, ומה אתם רק תופסת טרמפ על הסנטימנט הלאומי. התרבות הישראלית ידועה בחיבתה להתערב, לחטט, לפלוש למרחב. כל דודה שעוצרת אותך עם עגלה ברחוב כדי להודיע לך שלתינוק שלך קר מדי, או חם מדי, או אוכל ארטיק עם חומרים משמרים מדי, ולמה אין לו כובע. כל מאצ'ו שפותח לך את הדלת ואז צועק אחרייך "לא לימדו אותך להגיד תודה?". כל מי שמעיר לך ברחוב על הלבוש, על ההתנהגות, על החיים. בכל מקום אנשים ניגשים, מביעים את דעתם, מטיפים מוסר, ו"רק רוצים לעזור".
וול, זה לא עוזר. להתערב בשיחה משפחתית של זרים עלול דווקא לפוצץ את העניינים במקום להרגיע, והתובנה בשקל שלכם לא תמיד תפתור מתחים שהצטברו אצלם שנים. לצאת להגנתה של נערה זרה מול החברות שלה כנראה יקלקל לה את הפאסון ולא יהפוך אותה פתאום למלכת הכיתה. וגם אם כן - מה זה עניינכם? תכניות כמו מה אתם הייתם עושים משכנעות אותנו שזה תמיד ענייננו, שמי שהולך לתומו ברחוב בלי לעקוב אחרי מעשיהם של האנשים סביבו הוא חסר רגישות, שמי שמקשיבה לחברה שלה בבית קפה במקום לצותת לשיחה של המלצרית היא אטומה. אבל זו לא אכפתיות שמפעמת באנשים המתערבים, זו חטטנות. למה אתם מקשיבים בכלל לשיחות של אחרים? מאיפה היומרה לחנך אנשים זרים ולהתערב במרקם העדין של היחסים ביניהם? אם עצרתם מחבל עם גרזן ברחוב, סחתיין, אבל אתם לא אמורים להציל בחורה זרה כי החבר שלה אמר לה שהחצאית הזאת משמינה אותה. ואם ניגשתם אליי בסופר כדי להסביר לי שהעוגיות שקניתי זה מלא שומן טראנס ועדיף לי לאכול אורז מלא, לא מגיע לכם צל"ש אלא בעיטה בתחת.
הישראלים הם עם חם, זה ידוע, אבל לפעמים הוא חם מדי, שלא לומר נדבק אלייך עם זיעה שעירה באוטובוס כדי לראות מה את כותבת בטלפון. אין ספייס במדינה הזאת, כולם מרגישים צורך להידחף לך לחיים. אז בסדר, למדנו לחיות עם זה, אבל למה לעודד את זה? למה לקטלג את זה תחת "התנהגות מוסרית נכונה"? אני אמנם לא רוצה לחיות במדינה שבה אנשים גוססים על המדרכה כמו שפעם סיפרו לנו שקורה באמריקה, אבל אני גם לא רוצה לחיות במדינה שבה ללכת ברחוב עם אוזניות זה פשע מוסרי כי ככה פספסתי שיחה של שני ילדים בצד השני של החנות על זה שאבא שלהם מובטל ואין מי שיקנה להם פינגווין. אל תהפכו את החטטנות והציתות לסטנדרט המוסרי החדש, אל תדחקו בנו להיות מרגלים עם כוונות טובות. יש במדינה הזאת מספיק דודות נודניקיות גם ככה.