סדרת השנה: "האחת"

למעלה מ-175 סדרות ועונות חדשות נצפו מאז השנה שעברה לטובת כתבה זו, אבל רק אחת - ה-אחת - שודרה ונצפתה לפני 7 באוקטובר. וכמובן שהסיפור של "האחת" (כאן 11) סמלי עוד הרבה יותר מזה: הפרויקט התיעודי חסר התקדים של אמנון רביסימה קדמון וגלעד טוקטלי לא רק חזר לסיפור של טייסת 201 במלחמת יום הכיפורים, אלא גם היה הדוקו המצטיין בין שלל הסרטים והיוזמות לציון 50 שנה לימים הטראומטיים ההם. פחות משלושה שבועות חלפו עד השבת ששינתה את חיינו באופן שעוד מוקדם לעכל, ושבעקבותיה חלק מתכני 50 השנה שעוד חיכו על המדף כבר נבעטו ממנו ואיבדו תוקף. 

המחדל, היוהרה, הטראומה והפוסט-טראומה, הכל היה כתוב על הקיר הזה בלי ששמנו לב. ובמקום לשים לב השתגענו מהתנוכים של רון חולדאי (טוב, זה באמת היה מצחיק) או מהמונולוג הנבואי כפליים של גיל רגב. הנבואה הראשונה התבררה עוד בזמן השידור, עם הגילוי שרגב צולם אי שם בנובמבר 2021 וכבר אז חזה פצעים ישראליים שרק אחרי החקיקה והמחאה יחלו לדמם באמת. כשרעלנים מסוימים שמעו על האמירה שלו ש"לא טוב למות בעד ארצנו", ושלנכד שלו רחמנא ליצלן קוראים "ריו", הם דיממו עוד יותר. ואת הנבואה השנייה אפשר להבין רק בעיניים שנאלצו לחוות את ישראל של שנת תשפ"ד. צפו שוב במונולוג שלו, על ה"אין ברירה" של פעם, על הברירות שלא נוצלו עד היום, על הארץ שהמריאו ממנה והארץ שנחתו אליה, על למה הדור הזה צריך למות למען המלחמה ולא למען השלום. צפו בו שוב, ונראה אם כלום לא יזוז בכם. אין סיכוי שלא.

ציון לשבח: "משמר הגבול" (הוט), "טיטו ורוחו" (הוט), "ברלין בלוז" (יס) - ובחו"ל: "אתגר הדיונון" (נטפליקס), "מר וגברת סמית'" (אמזון פריים) ו"שוגר" (אפל TV פלוס). 

גיל רגב,
נבואה כפולה. גיל רגב ב"האחת"|צילום: כאן 11; עיצוב: סטודיו Keshet Digital

הסיקור המצטיין של המלחמה: "עובדה"

בגלל האמת על "דור הטיקטוק" וזיהוי הגבורה הנשית של ענבל ליברמן. בגלל שבירות השתיקה של ברק חירם וגדי איזנקוט ובניית המודל החדש של שכול בעזרת גלית ולדמן. בגלל אבי ואבי מ"איחוד הצלה", האחות נירית מקיבוץ בארי ועידו סומך מהטנק ההוא בנובה. בגלל אמילי הנד, יפה אדר, מירב טל, איתי ומיה רגב, נילי מרגלית, אביגיל עידן ואלמוג מאיר ג'אן. וגם, ואולי בעיקר, בגלל הנגדת ו'. כשכל מערכת עיתונאית אחרת פזלה הצידה, לחדשות מנחמות וצהובות ושגרתיות וסתם כאלה שמשרתות בעלי אינטרס פוליטי, "עובדה" (קשת 12) לא זזה. היא הייתה שם, עם ערכי ההפקה שאין וכבר לא תהיה להם תחרות, והאירה שוב ושוב ושוב ושוב זוויות שונות ביום הכי נורא שלנו. אילנה דיין והצוות שלה ידעו מתי הזמן להרגיע, מתי הזמן לרגש, מתי הזמן לגרום לנו לשאול שאלות ומתי הזמן לענות עליהן. ובעוד אי אלו שנים, כשמישהו ירצה להבין את כל מה שחשוב להבין על ישראל של השנה הזאת, הוא פשוט יצטרך לצפות בסרטי המלחמה האלה.

ציון לשבח: רוני קובן, עמרי אסנהיים ובן שני מוכיחים שלמדו מהטובים ביותר בתוכניות המלחמה "יהיה טוב" ו"תשמעו סיפור", הגילויים שפרסמה לי נעים במסגרת תחקיר הבית של פסי, העבודה הדוקומנטרית יוצאת הדופן - והכל כך מהירה - של הסרט "#נובה", סיפורן של שתי מפונות משדרות בדוקו המצחיק והעצוב "איפה תלכי", המעקב אחר בני משפחתה של ירדן רומן ב"המקור", חשיפת ההקלטות מ"מיגונית המוות" ב"זמן אמת". 

מיה רגב,
מתי לשאול שאלות ומתי לענות עליהן. מיה רגב ב"עובדה"|צילום: קשת 12; עיצוב: סטודיו Keshet Digital

האירוע הטלוויזיוני של השנה: ליל איראן

אף אזעקה או הוראה של פיקוד העורף לא תגרום לציבור הישראלי להידרך כמו הרגע שבו יונית לוי נכנסת לאולפן שלא ב-20:00. וכשיונית לוי נכנסת לאולפן במוצאי שבת, בשעת לילה מוקדמת, אחרי המתנה מורטת עצבים והבשורה שמאות טילים בליסטיים וכטב"מים איראניים נמצאים בדרכם לישראל - טוב, אין מה להזכיר. כולנו בכל מקרה היינו ערים בלילה הזה. במשך שנים שמענו על פוטנציאל הנזק העצום של טיל בליסטי אחד, ואז דניאל הגרי עלה חיוור יותר מאי פעם וסיפר שיורים עלינו 110 כאלה. אבל ליל המתקפה האיראנית של חודש אפריל היה אירוע טלוויזיוני עשיר יותר מהפרט הבלתי נתפס הזה: היו בו תמונות בשידור חי שנראו לאחרונה רק ב"מלחמת הכוכבים", טאלנטים חדשים כמו הפרשן באבק יצחקי, דיווח על כך שצבי יחזקאלי סירב לבוא לאולפן ונשאר בממ"ד הביתי, ואנחת רווחה לאומית ברגע שהכל נגמר עם נזק זניח לחלוטין. ברגעים כאלה, כמו שקרה בעוד מקרים לאורך השנה, אי אפשר היה שלא לנשום לרווחה ולהרגיש הוקרה עצומה על יכולות הצבא ועל המדינות שלקחו את ישראל תחת חסותה. ואי אפשר היה שלא לתהות מה היה קורה אם כל אלה היו פה, אפילו בחלקם, גם באותה שבת ארורה.

ציון לשבח: כל שנייה ששודרה בכל ערוץ במהלך 7 באוקטובר, ספיישל המלחמה הראשון של "ארץ נהדרת" מנסה להיות הכי זהיר שיש, "הכוכב הבא" מאבדת את שאולי גרינגליק באמצע העונה, אילה חסון צועקת "מגי מגידיש! תעלו אותה מיד לטלפון!" בערב חילוץ התצפיתנית אורי מגידיש, התמונות הראשונות והמטושטשות מרכבי הצלב האדום בימי עסקת החטופים - וכדי שתהיה מזכרת אחת ויחידה שלא קשורה למלחמה, אז גם "התקווה" בחופי מרסיי אחרי מדליית הזהב של האלוף האולימפי תום ראובני

דניאל הגרי (צילום: דובר צה
תכפילו ב-110. דובר צה"ל דניאל הגרי בליל המתקפה האיראנית|צילום: דובר צה"ל; עיצוב: סטודיו Keshet Digital

קאמבק השנה: שלומי אלדר

לפעמים מבינים עד כמה דברים חשובים רק כשמאבדים אותם, ולפעמים מבינים את זה רק כשהם נכנסים לחיינו בחזרה. המקרה של שלומי אלדר הוא מקרה קלאסי של הדוגמה השנייה: אחרי בצורת תקשורתית של למעלה מעשור הוא התקמבק עוד בימים הראשונים למלחמה, תחילה בכתבות ודיווחים מהצפון לחדשות 13 אבל בהמשך גם בראיונות, פאנלים, סרטים, פודקאסט וספר לאורך ולרוחב המפה התקשורתית של המדינה. כולם רצו חתיכה מאחד מהפרשנים המשכילים והענייניים ביותר לעולם הערבי והעזתי, והייתה להם סיבה טובה. כבר באוקטובר, בריאיון שובר לב ליגאל גואטה, אלדר היטיב להסביר למה "אין לו מקום" בלב לסבלם של האחרים שבעבר חשב עליהם באופן אוטומטי - ודיבר לא רק בשם עצמו, אלא בשמו של מחנה גדול ומבולבל. ובהמשך, כשהמקום הזה נמצא, הוא ידע להסביר למה התקשורת הישראלית מועלת בתפקידה כשהיא מסתירה תמונות שרואים בכל מקום אחר בעולם. רק שמה שהכי מייחד את אלדר זה לא הדברים שהוא אומר, כי אם הרוגע וההוגנות שבהם הוא אומר אותם. קשה לומר שהיו השנה הרבה קולות שפויים כאלה על המסך.

ציון לשבח: ארז טל ואברי גלעד מתאחדים אחרי 30 שנה, נועה תשבי הופכת סופית מסלבריטאית לפאנליסטית אקטואליה מן המניין, אינדל קבדה מ"האח הגדול" הוא עכשיו גם יוצר טלוויזיה מהולל, אלזבת' טסיוני מ"האישה הטובה" מקבלת את הספין-אוף המתוק "אלזבת'", מוסד הרוסטים האמריקאי קם לתחייה ב"הרוסט של טום בריידי", רעמת השיער של אורן וייגנפלד מושקת מחדש בערוץ i24NEWS

שלומי אלדר,
נציג מחנה גדול ומבולבל. שלומי אלדר ב"פגישה עם רוני קובן"|צילום: כאן 11; עיצוב: סטודיו Keshet Digital

הסיבוב המהיר

שגיאת האולפנים של השנה: פרשנויות בלתי נגמרות של נציגים ממכוני הקונספציה, כולל מי שעד לפני רגע היה ראש אמ"ן | הריאיון המרגש של השנה: רחל אדרי מאופקים | הריאיון המקומם של השנה: יוסי שלי | טרנד השנה: כל אדם עם מיקרופון ומצלמה, כולל ינון מגל וגיא הוכמן, נכנס לעזה | מהפך השנה: שי גולדן, הפעם לכיוון השני | קרחת השנה: איילת זורר, "חולי אהבה" | סצינת השנה: הספינה בתעלת פנמה, "בעיית שלושת הגופים" | תעלומת השנה: לאן נעלם העגיל של חוליו, "פנטזמאס" | הדעה הלא פופולרית של השנה: זו סדרה טובה, אבל "שוגון" לגמרי אוברייטד | הליהוק המיותר של השנה: איאן זירינג, "גולסטאר" | הליהוק המצטיין של השנה: הודים, "האחיות המוצלחות שלי"התמוטטות העצבים של השנה: אמילי קופר חושבת שגנבו לה את הסינגל, "האח הגדול".

הופעת המשחק של השנה: מגי אזרזר, "טיטו ורוחו", "פאלו אלטו" ו"מי זאת?"

תמיד יהיה מי שישתגע על שחקנים דרמטיים שמבריקים גם בתפקידים קומיים ולהפך, אבל מגי אזרזר לא סתם עשתה את זה - אלא עשתה את זה בשנה אחת, ולמעשה אפילו באותו פרויקט. בחודש פברואר, אחרי חופשת לידה וגיחה לתיאטרון, אזרזר סיפקה תפקיד מטורף ומטריף ומצחיק ומרגש ורועש ומסחרר ב"טיטו ורוחו" (הוט), סדרה שתואר "סדרת השנה" כנראה היה מוענק דווקא לה בכל שנה אחרת. ובחודש מאי, בשיא ההיי והאנרגיה, היא כיבתה אותם לחלוטין לטובת "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" (קשת 12). תעלומת רצח עדינה ומורכבת, חיפאית-סקנדינבית, שבה היא לקחה את דמותה המאופקת והמוזנחת של איריס אברמוב ועפה איתה לשמיים. לכל שחקנית בכירה אחרת זה כבר היה מספיק, רק שאז הגיע אוגוסט ואיתו "מי זאת?" (כאן 11) ומערכוניה המטופשים כל כך והמצחיקים כל כך. אז מי זאת? אחת השחקניות הטובות והחשובות בישראל המודרנית, וזה נעשה ברור השנה יותר מאי פעם.

ציון לשבח: יוסף סוויד ("טיפול לילי"), מלכת פרקי הבקבוק רננה רז ("טיפול לילי" ו"טיטו ורוחו"), שמוליק רוזנברג ("טיטו ורוחו"), רינה מצליח ("טיטו ורוחו" ו"חולי אהבה"), שלום מיכאלשווילי ("משמר הגבול"), ג'ייק ג'ילנהול ("בחזקת חף מפשע"), נאיה בינשטוק ("בלקספייס"), שי חי ("אינדל"), אמה סטון ("הקללה"), רוברט דאוני ג'וניור על כל תפקידיו ("נאמנות כפולה"). 

מגי אזרזר (צילום: טל עבודי; עיצוב: סטודיו Keshet Digital)
אה, והיא גם ב"סיפורים מהכורסה". מגי אזרזר|צילום: טל עבודי; עיצוב: סטודיו Keshet Digital

פריצת השנה: "אייל קטן"

בעוד שתעשיית הדרמה המקומית נאלצה להתמודד עם דרמות משל עצמה, יש מצב שהסדרה שהכי הרבה ישראלים ראו השנה היא בכלל לא סדרה ישראלית - אלא "אייל קטן" (נטפליקס). אבל להיט הענק הבריטי, שגרם לכולנו להיות מומחים לסטוקינג, מעגלי קורבנות ואיתור מרתה האמיתית, לא תפס רק בקרב הישראלים: במשך חודש-חודשיים מדובר היה בתופעה גלובלית לחלוטין, וזה הישג מרשים לא פחות מהעובדה שעד שעלתה והתפוצצה באופן אורגני הסדרה לא הייתה על הרדאר של אף אחד מהמבקרים. ואפילו אם אפשר להתווכח בקטנה על מידת ההייפ, אי אפשר להתכחש לכך ש"אייל קטן" באה לכולם בהפתעה ולא הסתפקה בהפתעה אחת. היוצר-כוכב ריצ'רד גאד והשחקנית ג'סיקה גאנינג הפכו גם הם תוך רגע לזוכי אמי ושניים מהשמות המדוברים ביותר בעולם, כאלה שכל השערוריות שדבקו בסדרה לא יערערו בעתיד הנראה לעין. ומי שהכי הרוויחה מכל הפסטיבל הזה היא כמובן נטפליקס, שהצליחה לשכנע את זוממי ההתנתקות שאיבדו בה אמון להמשיך לשלם לה לעוד קצת זמן.

ציון לשבח: דובר צה"ל דניאל הגרי, כתב הדרום ניצן שפירא, המסבירן הוויראלי אילון לוי, המרואיינת השכולה והממגנטת אור צוק, שופטת הריקודים לאה ינאי, עובדת המטבח ריקי רייף סיני, מנחי הריאליטי יהודה לוי ועדן פינס

ריצ'רד גאד,
נשלח מהאייפון שלו. ריצ'רד גאד ב"אייל קטן"|צילום: Ed Miller/Netflix; סטודיו Keshet Digital

דמות הריאליטי של השנה: הפליליסטיות, "הפליליסטיות"

איפשהו בין עוד פאה של קארין לגטיוי לעוד דיון מעצר טלפוני ממיקונוס של אור בן שאנן, התברר עד כמה "הפלילסטיות" (רשת 13) היא לא רק אחת מתוכניות הדוקו-ריאליטי הכי חסרות בושה שנראו כאן - אלא גם אחת המהנות ביותר בארסנל. שיבוץ לקוי ורייטינג שהשתיקה יפה לו גרמו לה להישכח עוד לפני שהשנה נגמרה, ובעיקר לפני שמישהו יעשה ממנה את המטעמים הנכונים ברשתות החברתיות, אבל מי שצפה צפה ובעיקר זוכר אותה לטובה. אם לא את כולה, אז לפחות את התגלית שהיא חן מאירי ואת העבריינים והמותגים שמלווים אותה. כי "הפליליסטיות" הן פרצופה האמיתי של המדינה, ושום בוטוקס לא ישנה את מה שמסתתר מאחורי הפרצוף הזה: אהבה עמוקה ועקבית לטראש משובח.

ציון לשבח: אמילי קופר ("האח הגדול"), אריק סיני ("הכוכב הבא"), רומי פרנקל ("רוקדים עם כוכבים"), שירלי גולדשטיין ("הגולדשטיינים"), ספיר אביסרור ("המירוץ למיליון"), פדרה פארקס ("הבוגדים"), ספיר ואורפז הצעירים והמתוקים ("טיפול זוגי"), נילי וזוהר המבוגרים והמסוכסכים ("פקין אקספרס"). 

שני אילוז,
פרצופה של המדינה. שני אילוז ב"הפליליסטיות"|צילום: רשת 13; עיצוב: סטודיו Keshet Digital

פלופ השנה: "רלוונט"

זו אפליקציה? זה ערוץ שזמין רק אצל ספק אחד? יש שם משהו חוץ מליאור שליין? זה עוד קיים בכלל? הרבה תהיות ליוו את עליית מיזם התקשורת הנוטה-שמאלה "רלוונט" - ככה זה כשמגישים מוצר עשירית אפוי כדי להספיק לסקר את המלחמה - אבל נדמה שאם מישהו שאל איפה אפשר לצפות בו, הוא שאל את זה פעם אחת בלבד ואז המשיך הלאה למקורות תוכן שאפשר לסמוך עליהם בשגרה. "רלוונט" ניסו לשדר חדשות בלי לעדכן בחדשות שקורות בעודם משדרים, לדבר לצעירים בלי טאלנטים מתחת לגיל 30, להיות חממת תוכן בלי להתקיים אך ורק על כמה פודקאסטים שרכשו, ולחשוב שהם מסתכלים לינון מגל בלבן של העיניים למרות שהוא ככל הנראה בכלל לא יודע שהם קיימים. הכוחות הגדולים מול המצלמה ומאחוריה נשרו בזה אחר זה, בהנחה שמרב בטיטו היא אכן כוח כזה, וכל מה שנשאר מהשקעת המיליארדר התורן הוא מה שיורם לס היה מכנה "ליאור שליין עם יחסי ציבור". וגם יחסי הציבור האלה כבר לא באמת קיימים איפשהו.

ציון לשבח: הבינה המלאכותית של "בעלת האוב" ("רוח צפונית"), אליהו יוסיאן הוא לא רק מבטא פרסי אלא גם אדם עם דעות מחרידות (בהתחלה אצל כולם ואז רק בערוץ 14), גיא רולניק לוקח כספי ציבור ולא מפיק מהם שום דבר משמעותי ("דו"ח רולניק"), אייל ברקוביץ' לוקח כספים פרטיים ולא מפיק מהם שום דבר נקודה (רשת 13) - ואם כבר רשת 13, אז "פקין אקספרס", "זמן שישי", פיאסקו המעבר של שרון גל, השידוכים של "ווארט" ופארסת המינוי של יוליה שמאלוב-ברקוביץ'. אה, וגם העונה השלישית של "הדוב"

ליאור שליין,
ה"אייל קטן" של ינון מגל. ליאור שליין ב"רלוונט"|צילום: רלוונט; עיצוב: סטודיו Keshet Digital

הרגע הביזארי של השנה: פנינה רוזנבלום בשיר מלחמה

"איפה הייתם בשביעי לעשירי?" זו שאלה נחמדה, אבל יש שאלה חשובה יותר: איפה הייתם ב-17 בנובמבר? כי ב-17 בנובמבר, בעיצומה של עוד תוכנית מפוזרת וקצת מפוספסת של הלייט-נייט המלחמתי "הלילה עם תם ויעל" (רשת 13), נכנסה לאולפן פנינה רוזנבלום לשיחה שגרתית למראה. רק שאז המיקרופון נשלף, הפלייבק החל - ואת מה שקרה מאז כולם כבר הספיקו להכיר באינספור שיתופים, חיקויים, ממים ושירי המשך. מה לא היה שם? טקט, טקט לא היה שם. מה שכן היה שם זה שיעור מאלף באיפוק מתם אהרון ויעל פוליאקוב, שהצליחו לשרוד נאמבר שלם בלי להתפוצץ מצחוק. תודה לבורא עולם!

ציון לשבח: ריס ווית'רספון טסה לפאקינג חלל ("תוכנית הבוקר"), כל התכתבות מתוך תחקיר מירי רגב ("המקור"), אדוה דדון והדובי ("אולפן שישי"), ריקוד ה"Sweet Dreams" של איטה ("הצבי"), פרק הסיום נגד כוח המשיכה ("הקללה"), פרסומת האשכים של לי בירן - ופרסומת ה-AI של יהורם גאון, שהוכיחה מוקדם מהצפוי שהרובוטים ניצחו והאנושות הפסידה. 

פנינה רוזנבלום,
מה לא היה שם? כנראה שטקט. פנינה רוזנבלום ב"הלילה עם תם ויעל"|צילום: רשת 13; עיצוב: סטודיו Keshet Digital