עם הפורמט של "בואו לאכול איתי", הפרס של "בואו לאכול איתי" וקאדר דמויות שלא היה מבייש את "בואו לאכול איתי", ל"טיול לחמישה" היה את כל מה שצריך בשביל להפוך אותה למופת של קאלט ומפעל של ממים אינטרנטיים. אבל בואו נודה באמת, סביר להניח שגם אתם לא שמעתם עליה עד הרגע. אפילו כותב שורות אלה, אדם שהעבודה שלו היא לדעת מה קורה בטלוויזיה, הגיע אליה באיחור שמביך להודות בו בפרהסיה. אף על פי כן, "טיול לחמישה" צולמה, שודרה וטיפ-טיפה קרתה - ואם מישהו כאן צריך להכות על חטא זה רק אנחנו, הקהל.
נתחיל מההתחלה: בחודש מרץ האחרון עלה "טיול לחמישה", דוקו-ריאליטי ישראלי חדש ומהפנט, בערוץ הטיולים. האם העובדה שהסדרה נקברה בעומקי הממיר היא תירוץ מספק לכך שפספסנו אותה? ממש לא, כי כל הפרקים גם היו זמינים בחינם ביוטיוב ובשירותי ה-VOD. הפורמט שלה, כאמור, הוא כזה שכבר למדנו להכיר - רק שבמקום לדון בארוחות ביתיות, התכנסנו לעסוק בטיולים מעבר לים. קבוצה של חמישה ישראלים נשלחת למסע מפתה בנאפולי (כן, טיול קולינרי באיטליה הוא גם בהחלט הפרס של "בואו לאכול איתי"), כשבכל פרק מישהו אחר מקבל את המושכות ואת ההזדמנות להעביר טיול מאורגן לבחירתו. בסוף כל יום מדרגים ומשחירים, והמתמודד עם הניקוד הגבוה ביותר הוא הזוכה המאושר. פשוט, קליל, ומוכר.
כמו שכל צופה ריאליטי ממוצע יודע לדקלם, סוד ההצלחה של "טיול לחמישה" טמון בליהוק שלה. חנית היא אשת שיווק חמה ותזזיתית שמגדירה את עצמה כ"כוסית בגוף של אישה לא רזה"; כרמית היא בעלת חברת שילוח מצהלה, שלמרות כל המודעות העצמית, עדיין מדברת כמו בעלת חברת שילוח מצהלה; ג'אבר הוא המנטור הדרוזי הרוחני הראשון בעולם, טייטל שמייתר כל הסבר אפשרי עליו; עמית הוא ברמן צעיר ונאה שעל ההתחלה כבר צולם כשהוא מתקלח; ורחל? היא מתעקשת שתקראו לה "רחל" במלרע אבל בהחלט מתנהגת כמו "טיפוס" במלעיל.
למרות התחלה קצת צולעת, הקצב המהיר של "טיול לחמישה" (חמישה פרקים בני כחצי שעה) הוא כזה שלא מותיר ברירה אלא להתמסר אליה התמסרות מוחלטת, והיא משתלמת: המתמודדים מספיקים לריב, להשלים, להתהפך וחוזר חלילה בפרק זמן של שעתיים, וכל זה מלווה בווידויים למצלמה שנלקחו ישר מבית הספר לטסטות, כאלה שמראים שמדובר באנשים מוכווני ריאליטי - והיום כבר אפשר להגיד ביושר שמדובר במחמאה. בכלל, בין האנרגיה הממגנטת של חנית לבין האטיטיוד הכובש של רחל, ברור שכמה מהפרצופים כאן עוד יחזרו במותגי ריאליטי מעט יותר מצליחים. המלהקים בתעשייה, יש לקוות, הספיקו לצפות ב"טיול לחמישה" ולמדו להכיר את הכוכבים שלה לאורכם ולרוחבם.
כמה אנשים, יש לומר ביושר, כבר זיהו את הפוטנציאל של התוכנית עוד כשעלתה. אסי עזר, למשל, הסביר לעוקביו שהוא משביע את כל מי שפוגש אותו לצפות בה, וגם בטוויטר אפשר למצוא מספר התייחסויות אליה, כמו "לא יודעת מאיפה הביאו את האנשים האלה" או "קאלט שמודע לקאלטיותו". אבל איפה זה ואיפה מה שבאמת מגיע ל"טיול לחמישה": ראיונות פולו-אפ עם המתמודדים, קבוצות מעריצים בפייסבוק או עמודים שיוקדשו לפריימים המדהימים שמסתתרים בה, מ"באמא שלך, תמנון על קוסקוס?" עד ל"אני לא רצתי כי אני לא משתפת פעולה עם טמטום". המחוות האלה לא יכולות לקרות מעצמן, וחייבות להתחיל מלמטה - רק שלמטה אין ולו טיפה אחת של באז. אפשר רק לדמיין עד כמה המשתתפים התאכזבו, כשהבינו שהגיעו לטלוויזיה מבלי שמישהו יחכה להם שם.
ואגב, אל תתנו לאכסניה לבלבל אתכם: "טיול לחמישה" היא ריאליטי הרבה לפני שהיא תוכנית על מסלולים בעולם. לאף אחד מהנוכחים אין עניין מיוחד בעולמות ההדרכה, ולפעמים נדמה שהם בעצמם לא מבינים לאן הם לוקחים את הקבוצה. מה שכן יש להם, הוא הבנה מושלמת של איך טלוויזיה עובדת, כולל הזניה מוחלטת של מושג החברות ("חשבתי שאוהבים אותי פה", אומר מתמודד שקיבל ציון שלא מצא חן בעיניו) ועצירה בכל תחנות החובה של מילון הריאליטי (כולל התוספת הטרייה "זה שלו").
למרות שקל לדמיין שהטלוויזיה הישראלית פועלת בוואקום, בו כל דבר שיוצא יגיע לכמות מינימלית של אנשים, ההיסטוריה מלמדת שלא כך המצב. "בואו לאכול איתי" היא מזמן חלק מהמיינסטרים, אבל לאורך השנים נתקלנו במספיק פורמטים שלא הותירו חותם, והפכו במקסימום לסוד שעובר מפה לאוזן בקרב יודעי דבר. "מפונקים" הפגישה את עינת ארליך עם בני שלושים שעדיין גרים עם ההורים, "ארבע חתונות" הביאה לטלוויזיה תופעה בשם שמחה גואטה ו"ניפגש בלובי" שלחה את אורי גוטליב לטיול מאורגן (כשאחד מחבריו, יוסי אורפלי, אכן יגיע לימים גם ל"האח הגדול") - והבודדים שצפו בהן יספרו לכם עד כמה מדובר במאסטרפיסים אחת-אחת. "טיול לחמישה", כך נראה, כבר עלתה על השביל ממנו אף פורמט לא חזר, אבל עוד לא מאוחר לשנות את זה: אולי עוד צפייה, תובנה או מם הם אלה שיצליחו להזריק אותה בכוח לתודעה. כי איך אומרים בריאליטי? עכשיו זה המאני טיים.