השנה הייתה 2012. אחרי שצלחתי את גיל ההתבגרות - מעט מוקדם מדי יש שיאמרו (היי, אמא) - עזבתי את הבית, והתחלתי לפלס את דרכי בעולם של הגדולים. עברתי לתל אביב, מצאתי עבודה בגלידרייה, זרמתי על כל דייט אפשרי ולו בשביל החוויה, וכתבתי למגירה. עבדתי קשה בלשרוד את השנים האלה, קיוויתי שסוף סוף אקבל את הפרס שלי, והוא שהכל יתחיל לקרות.

גיליתי חרדה ודיכאון מהם. אבל עשיתי הכל נכון, חשבתי, אז למה אני לא נהנית; או יותר נכון, למה אני מקווה לעבור תאונת דרכים - כזו שלא תהרוג אותי אבל לפחות תשבית אותי ותעשה שכולם יבואו לנחם אותי בבית החולים. בטיפול שהתחלתי אז הפסיכולוג אמר לי: שיקרו לך, גיל ההתבגרות זה עכשיו (יש לציין שהוא המשיך להגיד לי את זה מדי שנה במערכת היחסים שניהלנו און-אנד-אוף. למעשה אם הייתי הולכת אליו גם היום, רגע לפני גיל 30, ייתכן והוא עדיין היה אומר לי שגיל ההתבגרות זה עכשיו. או לפחות ככה אני מקווה). 

ואז הגיעה "בנות". לנגד עיניי התגלו בחורות שחיות את החיים שדמיינתי והגשמתי לי, וזה נראה נורא להפליא. בעליבות שלהן, בכשלונות ובאכזבות, כמו גם בשאיפות שלהן, בתקוות ובחלומות, הבנות האלה היו שם להגיד לי שאני בסדר כמו שאני. בניגוד למה שהתרגלנו מהטלוויזיה, הסדרה לא הציבה סטנדרטים בלתי אפשריים - לא בנוגע לסקס, ללימודים, לקריירה, או לדימוי גוף, לא בנוגע לחובת ההנאה וחובת ההוכחה המוטלות על השנים הכי יפות שלנו. היא הציגה אותן במלוא כיעורן. 

כשגיליתי ש"בנות" חוגגת עשור, מיד הרגשתי זקנה. כדי להרגיש רלוונטית הצעתי לכתוב על הסדרה ששינתה את העולם, אלא שאז גיליתי שלא כולם חושבים כמוני. "בנות" אולי חשובה, היה לה את הרגע שלה, אבל היא לא אייקונית, כך נאמר לי בדרך כזו או אחרת. זה היה כאילו מכריחים אותי לראות שהחברה הזאת בעייתית וגוררת אותי איתה למטה, וכל מה שיש לי להגיד להגנתה מול אלה שלקחו חלק באינטרבנשן זה שהם לעולם לא יבינו, כי הם לא מכירים אותה כמוני. אז כדי לבדוק למה מלכלכים ככה על החברה המדרדרת שהחזיקה לי את היד לאורך שנות ה-20 המוקדמות שלי, צפיתי מחדש בכל העונות של "בנות". הסדרה ששינתה את העולם, ולא רק את העולם שלי.

לינה דנהאם (צילום: Jessica Miglio )
מתוך "בנות". כולנו פשוט רוצים להיות מאושרים|צילום: Jessica Miglio

כלום שמגלם בתוכו את הכל

שלושה ימים אינטנסיביים רגשית (ודי עצלים פיזית) של צפייה הביאו אותי למסקנה ש"בנות" לא מקבלת את הכבוד הראוי לה. בחוסר עקביות - אך בדיוק מפואר - היא חשפה את עצביהם של בני דור ה-Y; היא השאירה בחוץ את הדור שמעליו, שמגלגל עיניים על השטויות של המילניאלז, ואת הדור שמתחתיו, שאת סף הגירוי שלו היא בקושי מדגדגת. 

הסדרה מהווה תצוגת תכלית של המליאניאליות. "בנות" מפונקת (היא נפתחה בארוחת ערב במהלכה הוריה של האנה מכריזים שהם מפסיקים לתמוך בה כלכלית), יומרנית (היא השוותה את עצמה ל"סקס והעיר הגדולה" כבר בפרק הראשון) ורגישה לביקורת (כשאמרו עליה שהיא לבנה מדי, מה שנכון, היא הכניסה לשני הפרקים הראשונים של העונה השנייה את דונלד גלובר, בתפקיד שסביר להניח שהיום הוא לא היה אפילו שוקל לעשות). היא ממציאת ההיפסטריות (אימוג'י פנדה, אימוג'י אקדח, אימוג'י מתנה) אבל היא גם זו שקברה אותה (בלוויה השמיעו את "Bet On Me" של מרני ודזי) והחייתה אותה מחדש (עם המיתוג האנטי-היפסטרי של שושנה לבית הקפה של ריי). 

כשסדרה ממציאה טרנד, אחר כך - כשכולם מחקים אותה - קשה לזכור מה המקור, ולכן במבט לאחור ניתן לחשוב שהיא חסרת תוכן. השחזור והלעיסה של מה שהיה אז חדשני מטשטשים את החושים והמהות. היום, כשמנסים לתאר את "בנות", היא נשמעת כמו הסדרה המשעממת בעולם. הטאג-ליין הוא משהו כמו: החיים של ארבע חברות בניו יורק בתחילת שנות ה-20 שלהן. דווקא הנטורליסטיות הזו, הסתמיות שדורשת מהקהל לשאול "אבל על מה זה באמת?!" - היו הקטע שלה, האיט פקטור שמדבר את השפה של בני דור ה-Y ומחטיא לטעמם של בומרים וזומרים. 

נכון, היו ל"בנות" אי אילו כשלים עלילתיים ותסריטאיים. לעזאזל, רוב העונות שלה בכלל לא היו טובות. היא התחילה חזק עם עונה ראשונה שאני רוצה לצטט ממנה אינספור קטעים שאי אז העלתי צילומי מסך שלהם לאינסטגרם (ליטרלי, צילמתי עם האייפון 3 את מסך הטלוויזיה). קטעים כמו "את מניו יורק ולכן את מעניינת באופן טבעי". הזדהתי איתם, וצחקתי מהם בצפייה הנוכחית בדיוק כמו בצפייה הראשונה. 

מתוך
מתוך "בנות", הפרק הבלתי נשכח שבו הן הבינו שהן לא סובלות אחת את השנייה|צילום: HBO, yes ו-HOT, צילום מסך

בעונה השנייה התבלבלתי כשצ'רלי נעלם ללא הסבר, אבל גם נזכרתי כמה "בנות" יודעת לקלוע בול בזכות קטע בלתי נשכח: ג'סה שבורה מהפרידה מתומס-ג'ון, בן הזוג שהיה הנסיון הנואש שלה להתאפס על החיים; היא מגיעה לדירתה של האנה, שמזמזמת באמבטיה את Wanderwall של אואזיס. היא נכנסת יחד איתה לאמבט, בוכה, מקנחת את האף וטובלת ידה במים. בפרק הבא הגיע קטע נוסף שנשאר איתי: האנה אומרת לג'וש(וע), שהציל אותה מעילפון במקלחת המופרכת שלו, שהיא כמו כולם, רוצה להיות מאושרת. איזו מסקנה מדכאת זו עבורנו המליניאלים: השאיפות שלנו טריוויאליות. 

בעונה השלישית לא קרה כמעט שום דבר חשוב למעט רגעים בודדים, דוגמת הפרק שבמהלכו הבנות מבינות יחד עם הצופים שהן לא סובלות אחת את השנייה. בעונה הרביעית כבר התחלתי להריץ קדימה, לא יכולתי לשאת את זה. במיוחד הקפדתי לדלג על הקטעים של מרני ודזי ועל הקטעים של ריי. על העונה החמישית יש יגידו שהייתה החזרה של "בנות" לגדולתה, אבל כבר ב-2016 טענתי אחרת. בכל מקרה אציין שבצפייה חוזרת, פרק הקאמבק העגום של מרני וצ'ארלי - כמו גם שני הפרקים האחרונים של העונה - עוררו בי רגשות שהיו שווים את כל הסבל שחוויתי עד אותו רגע בצפייה. את מחשבותיי על העונה השישית אני שומרת לסוף. 

זה כואב כמו שזה אמור לכאוב

חוסר היציבות בין עונה לעונה, בין אם לא זו הייתה כוונת המשוררת, משקפת את דור ה-Y שהיו ממנו כל-כך הרבה ציפיות, ואכזב לרוב, אך הבריק לעתים. ואכן, אי אפשר לדבר על "בנות" בלי לדבר על האיכות הפוליטית שלה. היא הקדימה את הגל החדש של הפמיניזם - מהפכת מי טו, שהתחילה ב-2017, אותה שנה בה שודרה העונה האחרונה של הסדרה. לאורך הצפייה המחודשת נפעמתי שוב מכמה פמיניסטית היא ביחס לנקודת הזמן שבה נכתבה וכמה ביצים, סליחה, שחלות (אוף, למה לא הצלחנו לגרום לאלטרנטיבה הזו לקרות) צריך בשביל להיות הראשונה שמתבטאת ככה, פרק אחרי פרק, על מסך הטלוויזיה. 

מתוך
מתוך "בנות". תצוגת תכלית של המילניאליות|צילום: Mark Schafer, באדיבות yes, יח"צ

בפרק השני של הסדרה, למשל, ג'סה מתעצבנת על ספר ששושנה מקריאה ממנו לה ולהאנה ומסבירה שהיא "לא אוהבת שנשים אומרות לנשים אחרות מה לעשות". בהמשך אותו פרק הבנות מגיעות לקליניקה שבה קבעה מרני לג'סה הפלה ולהאנה (שהתאבססה על מה שמצטבר בצדדים של הקונדום) בדיקה גניקולוגית. היא טוחנת את המוח בנושא, הרופאה מאזינה לה כשהיא בין רגליה הפשוקות, מנידה בראשה ואומרת: "לא הייתי חוזרת לגיל 24 גם אם היו משלמים לי". פרק לאחר מכן האנה מצייצת "All Adventures Women Do", ציטוט שלה את ג'סה, שכך הרגיעה אותה שלכולם יש HPV. ואז נכנס ברקע "Dancing On My Own" של רובין. האנה רוקדת עם עצמה, אליה מצטרפת מרני, ואני יכולה לבכות, שוב, מהתרגשות רק מלכתוב על זה. 

עד הצפייה ההיא אז, לא ראיתי בטלוויזיה אף אחת שהעזה להגיד שבדיקה גניקולוגית זה כואב, לרמוז שהיא כואבת כמו יחסי מין, ולהזכיר בקטנה, כמעט בלי שנשים לב - שככה זה אמור להיות. למעשה, גם היום (ועברנו כברת דרך), כל זה גורם לי למחוא כפיים אל עבר המסך ולקרוא: "יס, גירל!". 

אפשר להמשיך ולספור רגעים פמיניסטיים מכוננים בסדרה, אבל אנחנו לא נצא מזה, לכן רק אציין את הדוגמה האחרונה הזו: בפרק החמישי של העונה הראשונה האנה יוצאת מהמשרד של הבוס המטרידן ואומרת שיום אחד היא תכתוב עליו מאמר ולא תשנה את השם, הבטחה שהיא קיימה ועוד איך בפרק 3 עונה 6, שהוא פשוט יצירת מופת. 

האנה לנצח

כל זה עוד לפני שאמרתי מילה על לינה דנהאם - היוצרת, הבמאית, התסריטאית והשחקנית הראשית. ייתכן וזה כי העברתי את אותן שנים בהן "בנות" שודרה בקנאה יוקדת. דנהאם הייתה ההתגלמות של מה שרציתי להיות. בסוף העונה החמישית דמותה מקריאה סיפור על קנאה, ומקנחת במילים "זו עובדה, אני לנצח האנה, ולא משנה מה אעשה". יש במשפט הזה משהו משחרר. ולא רק זה, בו בזמן, הוא מתייחס לאופן שבו תפסו את הסדרה מבחוץ, הצופים והמבקרים, מה היה להם להגיד על דנהאם עצמה ואיך זה השפיע עליה כיוצרת הסדרה שהיא קולו של דור. 

מתוך
מתוך "בנות". סיום שהוא זריקת זין|צילום: יח"צ באדיבות yes

וכאן ראוי שאדון בעונה השישית, שנפתחת במונטאז' בו כל הדמויות, באופן שמעורר קרינג' (שנשאר שם לאורך העונה כולה) מתרגשות מזה שאותו סיפור מסוף העונה החמישית פורסם בעיתון. כאילו דנהאם חיפשה רגע אחרון של חמלה על הסדרה שיצרה, לפני שהיא נפרדה מאיתנו בזריקת זין וכתבה סיום שלא יתאים לאף אחד - לא לעולם של הסדרה ולא לצופים שלה. במשך שנים דנהאם תיארה בדיוק מחריד את חייהם של המליניאלים, ולכן מן הסתם שהעונה האחרונה, כמו גם חייה של היוצרת לאחר "בנות" היוו שיקוף של המשך דרכו של דור ה-Y בעולם. זה דיכא אותי אז, כצופה שהסדרה האהובה עליה הסתיימה ולא כמו שהיא ציפתה, וזה מדכא אותי עכשיו עוד יותר, ולא בהכרח מאותה סיבה. 

מאותו רגע ועד היום הפסקתי לקנא בדנהאם. אפילו הרחקתי את עצמי ממנה, סלדתי מהדמות שלה שלא הצליחה לשחזר את ההצלחה, שהעלתה פוסטים מטרחנים לאינסטגרם, שלא הפסיקה לדון בפומבי בבריאות הפיזית והנפשית שלה, בהשמנה שלה, באנדומטריוזיס. אבל אז היא כתבה טור למגזין ווג שבו היא מציינת 10 שנים לסדרה. והוא היה כתוב טוב, ויפה, ומרגש, ולא היה בו שום דבר דרמטי או מחייב. פשוט סיפור כזה על חברות, פרי עטה של עוד מישהי שהעניקה את פרשנותה ל"בנות", וסיפרה מה הסדרה הזו הייתה עבורה. וחשתי הקלה עצומה. הרגשתי שמותר לי להיות סתם מילניאלית שמתקרבת לגיל שלושים וכותבת על הסדרה שהשפיעה על חייה. 

בשלושת ימי התחקיר חוויתי את מנעד הרגשות שמעריציה של הסדרה חוו לאורך 5 שנים. ההזדהות, ההתרגשות, הציפייה, האכזבה, ההחמצה וכאב הפרידה. רק אני ושאר בני דור ה-Y יכולים להבין את "בנות". לצפות בה אז גרם לנו להרגיש שאנחנו יכולים להיות מי שאנחנו, ולצפות בה עכשיו זה כמו לפתוח קפסולת זמן כזו ששייכת רק למילניאלים. וזו הייחודיות שלה, וזה מה שהופך אותה לאייקונית. "בנות" היא כן קולו של דור: דור ההגשמה העצמית, של המרוכזים בעצמם, המחפשים אחר תחושת אינדיבידואליות ומגלים שבסוף הם סתם כמו כולם.