מכל מפגשי הפסגה של "משחקי הכס" בעבר ובעתיד לבוא, לא היה מפגש מצופה כמו זה של דאינריז טארגאריין וג'ון סנואו – מפגש שקוראי הספרים של ג'ורג' ר. ר. מרטין אפילו לא זכו לו עדיין. נדמה שהשניים כבר נמשחו הלכה למעשה למלוכה בעונה שעברה – לא רק על ממלכותיהם הדמיוניות, אלא גם על הסדרה. כבר אמרנו: סדרה שמבוססת על סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" חייבת להציב במרכזה, בסופו של דבר, את נציגי האש והקרח. מי לכם קפוא דם כג'ון סנואו החי-מת? מי בוערת יותר מהבלתי-נשרפת דאינריז טארגאריין? "חיברתי אש וקרח", אומרת מליסנדרה לוואריז, לטובת הצופים שפספסו את הסמליות הזועקת.
ניצוצות של אהבה ממבט ראשון לא עפו הלילה באולם המלכה בדרגונסטון. בכל זאת, מדובר בשניים מהאנשים הכי קרי רוח בווסטרוז: ג'ון, שהביא את שליטתו ביצר לכדי אמנות בסדרה של עמידה בפיתויים למין ולהרג; ודאני, שמעולם לא נתנה אפילו לחיבה לשבש את האג'נדה שלה. קצת זיקוקים רומנטיים, פלירטוט קל ומבט מתגרה היו בוודאי מענגים את הקהל, אבל כדאי לזכור שמדובר לא רק במלך ומלכה עמיתים-יריבים, אלא גם בקרובי משפחה שאינם יודעים על כך (ג'ון הוא האחיין של דאני) – ומספיק לנו גילוי עריות אחד בסדרה הזאת, תודה רבה.
תחת דייט ראשון, קיבלנו פגישת עסקים בין שני שליטים עם יותר כבוד מקזבלן. האחד אמנם הסכים למחול על כבודו ולהגיע לדרגונסטון, אבל בשביל זכוכית הדרקון שהוא רוצה כדי להילחם במהלכים הלבנים הוא לא מתכוון אפילו לכרוע ברך. השנייה דווקא פותחת בהתנצלות אהוד-ברקית בפני עדות הסטארק, אבל רוצה הכרה בריבונותה מתוקף שבועה היסטורית שניתנה לסבא-רב-רב-רב-רבאק שלה (שהוא גם אבי השושלת של ג'ון, אבל את זה הם לא יודעים). ראינו כבר יותר נכונות לפשרות בפגישות של נתניהו ואבו מאזן.
מרחפת כמו דרקון, עוקצת כמו אולנה טיירל
המפגש בין דאני לג'ון, על אף המחלוקות, רק חידד עד כמה השניים דומים זה לזה. מדובר הרי בשני גיבורי-על: האחד חזר מהמתים בכל מובן אפשרי – גם נלחם במתים וגם קם לתחייה; השנייה יצאה פעמיים מהלהבות אפילו בלי קצוות שרופים בשיער. כל אחד מהם זכה לסצנה משיחית (דאני, כאמור, פעמיים). הוא הכניע זומבים, היא אילפה דרקונים. שניהם הגנו על אנשים מפני מפלצות, אנושיות או לא. הוא פועל למען "עולם מוגן יותר", היא – למען "עולם טוב יותר". שניהם לא גודלו על ידי הוריהם (רק דאני יודעת את זה). שניהם משיחים בכוח (אפילו מליסנדרה כבר לא בטוחה אם זה נסיך או נסיכה שהובטחו בנבואה) ושליטים בפועל. וחוץ מזה, ישנו העניין המשפחתי – שניהם טארגאריינים ("אני לא סטארק", אומר ג'ון – ולא יודע מה הוא אומר).
על הרקע הזה, ניתן היה לשער שבשוך קרב התרנגולים יכירו שני הצדדים באינטרסים המשותפים שלהם, ובעיקר - יצליחו לזהות את הטוב שבצד השני. ג'ון יודע שדאני היא "לכל הפחות טובה מסרסיי" – אחרת כבר מזמן היתה מעלה את מעלה מלך בלהבות (כמו שעשתה סרסיי בעצמה, במובן מסוים, וכמו שרצה לעשות המלך המטורף). דאני יודעת (ואם לא, דאבוס כאן כדי להזכיר) שג'ון הוא שליט אמיתי – אחד שאיחד מאחוריו את הפראים ואנשי הצפון, ושהוכתר למלך שבצפון למרות היותו ממזר נטול זכויות חוקיות.
אבל גם בני זוג שנועדו זה לזו צריכים לפעמים שדכן, ובשביל זה נמצא שם טיריון: האיש שבחר לצאת נגד משפחתו במלחמה הגדולה, אשר העניק את נאמנותו לדאינריז ושם את אמונו בג'ון. בסופו של דבר, גם האש הייתה חייבת לדעוך, וגם הקרח היה חייב להפשיר. ג'ון יקבל את זכוכית הדרקון שלו; ודאני, יש להניח, עוד תקבל את תמיכת הצפון. זה עדיין לא שיר של אש ושל קרח, אבל הסולנים כבר מחממים את הגרון.
דאני – שידה על העליונה במפגש בין השניים מעצם טבעו – מדברת על האמונה שלה בעצמה, ועל האמונה של אנשיה בה (הדות'ראקי חצו את הים עבורה; הבלתי טמאים, מזכיר טיריון מאוחר יותר, נלחמים למענה; טיריון עצמו אמר לה שהוא מאמין בה בסוף העונה הקודמת). היא שחצנית כמו מוחמד עלי, אבל כמו שעלי עצמו אמר – זאת לא שחצנות אם אתה יכול לגבות אותה.
לג'ון אין את השחצנות הזאת, וגם לא את אותו ביטחון עצמי ראוותני, אבל הוא יודע משהו על אנשים שמאמינים במנהיגים (ואם לא, דאבוס כאן כדי להזכיר). כל הדיבורים הללו על עשיית טוב וצדק חייבים לדבר לליבה של דאני, שנתקעה במשך שש עונות מעבר לים הצר רק בשביל להביא טוב וצדק לחלכאים והנדכאים של אסוס. ואם הערכים לא ישכנעו אותה, תמיד ישנו הטיעון הפרקטי; דאבוס כאן כדי להזכיר: אם הטובים לא יאחדו כוחות נגד המוות שעומד לפלוש לווסטרוז, זה לא משנה איזה שלד ישב על כס הברזל.
רעל תחת רעל
דאני, כאמור, יכולה היתה כבר מזמן לצלות את מעלה מלך. היא עצמה העלתה את האפשרות הזאת כשהגיעה לדרגונסטון. אבל היא כבר מבינה – בין אם הודות לטיריון ובין אם בזכות ההיסטוריה שלה עצמה – את חשיבותה של האמונה העממית בשליט. כשוויתרה על תקיפת מעלה מלך, עשתה צדק עם תושבי הממלכה, שהם היום נתיניו הנרצעים של בית לאניסטר, אבל זה לא אומר שהם תומכים בו (כמו שסיפרו אד שירן וחבריו בתחילת העונה). "אין דבר שמשתווה לאהבת העם", מתבשם יורון גרייג'וי מהתשואות במבצר האדום, אבל ג'יימי יודע שזה זמני; היום הם מריעים לך כשאתה מהדס ברחוב הראשי עם שבויות מלחמה, מחר – מריעים למי שמרים את החנית עליו משופד ראשך. מי שקיבלה היום את הנשים בסופו של מצעד הבושה היא מי שעברה אותו לא מזמן בעצמה. תושבי מעלה מלך הם לא לאניסטרים או טארגאריינים; הם נתינים.
הפרק השלישי בעונה נקרא "הצדק של המלכה", ושתי מלכות ניצבות במרכזו כדי להראות לנו שצדק הוא מושג יחסי. בשעה שדאני משחה את עצמה לאבירת צדק (מגינת הממלכות, מנתצת שלשלאות וכל מה שמכריזה מיסאנדיי), סרסיי מגישה גרסה משלה לצדק: רעל תחת רעל, בת תחת בת. אבל כראוי לאלת הנקמות שהיא, לסרסיי יש גם טוויסט אכזרי על מנת הרעל שהגישה אלריה למירסלה: לא רק שטיין סאנד תורעל – אלריה תהיה שם כדי לראות את זה, מנשיקת המוות ועד לריקבון העצמות.
שלא בידיעתה של סרסיי, גם אולנה טיירל זוכה לאותו צדק כמעט-סימטרי: מי שהרעילה את ג'ופרי, סופה שתורעל בידי אביו. הצדק של סרסיי, כאמור, לא נוטה לסימטריה, וההרעלה הכמעט-חומלת שמסדר ג'יימי לאולנה – זו יותר המתת חסד מרצח – היא הניצחון האחרון של הזקנה על הלאניסטרים, דקירה אחרונה של מלכת הקוצים. זה לא יערער את מלכותה של סרסיי, אבל את הקוץ הזה היא כבר לא תוכל לשלוף מליבה.
זה כבר לא יעזור לבית טיירל, שהלאניסטרים סיימו בתוך ארבעה פרקים את החרבתו המוחלטת (מהפיצוץ בספט של ביילור ועד לכיבוש הגנים הגבוהים). אם הדברים של ג'יימי על האספסוף לא שכנעו את יורון, אולי כדאי שיראה מה קרה לשושלת השושנים. לאף אחד לא היה את אהבת העם יותר ממרג'רי טיירל, כפי שהזכירה אולנה בפרק הקודם. הנה מה שנשאר מכל זה.
עם אלריה בשבי ואולנה בקבר, סרסיי סגרה חשבון עם שתיים מהמחסלות של ילדיה (העקיצה של אולנה ללאניסטרים עוד עלולה לסבך את שותפה לפשע, בייליש). אבל בכך לא הסתיים פרק הניצחונות של סרסיי; על ניצחונותיה הפרטיים (כולל כיבוש מחדש של לב אחיה) היא הוסיפה את אלו הצבאיים: אחרי שיורון חיסל את הצי של יארה, הוא צר מהים על צבא הבלתי טמאים שכבש את צוק קסטרלי; צבא טיירל הושמד בכיבוש הגנים הגבוהים; הלאניסטרים שמרו על מרבית צבאם כשהוציאו אותו מקסטרלי; ואפילו הטימיון המלכותי צפוי להתמלא מחדש בזכות האוצר הטיירלי. כמו בנקאי ישראלי, גם נציג בנק הברזל מאמין שלא חשוב גודל החוב; זהות החייב היא החשובה. לפחות בווסטרוז, ייתכן שזה נכון - הלאניסטרים, כרגיל, ישלמו את חובם.
שולחן המלחמה נראה עגום למדי עבור סרסיי בתחילת העונה, אבל כצפוי – היא הפכה את השולחן על פיו. דאינריז הפכה לדרקון מרוסן תחת טיריון וויתרה על האופציה הקלה של הפעלת כוח לא פרופורציונלי על מעלה מלך והצי של יורון - והיא עוד עלולה להתחרט על זה; עכשיו, בלי צבאות דורן וטיירל, בלי הצי של יארה ועם הבלתי טמאים תקועים בקסטרלי, היא תצטרך לכבוש את מעלה מלך בעצמה – או לחכות למלך שבצפון. אולנה כבר הציעה לדאני – עם כל הכבוד לחוכמתו של טיריון – לזכור שהיא דרקונית ולא כבשה; מצד שני, זו אותה אולנה שאמרה שראתה כבר הרבה גברים חכמים כמו טיריון שהלכו לעולמם לפניה. בסוף הפרק השלישי, אולנה כבר לא איתנו; טיריון, כפי שהזכיר לג'ון, עדיין כאן. והמשפט שאומר ג'יימי לאולנה עוד עלול להתהפך עליו – מכישלונות אפשר תמיד להפיק לקחים. מה שנכון לג'יימי (שעשה מעשה רוב סטארק ביער הלוחש), נכון גם לדאינריז.
הכל אנשים
בסיום העונה השישית, "משחקי הכס" הבהירה לנו היטב מה היא חושבת על אמונה. המאמינים הקיצוניים של שבעת האלים עלו בסערה השמימה בספט של ביילור ("אמונה היא הדרך", אמרה מרג'רי – וכולנו ראינו לאן לקחה אותה הדרך), בשעה שטיריון הבהיר ש"אני אומר לאמונה – לא תודה" (אבל אז הוסיף ואמר לדאינריז: "אני מאמין בך"). בעונה השביעית, דאני מדברת על האמונה העצמית, דאבוס – על האמונה של בני אדם במנהיג. "אני לא מדברת על אמונה באלים, במיתוסים ואגדות", אומרת דאינריז, ובצדק: "משחקי הכס", על יסודותיה הפנטסטיים, דוחפת בכוח לעצם הרעיון שהכל אנשים (אפילו מליסנדרה כבר לא בטוחה מה הנבואות שלה אומרות בעצם, ונותנת לנו עוד תזכורת לטרגדיה של הקרבת שירין באראת'יאון למען אל האור). לכך תורם גם סיפורו של סאם, שמרפא את ג'ורה מהקשקשת לא בזכות תפילות, אלא בזכות התבונה האנושית (והאומץ האנושי לשים פס על הארכימייסטר שלך). דאני עצמה הפכה את האגדה למציאות כשילדה את הדרקונים – וזו גם הסיבה שהיא יכולה להאמין לפחות לאפשרות הבלתי-נתפסת של מתים מהלכים מצפון לחומה. ובכל זאת: יש גם מקום לאמונה בעל-טבעי בווסטרוז.
דאני מתעלמת מהעובדה שלא מעט אנשים מאמינים בה בזכות העובדה שהיא יוצאת ממדורות כמו שאנשים יוצאים ממקלחת. לא מעט אנשים מאמינים בג'ון (דאבוס כאן כדי להזכיר ולקבל מבט מצמית של "בלי פדיחות") כי הם כבר ראו אותו במצב של גופה. והנה בראן, האיש שחוצה את מרחבי הזמן כמו שוואריז חוצה יבשות, שיכול לספר לנו דבר או שניים על אמונה מטאפיזית – כלומר, אם הוא רק היה מוכן להרחיב מעבר ל"איטס קומפליקייטד". מה כל כך מסובך להסביר שהיה עורב בעל שלוש עיניים, ואתה החלפת אותו לאחר שמת? אולי אתה פשוט לא רוצה להזכיר את העובדה שאתה הובלת למותו, רגע לפני שהובלת להשמדתה הפוטנציאלית של האנושות כולה כשפתחת את השער הקסום בחומה בפני מלך הלילה.
לבראן קשה להסביר לסאנסה איך הוא "רואה את כל מה שקרה לכל אדם אי פעם, כל מה שקורה עכשיו" ("היא הרבה יותר חכמה ממה שהיא מראה", אומר עליה טיריון; בראן לא השתכנע); ליטלפינגר מנסה את כוחו בעצה פילוסופית פתלתלה על הסתברויות שגם סטיבן הוקינג היה מגיב עליה ב"מההההההההה?". זה נראה כמו מיינד-פאק טיפוסי של בייליש, אבל בסופו של דבר, גם העורב בעל שלוש העיניים וגם האצבעון בעל ארבעים המזימות משלימים זה את זה ואומרים את אותו הדבר: אם אתה רואה את העבר וההווה במלואם – על כל האפשרויות הגלומות בהם – אתה רואה גם את העתיד. כשאתה מוכן לכל תרחיש – אין תרחיש שיכול להפתיע אותך.
ליטלפינגר כבר אמר שכאוס הוא סולם, וזו דרך החשיבה הכאוטית שלו: כולם אויבים, כולם ידידים, כל דבר יכול לקרות – ורק מי שמכיר בכך, יכול לשרוד ולשגשג. זו התפיסה אליה הוא מושך את סאנסה, והיא מנוגדת לזו שמציגים כאן גיבורים כמו ג'ון ודאינריז, שנותנים אמון בבעלי ברית וששואבים את כוחם מאמונם של אחרים. התשובה לשאלה מי מכל אלו ישרוד בסופו של המשחק תהיה גם התשובה לשאלה באיזו דרך מאמינה "משחקי הכס": החשדנות האובססיבית, או האמונה הבסיסית בבני אדם.
עוד "משחקי הכס" ב-mako תרבות:
- "איפה אל היין והציצים?": 51 המשפטים הכי חכמים שנאמרו בשבע הממלכות
- סמינר בפוליטיקה וממשל: מה חשבנו על הפרק הקודם?
- דירוג העוצמה: מי הדמות הכי חזקה ב"משחקי הכס"?
- משחקים בכס: החידונים שיעבירו לכם את הזמן בין הפרקים
- לכל טורי "הצופה על החומה" של ניב שטנדל
ועוד כמה עניינים על הפרק:
* הדבר החשוב ביותר שג'ון הביא איתו לדרגונסטון הוא ההומור של טיריון. זה הטיריון שהתגעגענו אליו: לא רק מספק עצות חכמות, אלא גם זורק פאנצ'ים. בסדרה חמורת סבר כמו ג'ון סנואו לפני סקס פוטנציאלי, ובהיעדרה של הפאנליסטית העוקצנית אולנה טיירל, ההומור של טיריון הוא לא משהו שאפשר לוותר עליו.
* ועוד בקשה, אם אפשר: טיריון מדבר על שכרותו הרבה יותר ממה שאנחנו נהנים ממנה. זה נכון שהוא נושא כעת בתפקיד הלא רשמי של האיש הכי חכם בשבע הממלכות, אבל לא יזיק אם נראה אותו מאבד את הראש מדי פעם.
* הי, זה ברון!
* כבר קברנו את אולנה באדמה ואת אלריה בצינוק, אבל כדאי תמיד לזכור שלא ראינו את הטיירלית מתה, ואלריה ממילא מתוכננת להיות מוחזקת בחיים פחות או יותר לנצח – מה שמשאיר את האפשרות התיאורטית של שתיהן להפוך את קערת התרעלה של סרסיי על פיה. ראינו כבר דברים מופרכים מאלה; אולנה יכולה להיעזר באיזה סם-שכנגד (כמו סרסיי), אלריה רק צריכה לקוות שדאינריז תכבוש את מעלה מלך. יכול להיות שהן עדיין לא אמרו את המילה האחרונה.
* דמויות שזה זמן טוב להתחיל להיפרד מהן: ואריז ומליסנדרה, לאחר שהאחרונה מבטיחה ששניהם ימותו בווסטרוז. מצד שני, מליסנדרה כבר טעתה בעבר. אולי ל"למות" יש משמעות נוספת בוואלריאנית גבוהה.
* עדכון סטטוס מת'יאון גרייג'וי: חזר למעמד של סחבה.
* ג'ורה נרפא, כאמור, מהקשקשת – וגם את זה הוא חייב מבחינתו לדאינריז, כמובן. נדמה שגם אם היא תשלח אותו לבדוק על גופו את להבות הדרקונים, הוא יחזור מפויח ויגיד שהוא חייב לה את חייו. מסתבר שאפשר לרפא אדם מקשקשת – אבל לא מאהבה.
* שאלת תם: כשבראן אומר שהוא יישאר עוד קצת בחוץ, ליד העץ, לבד - מי בדיוק אמור להחזיר אותו משם? זה יהיה קצת מגוחך אם אחרי כל הבילד-אפ, העורב בעל שלוש העיניים ימות מהיפותרמיה כי שכחו אותו מחוץ לווינטרפל. הודור!
ומה יקרה בפרק הבא?