כבר מהפריימים הראשונים בראיון של נתניהו אתמול לחדשות 12, כשאחד מאנשי הצוות באולפן מוביל אותו למקומם, והמצלמה ממסגרת את כל היושבים בזווית עילית, אלוהית כמעט, היה ברור שזה לא הולך להיות סטנדרטי. קרן מרציאנו בעצמה ציינה כמה נדיר זה שנתניהו נאות להגיע לאולפן, להתיישב, ולהשיב על שאלות, מה שגרם לראש הממשלה להתכדרר, לשלוף את קוציו הרטוריים ולנזוף במרציאנו על הראיון "המלטף" שזכה לו המתמודד שנגדו, בני גנץ, בשבוע שעבר. וגם בהמשך הראיון, לכל אורך אותן 35 דקות רזות, נקיות מפרסומות, היה ברור שזה איננו ראיון קלאסי, אלא פינג פונג לא שוויוני בין מרציאנו ונתניהו, כשידה של מרציאנו על העליונה.
האם הראיון של מרציאנו ועמית סגל עם נתניהו היה ראיון טוב? כלומר, האם למדנו ממנו משהו חדש על ההיסטוריה של נתניהו? האם הוא נתפס בשקר, או דווקא שכנע אותנו באיזו אמת שפספסנו עד כה? לא. אבל גם במקום בו חסר לראיון ההוא ערך עיתונאי, מרציאנו פיצתה על החוסר הזה והפכה את הראיון לאיוונט. לרגע טלוויזיוני שמדברים עליו.
מי בחיים האלה היה רעב יותר מקרן מרציאנו אתמול? אף אחד. מרציאנו - ואלוהים יודע מתי הספיקה להיערך ככה לראיון שנקבע, לכאורה, בהתראה קצרצרה - באה מוכנה. היא שלטה בכל פרט מפרטי חקירותיו של נתניהו, חלשה ביד רמה על נתוני ההוצאות שלו ועל כל שורה מתיק ההשקעות שלו. היא לא טעתה בשמות הקולגות לשעבר ואנשי המקצוע שעבדו איתו - ובעיקר, היא נהנתה להוכיח את הבקיאות שלה אל מול נתניהו. מה שראינו אתמול היה, למרות נוכחותם של שני אנשי תקשורת מנוסים - נתניהו עצמו, ועמית סגל (פרשן אהוב בסך הכל, אבל מי שלא הצליח לסיים ולו שאלה אחת לפני שנופנף באלגנטיות על ידי מרואיינו) - וואן וומן שואו. והיסוד הראוותני הזה, שמקדש את השואו גם על חשבון העבודה התקשורתית הנקייה והאתית, הוא בדיוק מה שהיה חסר לנו במערכת הבחירות הזו. לא סתם נתניהו הזכיר את הראיונות של גנץ בכלי התקשורת בשבוע שעבר - הרי היה ברור שישוו ביניהם - אבל מה שהשתנה, ומה שהפך את הראיון אמש למעניין פי כמה מהראיון של גנץ, הוא השינוי במראיינים.
קרן מרציאנו איננה אילנה דיין, וגם לא נראה שהיא רוצה להיות. היא לא באה לשבת ולהנהן בסמכותיות מול המרואיין שלה, היא לא תתן לו "להפיל" את עצמו, היא לא תנשוף בסבלנות ותחשוף אט-אט את חוסר הדיוק שבדבריו או תאיר בעדינות איזו פינה שבחר להתעלם ממנה. לא, קרן מרציאנו באה לדבר. צופיה הוותיקים כבר יודעים שעל ציר הסבלנות-התפרצות, היא קרובה יותר לצד של ההתפרצות. ולא שהיא לא ניסתה אתמול. הרי מרציאנו התחילה את הראיון בנימוס מתוסכל כמעט, ובערך אחרי עשר דקות פשוט נמאס לה. היא הרי יודעת איך ראיונות עם נתניהו מתגלגלים: הוא מרואיין מבריק בדיוק משום שהוא מקפיד לתת לעיתונאי שמשוחח איתו עשירית מהמידע שנשאל עליו בפועל. מרציאנו זרמה עם זה למשך כמה שאלות, ולפתע משהו בה נסדק, והיא החלה לכעוס. לא באלימות, לא ברוע או באכזריות, אלא במחאה. היא כעסה כמו שכועסים בסרטים אמריקאים, מתוך איזו תחושת עוול. היא נראתה כמי שהחליטה להסיר את הכפפות ולנצל את הפעם האחת - במערכת הבחירות הזו, ואולי אי פעם - יצא לה להתגושש מילולית עם האיש החשוב בישראל. וזה היה מדהים.
ואם בתולדות התקשורת הישראלית אילנה דיין מסמלת את איך שהיינו רוצים לדמיין את עצמנו, ניסים משעל הוא מה שקורה לנו בפועל. הראיונות של משעל תמיד פמיליאריים מדי, הוא תמיד נשען כאילו הוא מצפה שמרואייניו יגישו לו את הלחיים לנשיקה. הוא קורא להם בשמותיהם הפרטיים. ישראל רוצה לחשוב על עצמה במונחי "פרוסט/ניקסון" אבל היא בעצם ערוץ הקיבוץ. עיתונאים מעונבים נמצאים בה בסיכון - אילנה דיין היא היוצאת מהכלל, היא לא ממש הכלל. ובסוואנה הזו, מרציאנו מצאה איזו דרך מלך. היא לקחה את המחוות הגופניות הנסערות של משעל וערבבה אותן בניתוק הרגשי של דיין. לקחה את הספקנות הסרקסטית של דיין והוסיפה לה את הידענות האינטימית כמעט של משעל. היא ידעה שמצופה ממנה להתנהג יפה כי אבא בבית, אבל בהיותה קרן מרציאנו, כלומר אישה חכמה וממולחת שמבינה שזו ההזדמנות האחת שלה להתעמת עם ראש ממשלת ישראל, היא ידעה שזה לא היה יכול להיות מנומס. זאת אומרת, זה לא היה יכול להיות מנומס *וגם* מעניין, והיא בחרה במעניין.
כשנתניהו השיב, בדרך כלל משהו על גנץ ולפיד, וכשניסה להמשיך ולהסיט את הדיון לכיוונם - מרציאנו פשוט קטעה אותו. כשתשובותיו התפזרו, היא עצרה אותו, בקול רם, ודרשה ממנו שיתייחס לנקודה. היא גלגלה עיניים, היא נעה קדימה ואחורה בכיסאה כלא מאמינה. היא נתנה הופעה דרמטית מושלמת, כל הגוף שלה גילם את הכאוס הכבוש שבמקום. כשהגיע תורה לשאול שאלה, תנועות הידיים שלה הפכו נמרצות יותר, מאניות כמעט, ככל שהשאלה התקדמה. קרן מרציאנו כמו אותתה לצלם ולבמאי בחדר - "משהו טלוויזיוני מדהים קורה כאן, אל תפספסו: אני מצליחה להשפיט את נתניהו". שוב, לא יפה להשוויץ, אבל קרן מרציאנו לא באה לשחק יפה.
ונראה שזה סוד קסמו הוויראלי של הראיון עם נתניהו. טעות לחשוב שאנשים צפו בו והתעניינו בו רק בשביל לשמוע את נתניהו מסביר את חלקו בפרשיית הצוללות (ספוילר: דיבור על כסף זה משעמם) או מבהיר למה מירי רגב לא הופיעה בסלפי של חברי הליכוד (לא הבנו בדיוק, אבל לפי נתניהו היא היתה תקועה בפקק או משהו), אבל סוד הקסם של הראיון עם נתניהו הוא לא נתניהו, אלא מי שראיינה אותו. בין אם רציתם להתעצבן ממגישת החדשות שלא אפשרה לראש הממשלה לשטוח את משנתו, או שדווקא נהניתם לראות את נתניהו מתפתל - והיו בראיון הזה כמה הרמות מופלאות של גבתו השמאלית של נתניהו - היה ברור שהכריזמה שלו, העוצמה שהוא מקרין בכל הופעה תקשורתית, תלויות אך ורק בעזר שכנגדו. כשהוא נואם לאומה בחדר ריק עם דגלי הליכוד מאחוריו זה אחלה, אבל כשמציבים מולו מישהי חסרת סבלנות וידענית כמו קרן מרציאנו - זה מרהיב.