"האח הגדול" מאחורינו, "חתונה ממבט ראשון" עוד לפנינו, אבל אפשר כבר לקבוע בביטחון: שתי תכניות הריאליטי הבולטות בישראל מכילות קו עלילה שלא דווקא צפינו מראש - גבר שלא נמשך לאישה שאיתו.
ברובו, הסיפור של ליאור ותקוה - סיפור האהבה המרכזי בעונה הזו של "האח" - נשען על סוגיית אי המשיכה שלו אליה. כמו בכל עצת זוגיות משנות ה-90, ליאור ותקוה הלכו על מסלול בטוח יחסית: קודם חברים טובים, ואחר כך בני זוג פוטנציאליים. בזמן שליאור, מי שבמובהק נחשב לבחור הכריזמטי והחתיך של הבית, נפל בקסמה של תקוה, היא לא הרשתה לעצמה לרגע להאמין בהיתכנות של הרגשות האלו. אתם יודעים איך זה, בחורות מלאות מכינות את עצמן לרע מכל. אגב, לא בגלל ביטחון עצמי ירוד של תקוה, אדרבא, ההתנהלות שלה בבית הייתה בבחינת העצמה אחת גדולה למי שאינה מחשיבה את עצמה רזה, וגם למי שכן, אלא בגלל האמונה הקטנה והמוצדקת שגברים מהסוג של ליאור הרוויחו לאורך ההיסטוריה.
במשך מה שנדמה כעונה שלמה, רק אנחנו, הצופים בבית, היינו שותפים ל"סוד" של ליאור. במונולוג שיכור בחדר האח, הוא התוודה על אהבתו אליה אבל באותה נשימה גם על חוסר המשיכה שלו כלפיה. פרק אחר פרק הצופים בבית תהו מתי יגיע הרגע שהיא תגלה את הסוד האיום - וכמה נורא היא בטח תרגיש. המציאות, באופן מדהים שראוי להתעכב עליו רגע, הייתה שונה לחלוטין: תקוה זיהתה את זה בעצמה, דובבה אותו וכמעט אילצה אותו לומר את האמת כמו שהיא. משהו שליאור לא היה מסוגל לו. הרי מה יותר משפיל מלהודות בפני אישה שאתה נמשך אליה? רצח, אונס, התעללות, התעמרות, פערי שכר, סקסיזם מובנה, יש הרבה דברים משפילים יותר שאני יכולה לחשוב עליהם אבל עבור הצופים בבית והמגיבים הנמרצים בקבוצות "האח הגדול" השונות, לא להימשך הוא-הוא הדבר המשפיל ביותר שיכול לקרות לאישה.
ב"חתונה ממבט ראשון" הסיפור כמעט זהה: אחרי אין ספור התאמות ובדיקות, אמיר ודנית משתדכים. היא סבבה והכל, אבל הוא לא נמשך אליה. לה, בניגוד לתקוה, אין מושג קלוש שכל זה מתרחש. זאת לא הפעם הראשונה שבה זה קורה ב"חתונה", גם במקרה של רלי ואלעד חוסר משיכה היה האישיו המרכזי בקשר שבסוף לא התממש. גם כאן, פרק אחר פרק אנחנו רואים את אמיר מתכנס בתוך עצמו, קורס תחת אשמה, מבוכה וחוסר יכולת להיות כן מול בת הזוג שלצדו. אפשר, וזה בדרך כלל המוצא הקל, לטפול את האשמה על חוסר הכנות הזאת על הגברים שבסיטואציה, גברים שבוחרים לקיים אינטימיות גדולה יותר עם המצלמה אליה הם פונים מאשר עם בת הזוג שלהם. ב"חתונה", בניגוד ל"האח", מערכת יחסים עם מישהו שלא נמשך אליה היא לא רק מכה בלב, אלא גם מקל בגלגלים. "האח" מאפשר עוד דינמיקות ועוד קווי עלילה אפשריים, ב"חתונה" זה משאיר אותך, את הבחור שלא נמשך אלייך ואולי חיבוק מיעל הפסיכולוגית.
אבל זה לא הם, זה אנחנו. זאת אומרת כולנו. מבחינה חברתית, אנחנו לגמרי יכולים להכיל מצב שבו גבר לא נמשך לאישה וזה לא משליך בשום צורה על הגבריות שלו בפנינו. העולם בו "כל חור בלילה שחור" הוא עולם ישן ונכחד ואף אחד לא מצפה היום שכל גבר יימשך לכל אישה, החיים הם לא סרט של "אסקימו לימון". אז למה זה כל כך צורם לנו כשזה קורה על המסך?
כשרוני, אם לצלול עמוק יותר ל"חתונה ממבט ראשון", מעידה מהרגע הראשון על כך שהיא לא נמשכת לנועם (הוא נמוך והיא אוהבת גברים גבוהים, הוא מקסים אבל קשה לה להתגבר על זה, כן, זו בעיה והיא מודעת לזה), אנחנו אומרים לעצמנו - היא תתגבר על זה. היא תעשה את הקפיצה ההכרחית מבחינה מנטלית כדי להביא את עצמה לקשר הזה במלוא מובן המילה. היא הרי רוצה למצוא אהבה, אז שתעבוד בזה, שתעבוד על עצמה. זה יעבור לה. גבר שמוותר על אהבה כי הוא לא נמשך לבת הזוג זה עצוב אך הגיוני ומתקבל, אישה שמוותרת על אהבה כי היא לא נמשכת לבן הזוג זו כבר אישה בעייתית, כזו שמביאה על עצמה את חרפת הבדידות.
לוגית, אנחנו מבינים את זה. אנחנו יודעים להגיד ולהסכים עם זה שזה בסדר שצד אחד לא נמשך לצד שני. וגם ברמה המעשית, ויתרנו מזמן לגברים על הצורך להימשך לכל הנשים. אבל עדיין לא ויתרנו לנשים על החובה להיות מושכות עבור כל הגברים. כי כשגבר מעיד שהוא לא נמשך למישהי, זה עדיין מעיד עליה ולא עליו. ואת זה בדיוק אנחנו צריכים לשנות.