זה קרה ביום שלישי, השמונה בנובמבר 2016. בזמן שארה"ב יצאה להצביע והעולם כולו ציפה בכיליון עיניים לגלות מי ייבחר להיות מנהיג העולם המערבי, צוות הפקה – בניצוחם של היוצרים והמפיקים מישל ורוברט קינג – צילמו פיילוט לסדרה חדשה, "הטובות לקרב", ספין אוף של "האישה הטובה". הם היו משוכנעים שהילרי קלינטון עומדת לקחת את הבחירות; השמועה אומרת שהם אף תכננו את עלילת הסדרה כולה בהתבסס על ההנחה שהליברלים יזכו בבחירות לנשיאות. אבל כפי שכולנו יודעים, דונלד טראמפ היה דווקא זה שנבחר – ואיתו גם קו העלילה החדש. השינויים הנדרשים תוקנו, והסדרה החדשה יצאה לדרך.

בשוט הראשון בהחלט של "הטובות לקרב" נראית דיאן לוקהארט - עורכת דין ממולחת וליברלית פמיניסטית בשנות השישים לחייה – כשהיא יושבת המומה מול מסך טלוויזיה, עליו מוקרן רגע השבעתו של טראמפ לנשיאות. לאחר כמה שניות היא קמה ומכבה את הטלוויזיה בזעם. אחרי חמש שנים ושש עונות, שוט הסיום של "הטובות לקרב", שהפרק האחרון שלה עלה ל-yes בסוף השבוע האחרון, הציג שוב את אותה דיאן לוקהארט מסתכלת על מסך טלוויזיה. נראה כאילו שום דבר לא השתנה; הפעם, לוקהארט התבוננה בטראמפ שמודיע שהוא רץ, פעם נוספת, לנשיאות. במציאות, שאינה מאוד רחוקה מזו המומצאת של הצמד קינג, זה תרחיש אפשרי להפליא שכנראה יתממש בימים הקרובים. וזה בהחלט לא צירוף מקרים שפרק הסיום הזה שודר בסוף השבוע האחרון, מיד אחרי בחירות האמצע בארה"ב; למעשה, זה היה סופר-מתוכנן.

סיומה של "הטובות לקרב" הוא לא סתם עוד סוף של עוד סדרה. כלומר, הוא כן, אבל חובבי טלוויזיה – ובראשם אלו שכותבים על טלוויזיה (אהמ) – אוהבים להפוך כל אירוע לדרמטי יותר ממה שהוא באמת. ובכל זאת, עבור קומץ צופים שהלכו יד ביד עם לוקהארט עוד מימי "האישה הטובה", "הטובות לקרב" הייתה גדולה בהרבה מסך חלקיה. ואלוהים יודע שלסדרה הזו, שמעולם לא קיבלה את ההערכה והפופולריות לה היא ראויה, היו הרבה, הרבה חלקים.

מתוך
רוז לזלי, וקוש ג'מבו ב"הטובות לקרב", לפני שהסדרה מצאה את עצמה|צילום: יח"צ באדיבות yes

היא התחילה חלש. ואז הגיעה נקודת המפנה

העונות הראשונות של "הטובות לקרב" עקבו אחרי שלוש גיבורות שונות: "הטובות" היו אז לוקה קווין (קוש ג'מבו), מאיה רינדל (רוז לזלי מ"משחקי הכס") ודיאן לוקהארט (בגילומה האלמותי של כריסטין ברנסקי). ג'מבו וברנסקי המשיכו עם הקינגים מ"האישה הטובה", לזלי הייתה רכש חדש ואמורה הייתה להיות הפנים החדשות שירעננו את המותג הוותיק. ו"אמורה" זו מילת המפתח במקרה הזה.

יש הסכמה די רחבה בקרב חובבי "הטובות לקרב" - לוקח לה זמן להתניע. העונות הראשונות שלה נחשבות בינוניות למדי, ובעולם של היום זו מכת מוות כמעט בטוחה לסדרת טלוויזיה. עם כזה עם כזה ים של תוכן והפרעות קשב, מי ימשיך לצפות בסדרה שלא תופסת אותו ישר מההתחלה? אבל בעונות השנייה והשלישית הקינגים החליטו לערוך כמה שינויים, והרוב מסכימים שפחות או יותר בשלב הזה הסדרה השתפרה משמעותית. אחד מהדברים שהשתנו היה עזיבתה של לזלי, שפרשה מתפקידה בשל אילוצי לוח זמנים. 

מתוך
אודרה מקדונלד ב"הטובות לקרב". אחת ההופעות הכי טובות בסדרה|צילום: יח"צ באדיבות yes

אבל לא רק היעדרה של מאיה רינדל הטה את כף המאזניים: "הטובות לקרב" עברה אינספור גלגולים. החל מפרק הסיום של העונה השנייה ולאורך העונה השלישית, למשל, החליטו הקינגים לשלב בסדרה שירים קצרים של היוצר ג'ונתן קולטרון בשילוב קליפים מאוירים, שהתמקדו כל פעם בנושא פוליטי או משפטי אחר והסבירו אותו בצורה משעשעת (אגב, למרבה האירוניה, אחד השירים שעסק בצנזורה בסין צונזר על ידי רשת CBS). וישנן עוד אינספור דוגמאות לשינויים שעברה "הטובות לקרב"; דמויות רבות שתפסו נפח משמעותי בסדרה עזבו אותה לאורך הדרך - אדריאן בוסמן (דלרוי לינדו), קולין מורלו (ג'סטין ברת'ה) וברברה קולסטד (אריקה טייזל) הן רק חלק מהן. מה שכן, כמעט לאורך כל הדרך נשמרה הנוסחה המקורית של שלוש דמויות ראשיות, שלוש גיבורות שמובילות את המערכה. לקראת הסוף היו אלה מריסה גולד (שרה סטיל), כרמן מויו (שרמיין בינגווה) ולוקהארט, שבעונה האחרונה החזיקה את הסדרה די לבדה. לוקהארט תמיד הייתה עמוד השדרה של "הטובות לקרב" - עמוד השדרה המוסרי והעלילתי גם יחד.

אז כן, אין ספק שלקח לסדרה רגע למצוא את הקצב שלה. אבל מהרגע שבו זה קרה - איפשהו באזורי העונה השלישית, אז היא החלה להביא נרטיבים שמתפרשים על פני עונה שלמה - "הטובות לקרב" הייתה מפלצת בלתי ניתנת לעצירה. בהמשך, בעונה הרביעית-בואכה חמישית, היא עשתה עוד קפיצת איכות משמעותית שהפכה אותה מסדרה מצוינת לסדרה בלתי נשכחת.

מישל קינג, רוברט קינג (צילום: Getty Images)
מישל ורוברט קינג ב-2016. הוכיחו שגיל זה רק מספר|צילום: Getty Images

אפשר לייחס את ההצלחה הזו לקאסט החלומי, שבראשו ברנסקי, סטיל ואודרה מקדונלד, לצד הופעות אורח אגדיות של מנדי פטינקין, מייקל שין, וואלאס שון, ג'יין לינץ', מייקל ג'יי פוקס ורבים נוספים. אבל זה לא רק הקאסט. כלומר, אין ספק שהשחקנים תרמו את חלקם, אבל בסופו של דבר זו הייתה בעיקר הכתיבה. מישל ורוברט קינג התמקדו בנושאים הכי נפיצים שיש - מי טו, פייק ניוז, אלימות נגד שחורים, גזענות, אנטישמיות, טרנספוביה, טראמפ, קורונה, שחיתות, ג'פרי אפשטיין, מערכת המשפט והחוק המתפוררת - כל מה שרק אפשר להעלות על הדעת. הם התעסקו בהם, חקרו אותם, לא פחדו להיות לא פופולריים.

 אקטואליה בועטת, נושאים נפיצים, כנות בלתי נגמרת, ייאוש עמוק לצד אופטימיות זהירה

בשתי עונותיה האחרונות (ובמידה מסוימת גם בעונה הרביעית שקוצרה בגלל הקורונה), "הטובות לקרב" לקחה עוד גלולת אומץ, והחלה לשאול שאלות קשות ולתת להן פתרונות לא קונבנציונליים, אפילו חתרניים. העונה החמישית עקבה אחר רעיון מהפכני: בית משפט קהילתי, שלא רואה עצמו כפוף לחוקי המדינה. ולמרות שמדובר בטלוויזיה אמריקאית מיינסטרימית, הרעיון הזה – החותר תחת בסיס הדמוקרטיה – לא הוגחך ולא נופה מסדר היום. הוא נלקח ברצינות תהומית וביראת כבוד. העונה השישית, זו שהסתיימה בסוף השבוע האחרון, לקחה את השאלות הרדיקליות עוד צעד אחד קדימה. הפעם הייתה זו מערכת אכיפת החוק שכשלה; כשמלחמת אזרחים מתחוללת ברחובות, וגיבורי הסדרה נמצאים בסכנת חיים מיידית ומתמדת, כוחות הביטחון זונחים אותם ואפילו מתנכלים להם. הפתרון של הקינגים הוא מחתרת אוטונומית ואלימה שלוקחת את החוק לידיים. המחתרת היא לא האויב – היא הפתרון. זה רדיקלי. בשיאה, "הטובות לקרב" לא עשתה לאף אחד חיים קלים - לא לדמויות שלה, ובוודאי שלא לצופים שלה.

מתוך
מתוך פרק הסיום של "הטובות לקרב". סדרה שלא קיבלה את ההערכה שלה היא ראויה|צילום: יח"צ באדיבות yes

לאורך כל הדרך, המציאות של "הטובות לקרב" הייתה מעין גרסה מוקצנת של החיים שלנו, כזו שמייצרת פלירטוט מתמיד עם השאלה "האם באמת ככה נראה העולם?". הדמויות והסצנות תמיד הילכו על גבול השיגעון, אבל עם לב ענק ופועם. הדופק היה מהיר, ההומור עוקצני ומעודן, והמצפן המוסרי מתנדנד בלי הפסקה, מנסה להבין מה טוב ומה רע, מה מציאות ומה דמיון. מישל ורוברט קינג מצאו את הנוסחה המדויקת: אקטואליה בועטת, נושאים נפיצים, כנות בלתי נגמרת, ייאוש עמוק לצד אופטימיות זהירה.

"הטובות לקרב" הייתה הרבה, אבל הרבה יותר מספין-אוף. "האישה הטובה" הייתה סדרה מצוינת על עורכי דין, "הטובות לקרב" הייתה סדרה מצוינת על העולם

באחד מהריאיונות שהעניקה לקראת סיום הסדרה, סיפרה כריסטין ברנסקי שהיא עצובה לעזוב את דמותה של דיאן - לא רק בגלל שהיא ליוותה אותה 13 שנה, ולא רק בגלל שצוות הסדרה כבר הפך לסוג של משפחה. יותר מהכל, דיאן נתנה לברנסקי קול ואפשרה לה להגיד את אשר על ליבה; להתמרמר על המערכת הפוליטית, על מערכת המשפט, על החוקים המפלים ועל האלימות בחברה, על השוביניזם ועל הגזענות. כעת, כשהיא כבר לא דיאן, היא תיאלץ להסתובב בעולם ולמלמל את דעתה על הנושאים הבוערים בפני משפחתה וחבריה, כי עכשיו כבר אין מקום אחר לפרוק.

ברנסקי הייתה הקול הזה עבור עצמה ועבור הקינגים, אבל היא גם הייתה הקול הזה עבור הצופים שלה. בזמן שהדמות שלה הייתה עמוד שדרה מוסרי בעולם המעורער והמערער של הסדרה, היא הייתה גם סוג של מראה ומגדלור מוסרי למציאות שלנו. ובעולם שמשתנה כל כך מהר, לב אחד שנמצא במקום הנכון הוא לפעמים כל מה שצריך. דיאן, באומץ וברגישות, לימדה אותנו בדיוק איזה אדם להיות: חד וחכם אך גם אמיץ טוב לב, שחותר תמיד למען הטוב, שלא נבהל משינויים ולא מוותר לעצמו בשום שלב בדרך. ולבחור גיבורה בשנות השישים והשבעים לחייה, שלא מפחדת להיות רומנטית ומינית – טוב, זו כבר רמה אחרת של אומץ, חלוציות וחתרנות. 

"הטובות לקרב" היא כנראה ההוכחה הטובה ביותר לכך שגיל זה באמת רק מספר: למרות (ואולי גם קצת בגלל) שבראשה עומדת שחקנית שחגגה 70 במאי האחרון, "הטובות לקרב" נשאה כל הזמן ניחוח של רוח צעירה, בועטת ואמיצה. גם הקינגים, שיצרו אותה, הם לא בדיוק זוג צעיר – ושניהם כיום באמצע שנות השישים לחייהם. וזה אולי נשמע כמו פרדוקס, אבל הוא נשאר כזה רק עבור מי שלא צפה בפלא הזה שנקרא "הטובות לקרב", שהייתה הרבה, אבל הרבה יותר מספין-אוף. "האישה הטובה" הייתה סדרה מצוינת על עורכי דין, "הטובות לקרב" הייתה סדרה מצוינת על העולם.