"משחקי הכס" עונה 4 פרק 8: אוי לעיניים

- "האם הם אמרו לך מי אני?" -

זהו משחקי הכס? זה כל מה שהייתם צריכים? חופשה של שבוע? הייתם יכולים פשוט לבקש. נשבעים שהיינו מוכנים לעשות מרתון של כלוב הזהב פלוס רצועת קריינות של אבי קושניר, אם רק היינו יודעים מה עומד לקרות. "ההר והצפע" הוא הפרק שהחזיר את הכבוד שבחלקים מסוימים של העונה הזאת קצת הלך לאיבוד. פתאום מתנקשים עם כלבת ושיחות נפש עם עץ נראים כמו זיכרון רחוק, וכל מה שנשאר הוא עוד "וואט דה פאק קרה עכשיו?!", צמרמורת כללית ושאריות מיץ אוברין. איך זה קורה שבכל פעם מחדש אנחנו מוצאים את עצמנו בטוחים שמשהו לא יכול לקרות, רק כדי לראות אותו מתפוצץ לנו בפרצוף (אופס, מוקדם מדי?) ולמה הם גורמים לנו להיקשר בכל פעם לדמות אחרת רק כדי לעשות לנו שחור בעיניים (מה, עדיין מוקדם?) אחר כך? כמו דאינריז נותרנו גם אנחנו חסרי אמונה באדם, מביטים בחשש סביב ומפחדים להתאהב. מזל שתולע אפור עדיין נאיבי.

על ציפורים, דבורים ועמודים

שוד ושבר. מה הסיכויים? היום היחיד בשנה שבו הבלתי-טמאים יוצאים לגרד מעצמם את הטומאה בנהר, נפל דווקא על יום הכביסה. אתם יודעים מי אשם? ג'ורג' מרטין כמובן. לו הוא רק היה מוכן להשקיע קצת וליצור עולם עצום ומלא במקורות מים, הרים ולטאות יורקות אש, תקלות כאלה לא היו יכולות לקרות. רצה הגורל ומיסאנדיי הגיעה ליום הזה עם השמלה האחרונה בהחלט, קורה. ככה זה כשצריך לתרגם משפט בג'יבריש פעם בחמישה פרקים, שוקעים בעבודה והזמן עובר בלי ששמים לב. וכך, בעודה סוחטת בנחישות של כוכבת ספיישל חופשת האביב של פלייבוי את הבד העדין, מגלה מיסאנדיי שהיא לא לבד. האימה! מה עושה אישה חסודה ותמימה שהתגלתה במערומיה על ידי הגבר בו היא חושקת בסתר? קמה באיטיות כמובן ומעניקה לו הצצה מלאה, לפני שהיא מכסה עצמה בעצב מעושה ורצה לספר לחברה הכי טובה, דאני.

מסובבת אותו על האצבעון

הרחק משם נראה שמישהי אחרת למדה את לקח האמון טוב הרבה יותר. כולנו התרגלנו להסתכל על אריה סטארק בתור מי שלמדה להבין את דרכי העולם האכזר שסביבה, אבל דווקא אחותה הנאיבית שיחקה אותה בתצוגה שהייתה גורמת אפילו למריל סטריפ לוותר לה על האוסקר. זה די מדהים, אבל לראשונה מאז שפגשנו אותו לראשונה, נמצא מי שמחזיק בעמדת כוח על אצבעון. סאנסה שומרת עליו לצידה כי עדיף סוציופת בוגדני, שפל ומוכר על פני זרים מעורפלים שעדיין לא חשפו את כוונותיהם. שתי האחיות סטארק מצאו עצמן בלוויית האנשים הכי מסוכנים בממלכה ולמדו לאלף אותם לצרכיהן. אריה השתמשה ב"כלב הציד" כדי ללמוד על קשיחות והישרדות, סאנסה השתמשה בבאיליש כדי ללמוד עורמה ואסטרטגיה. במקרה של אריה אנחנו יודעים שהכוונה הסופית היא להרוג את סנדור קלגאן, אבל סאנסה? היא נהייתה כל כך טובה במשחק הזה, עד שאי אפשר לדעת אם היא משחקת בבאיליש או באמת מתאהבת בו.

רק לא לאבד את הראש

טוב נו, מספיק להתחמק. אי אפשר לדחות את זה יותר. אוברין מארטל היה הכי קרוב שהיה לנו אי פעם לאח אבוד של איניגו מונטויה. היו לו המבטא, תחושת הנקם הבוערת, אפילו טייק אוף מורבידי ל"יו קילד מיי פאדר". כל הגברים רצו להיות כמוהו, כל הנשים רצו להיות איתו (בכפוף לבדיקת מין) ולפעמים גם להיפך. המוות האכזרי שלו הוא עוד סוג של טאבו שמשחקי הכס שוברת. במקרים של נד סטארק ורוב סטארק, סופם של הגיבורים הגיע הודות ליד מכוונת מלמעלה. אויבים ואינטרסים שהתאחדו יחד כדי לנצח בצורה מלוכלכת. הפעם זה היה קרב נקי בלי התערבות חיצונית. אוברין נגד ההר, הרוצח מול הנוקם, בלי שטיקים ובלי טריקים. והנה, הצדק לא יצא לאור. יש הרבה דרכים להסביר את זה, אבל רק עובדה אחת שבולטת מעל כולם: כל מי שניסה לצאת עד היום נגד טייווין לאניסטר מצא את עצמו בעולם הבא. אם חושבים על זה עוד קצת, מגיעים למסקנה המזעזעת הבאה: לראשון כרתו את הראש, לשני החליפו את הראש באחר ולשלישי...עדיף לא להיזכר.

זה היה פרק מבריק כי העונה הזאת נבנתה כך שטיריון ואוברין, האנשים שהצטיירו כסוג של אחים למטרה, היו אמורים לנצח. במקום זאת וברגע אחד שלחה אותנו הסדרה לצרוח באימה על מותו של הראשון, רגע לפני שאנחנו מבינים שבכך נגזר גם מותו של האחר. בכל סיטואציה אחרת היינו אומרים שזה לא יכול להיות. אפילו משחקי הכס לא אכזרית עד כדי כך. אבל היי, כולנו זוכרים מה מספר הפרק הבא, נכון?

בטח שמתם לב

שהתינוק של גילי מפסיק לבכות כשמסמנים לו עם יד על הפה - אימהות בכל העולם דופקות לעצמן על הראש ושואלות: איך לא חשבנו על זה קודם?

 לחידון המורכב של הגיהוקים בבית הבושת שבו היא עובדת - אם יש רק שני שירים בממלכה הזאת והתשובה היא לא "גשמי קאסטמיר", מה לעזאזל יכולה להיות התשובה?

לשיחה הנפלאה על החיפושיות והדודן "האיטי" של ג'יימי וטיריון - ג'ורג' מרטין, אנחנו נשבעים שאם אתה הורג אותו...אנחנו...אנחנו נחרים את נעימת הפתיחה של הפרק הבא