ההדים שהכתה הסדרה הדוקומנטרית ארץ פראית מאוד עוד ממאנים לשכוח. הזכייה בפרס האמי לפני שבועיים רק נתנה חותמת סופית למה שידע כל מי שצפה בה - שזו ללא ספק הסדרה הדוקומנטרית הטובה ביותר ששודרה בשנת 2018. מאז עלייתה לפני חצי שנה בנטפליקס, המשיכה הסדרה לספק כותרות באמצעות ראיונות המשך וכתבות עם ועל משתתפי הסדרה, ואפילו גילויים חדשים שנבעו מעדויות בלתי פוסקות שנתנו משתתפי פרויקט העיר הרוחנית ראג'נישפוראם.
חומרי הארכיון המטורפים, עבודת התחקיר המדויקת, הבימוי והעריכה יצרו ביחד מסמך עיתונאי מצוין, מכל הכיוונים: הוא מעורר הזדהות, התנגדות, בחינה מחודשת והסתכלות פנימה וסביב. מסמך שמצליח, למרות שהוא נוקט עמדה ברורה ובגדול נכונה, להשאיר את הצופה עם שאלות.
הסדרה מתמקדת במנהיג הרוחני הפופולארי אושו, עוד בימים שכינה את עצמי בהגוואן שרי ראג'ניש, ובעוזרת האישית שלו מא אנאנד שילה, ובמסע שניהלו ממתחם האשראם של המנהיג בהודו להקמת עיר מבוססת חמלה באזור שמרני במדינת אורגון שבארצות הברית. תחילה נראה הפרויקט מבטיח, מין חלום אוטופי שרבים יכולים לייחל לו - עיר שוויונית בטבע, הפועלת לשימור והגנה על הסביבה ומאפשרת לתושביה לקיים חיים של תרגול רוחני לצד ראייה כלכלית ארוכת טווח שתבטיח את איכות החיים של חבריה. קהילה של חמלה וחופש, המנסה לתת מענה לרצון ארוך שנים של רוב האנושות- להרגיש שייכים. להרגיש אהובים. להרגיש שיש לנו מקום. בראיונות עצמם בסדרה מעידים "פליטי" התכנית הזאת שבכל ימי חייהם הם לא הרגישו שייכים ובמקום הנכון כמו שהרגישו במהלך שנות קיומו של הפרויקט.
אלא שהחלום מתחיל להשתבש בשלב מוקדם לאור ההתנצחות הבלתי פוסקת של הנהגת הפרויקט ובראשו המזכירה הנאמנה שילה מול תושבי העיירה הקרובה שרצו לסלק את המאמינים בבהאגוואן מהרגע הראשון. המאבק החריף והידרדר לפלילים ומשם הדרך לסגירת מה שיכל להיות מפעל אנושי-חברתי מפואר הייתה קצרה. בתוך פחות מחמש שנים, ולאחר שהוגלה על ידי הרשויות האמריקאיות, חזר בהאגוואן לביתו אשר בפונה בהודו, זנח את זהותו הקודמת ואימץ את השם הצנוע יותר "אושו", כינוי למורה ביפנית. שילה ברחה עד שנלכדה ונשפטה לארבע וחצי שנות מאסר, ולאחר שחרורה היגרה לשוויץ, שם היא עובדת כמטפלת עד היום. קרן אושו העולמית גדלה כל הזמן, הספרים שהיו רבי מכר ממילא זכו להתעניינות מחודשת בעקבות הסדרה ודמותו של אושו תופסת לה אט אט מקום בטוח לצד אייקוני פופ-רוח אחרים שרוקנו ממשמעות כמו צ'ה גווארה ומאו צה טונג.
עוד לא פיצחתי את זה - מה היה בו באושו שמשך, ומושך עד היום, כל כך הרבה תלמידים, למה הפך דווקא הוא לתופעה בממדים כאלה. זה ברור שלמורים רוחניים, גורואים, משיחים מטעם עצמם ואולי אפילו נביאים יש יותר כריזמה מלאדם הממוצע, וכנראה שהיחס שלהם לכריזמה הזאת הוא שמגדיר את הכינוי שמודבק להם. היה לי מורה כזה, אדם גדול שעזר לי וגרם לי לתרגל מדיטציה, אלא שהוא התעקש על תלבושת של סנדלים וטישרטים עם הדפסים מטופשים, ולא הפסיק לצעוק עליי, בעיקר מטאפורית, שהוא עצמו לא העניין. כי הטבע האנושי רוצה אוטוריטה, הוא מבקש מישהו שינהל, לעשות אאוטסורסינג לישות חיצונית שתנהיג ותגיד מה בעצם עושים. והמחשבה הזאת, כאילו אכן יש אוטוריטה חיצונית לי, מעבר לממד הדתי שבה, מחסלת את האפשרות ללקיחת אחריות מלאה על חיינו אנו. אני מאמין שמורה טוב עוזר לתלמיד שלו להתנער מהתחושה הזאת ולהיות ער לגביה, ואילו אושו עשה כל שביכולתו על מנת להגביר אותה הזאת אצל תלמידיו, מעבר לדיבור המואר המסוכן- "לי יש הארה, אני מחזיק בה" (ובהתאם- אני יכול להעניק אותה למי שאני בוחר), הוא היה מתלבש בגלימות מפוארות (הכי קוטור), נוסע בצי של רולס רויס (חמסה) ולרגע הגדיר את עצמו כאל (יאחתוש, בואי).
בראיונות עכשוויים מהלכת שילה על הקו הדק שבין ביקורת מעודנת על המורה שלה לבין הוקעה שלו, כמעט כאומרת "נפרדנו בשל חילוקי דעות אמנותיים", ובגדול מסרבת להתייחס להאשמות בדבר הרעלות בקנה מידה רחב, התעללות, הסגת גבול, קיום תרמיות אזרחיות שונות ואפילו ניסיון התנקשות. היא מבקשת מהצופים להיות לא שיפוטיים ואומרת שלא הסכימה עם אושו עד שלבסוף נאלצה לעזוב, אבל שהיא אוהבת אותו בכל ליבה גם היום. אבל בראיונות בסדרה עצמה מעלה שילה סוגיה מעניינת שנוגעת כמובן למתרגלים עבודה רוחנית, אבל אולי גם חוקרים באוניברסיטה ואנשי אמנות ומלאכה - הקשר בין מורה לתלמיד. ההיסטוריה באופן כללי מלאה בצמדים כאלה, אבל גם ההיסטוריה הרוחנית של העולם - ג"א גורדייף היה משאיר אחריו מורשת דלה מאוד בלי פ"ד אוספנסקי ודוגמה רעה מאוד, אבל שבתאי צבי היה מסיים אולי כהערת שוליים בהיסטוריית עם ישראל אילולא נתן העזתי.
ושילה מזקקת את זה. כשהיא מדברת על האנשים שהעריכו אותה לא נכון מחוץ ומתוך הקהילה הסאניאסית (כפי שהם כינו את עצמם, לא לבלבל עם הכינוי הבודהיסטי או ההינדואיסטי לאדם שמוותר על תענוגות העולם), היא אומרת שהם לא העריכו נכונה מה בדיוק יעשה תלמיד עבור המורה שלו. בואו נגיד שאם אושו היה אומר לה לטפל ביחסי השלום בין הישראלים לפלסטינים - דברים היו נגמרים אחרת. האישה הזיזה הרים. היא אומרת, וצודקת, שהיא התנסתה בדברים ובאופרציות שאף אישה בעולם לא התנסתה בהן. בין השאר כי זו התנסות די ספציפית, אז אולי זו לא החוכמה הכי גדולה. ועדיין - הרים. לא רק ששילה החליפה מזכירה אישית קודמת (מה קרה ללאקשמי? חומר לסדרת המשך) היא גם הצליחה איפה שאחרים נכשלו. היא הייתה שאפתנית, נחושה, חסרת מעצורים והיא נבחרה לתפקיד על ידי אושו בעצמו. היא נבחרה על ידו בגיל צעיר מאוד לקדם את הרעיונות שלו הכי רחוק שאפשר תוך כדי שהיא מגינה עליו. האם היא פעלה ללא אגו? קשה לדעת, בעיקר כי היא רטוריקנית מהשורה הראשונה. אבל אושו ראה את היכולות האלה בה ובחר בה, והיא סיפקה תוצאות. כשראיתי את זה שאלתי את עצמי האם הרצון להעניק למורה לא יודע קווים אדומים, האם פניה לאלימות לא חותרת תחת מטרת העל, שהיא חברה של חמלה. גם לזה שילה מתייחסת כשהיא מציגה את עצמה כמו מין תרנגול כפרות שלוקח על עצמו את עול החטאים והעבודה כדי שהאחרים יוכלו לקיים אותו אורח חיים של חמלה. איך יכול להיות שכל מה שהיה לה בטקטיקת הבסיס שלה זה "עין תחת עין", להשיב לאש באש?
נראה שעורכי הסדרה ביכרו פעמים רבות את הצהוב והסנסציוני על התוכני. איך זה יכול להיות שאני מסיים לראות שישה פרקים של יותר משעה ולא יודע כמעט דבר על משנתו של אושו חוץ מזה שהוא הטיף לאהבה חופשית. אנשים יקרים לי מחזיקים ספרים שלו בבית, בטוח יש שם עוד. מאות אלפי אנשים הלכו אחריו לחור תחת באורגון, בטוח היה שם משהו. איך זה יכול להיות שסדרה כל כך מוקפדת לא הקדישה אפילו דקות ספורות לדבר על המשנה שלו והרעיונות אותם הוא ניסה להפיץ (שוב, חוץ מעידוד לאורגיות). כשבדקתי בעצמי מצאתי שם רעיונות מרחיקי לכת בדבר חירות אישית וחברתית, מחשבה מקורית על כסף, יצירתיות ונתינה, ויחס מהפכני למדיטציה (לא בהכרח כוס התה שלי, אבל היי). חלקם לא מסתדרים עם הסיפור שמספרת הסדרה, חלקם לא מסתדרים עם ענווה או חמלה, ומשהו בסגנון שלו אולי עובר כיהיר. ואולי זה לא משנה, אולי התוכן הוא לא מה שגורם לרעיון להפוך לתופעה רחבת היקף, אלא המיתוג המדויק שפוגש קרקע פורייה.
וקרקע פורייה היא מרכיב חשוב בהצלחה של הסדרה. בשנת 2018 רבים מתרגלים מדיטציה מאי פעם בהיסטוריה האנושית ותרגול רוחני לסוגיו זוכה להתעניינות מחודשת, אנשים מחפשים סדנאות, מורים ומסגרות רוחניות שונות להשתייך אליהן. העולם השתנה במובן הזה שרופא יכול להמליץ למטופל לתרגל מדיטציה וללכת לשיעור יוגה כדי לטפל בבעיה בעור או בכאב גב. גוגל מציעה סדנאות מיינדפולנס לעובדיה. זה לא נחשב לחדש או היפי כמו שזה היה במהלך שנות קיומה של ראג'נישפוראם. אבל הסדרה מרימה כמה תמרורי אזהרה. כמה תזכורות לשמור על חוש ביקורת בריא, ובעיקר על ערות. הפחד למצוא את עצמנו בכת הוא פחד אמיתי, והוא מעסיק אותנו באובססיביות, לראייה גם הצלחתה של הסדרה.
באופן אישי תמיד העדפתי מורים צנועים יותר, פחות נחרצים לגבי טוב ורע וכאלה שלא יצהירו על עצמם כאילו הם "הגיעו", מצאו את ההארה וכל שנותר להם כעת הוא לשתות סנגריות תחת שמש עליזה, אלא כאלה המדגישים את העבודה הקשה והלא מתפשרת של התבוננות פנימה, כמו הנזירה הבודהיסטית פמה צ'ודרון או המורה ההודי קרישנמורטי שאפילו רמז, באחד הראיונות איתו, לביקורת על אושו: