"משחקי הכס" הצטיינה כמעט מתחילת דרכה באמנות הסיפור. ככל שהתקדמה הסדרה, כך התרחבה גלריית הדמויות והתרבו קווי העלילה. האתר "Screen Crush" דירג לפני כחודשיים 150 דמויות מתוך הסדרה – כולן דמויות אנושיות בעלות שם פרטי שהופיעו לפחות בשני פרקים (ריקון סטארק, אגב, סיים במקום האחרון). העונה מנהלת הסדרה מצוד אחר לא פחות משמונה קווי עלילה: ג'ון סנואו וסטאניס בחומה; בייליש, סאנסה והבולטונים בצפון; בריאן ופודריק בדרך לשם; סרסיי והטיירלים במעלה מלך; ג'יימי וברון בדורן; טיריון, ואריז וג'ורה בוואלאנטיס; דאינריז במירין; ואריה בבראבוס. הבעיה היא שהעונה, לעומת העונות הקודמות, זה בהחלט מורגש.
לשלוט במספר גדול כל כך של דמויות וקווי עלילה זו מיומנות תסריטאית מסובכת. כמו הרבה עבודות טובות, גם זו מלאכה שכאשר היא נעשית היטב, היא כלל לא מורגשת, אך כאשר כושלים בה – ובכן, קשה לפספס את זה.
האיזון העדין בין ריבוי הגיבורים והסיפורים לזמן הקצוב של כל פרק לא עלה יפה. יותר מדי סיפורים התקדמו בעצלתיים – אוקיי, בואו נאמר את האמת, פשוט נמרחו – רק כדי שאפשר יהיה למשוך אותם לאורך העונה כולה. כך קיבלנו זוטות שנופחו לכדי קו עלילה של פרק, ואין לכם דוגמה טובה יותר מאשר אריה סטארק ותהליך החניכה המתיש בבית השחור והלבן.
הפרק השביעי הציג שינוי כיוון. לא רק שהוא לא דילג כמעט על אף דמות (אריה בלטה בהיעדרה); הוא גם נתן לכל אחת מהדמויות סיפור עם שפיץ, כזה שמגיע לשיא (ולפעמים עובר אותו). זו רק הייתה ההוכחה לכך שזה לא משנה כמה זמן אתה מקדיש לכל דמות; מה שמשנה הוא מה אתה עושה עם הזמן הזה.
תמיד אישה מוכה
זה התחיל טוב כמעט מהרגע הראשון – כלומר, רגע אחרי שנפרדנו מג'ון סנואו המשעמם. קצת אחרי לכתו של ג'ון, הלך גם אאימון, המאסטר הזקן, במה שייזכר כאחת המיתות יוצאות הדופן והבלתי נשכחות בתולדות "משחקי הכס" – מיתה בשיבה טובה. השיבה של אאימון אולי טובה, אבל סאם טארלי מתחיל להעלות שערות לבנות רק מהלחץ. בלי החרב של ג'ון והחיבה של אאימון, מה בדיוק נשאר לו בטירת שחור? מי יגן עליו? כריכות הספרים בספרייה? וחמור מכך – מי יגן על גילי? וחמור מכך – מי יגן עלינו משחזור סצנת האונס?
איכשהו יצאנו מזה בשלום. ואולי "בשלום" זה מושג מרחיק לכת. "משחקי הכס" סיפקה תזכורת לכל מי ששכח שהאונס של סאנסה לא היה אלא עוד חוליה בשרשרת של אלימות קשה, ושראינו לאורך העונות סצנות קשות כמוה, אם לא קשות ממנה. הזדעזעתם מהאונס? מה תגידו על משרתת זקנה שעורה נפשט מעליה? נדמה שכאשר אמרה סאנסה ש"לא יכול להיות גרוע יותר", ת'יאון ענה לא רק לה, אלא גם לצופי הסדרה כולם: "תמיד יכול להיות גרוע יותר".
סאנסה ממשיכה להיות הדמות הכי אומללה בכל שבע הממלכות. כל הבנייה שלה כגיבורה שלוקחת את גורלה בידיה בסיום העונה הרביעית יורדת לטמיון פרק אחרי פרק. היוצרים משחקים בה באכזריות שנופלת רק מזו של רמזי: היא שותפה לתכניתו של בייליש? הוא מפקיר אותה לבולטונים. היא מסכימה להינשא לרמזי? הוא בועל אותה בברוטליות. היא משכנעת את ת'יאון לעזור לה? הוא מסגיר אותה לאדונו. אם חשבתם שאחרי האונס, שלא לדבר על התגובות הקשות, סאנסה תזכה למידה של חסד, אתם צופים בסדרה הלא נכונה. מזל שלא רחוק משם נמצאת התקווה הלבנה הגדולה, בריאן מטארת'. רק שסטאניס הנודניק לא יתנגש לה בתכניות.
האפיזודה הקצרה הזו היא כל מה שעושה את "משחקי הכס" למה שהיא, ומה שמבדיל אותה מיצירות אפיות מיינסטרימיות. ב"שר הטבעות", למשל, סצנת השכנוע המושלמת של סאנסה הייתה זוכה לגמול הולם: ת'יאון היה מדליק את הנר, אנשי הצפון היו מזהים את הסימן, ורמזי היה מסיים את הפרק בתור גופה מס' 256. אבל לא ב"משחקי הכס"; כאן הגורל הפכפך, התקווה מתעתעת, והקארמה היא זאב בלהות. סאנסה, אפשר להניח, עוד תזכה לגמולה – אבל היא תצטרך לאכול הרבה חרא בולטוני עד שזה יקרה.
גמד בהפתעה
אמרנו "לאכול חרא"? הנה טיריון לאניסטר מחליף ידיים בפעם הרביעית בעונה הזאת. כשהפרק יסתיים, הוא ימצא את עצמו שוב בידיים חדשות. אבל עד אז, יש לו אדון חדש, שמוליך אותו באזיקים אל זירת הקרב ביחד עם סר ג'ורה האגדי.
האגדות המפוברקות שליוו את ג'ורה בשני הפרקים האחרונים ("הרג 50 חיילים בחרבו הבוערת! ניצח את ח'אל דרוגו! הראשון שזיהה את גודל האירוע בכרמל!") אמנם גרמו אפילו לנפתלי בנט להיראות כמו החייל האמיץ שווייק. אבל כשג'ורה פרץ לבור הקרב ודרס את יריביו כמו סופו בדרבי, הפכו לפתע האגדות הללו למציאות חיה ורומסת.
רגע קודם לכן, כשג'ורה המתין בחדר ההלבשה, אפשר היה כבר לחוש בהתרגשות. נדמה היה שהקרב המפואר שבו יפגוש לראשונה בדאינריז נמצא כבר מעבר לפינה, מרחק פרק או שניים משם. למרבה ההפתעה ובהתאם לרוח הפרק, לא היינו צריכים לחכות אפילו חמש דקות. המלכה הואילה להופיע לקרב הנחות (שזה בערך כמו שרובי ריבלין יבקר במשחק של קטמון, אבל ניחא), ג'ורה התייצב לנגד עיניה, ואפילו טיריון לא ניצל את ההזדמנות כדי להימלט על נפשו. האיחוד בין דאני לג'ורה היה מרגש באופן חד-סטרי ועגום ("ח'אליסי!", "תעיפו אותו מהעיניים שלי!"); אבל המפגש בין דאני לטיריון – זה כבר החומר ממנו עשויים החלומות הרטובים של מעריצי "משחקי הכס".
מדינת הלכה, הלכה המדינה
סאנסה כמעט נמלטה – ונכשלה; גילי כמעט נאנסה; סאם כמעט נהרג; כך גם ברון, שהורעל על ידי נחשיות החול (שכחתם למה קראו לאוברין "הצפע האדום"?); ג'ורה, טיריון ודאני יצרו את המשולש הכי מסקרן מחוץ לבית "האח הגדול". ועדיין, ההפתעה הגדולה של הפרק נשמרה למשפחה המלכותית במעלה מלך.
כמעט מראשית העונה, סרסיי לאניסטר היא המלכה של ווסטרוז. אחרי שמרג'רי הצליחה לרגע לערער את שיווי משקלה, היא חזרה לסורה בעזרת חבורת הפנאטים מכוכבי המצח שלה. החיוך שלה, בעודה עוזבת את תא המאסר המצחין של המלכה הצעירה, היה בסדר גודל מרג'ריי. טומן שוב שייך לה, הטיירלים כמעט נמחו מהשטח. רק היה חסר שיגיע שליח עם הראש של טיריון בקופסה.
אבל אל תתהלל חוגרת כמפתחת. סרסיי – אם מתוך יוהרה, אם מתוך מצוקה – הכניסה את הדת לארמון המלוכה מהדלת הקדמית, וזו בתמורה בעטה אותה לצינוק (ובכך הפכה את כל שלושת האחים לאניסטר לשבויים). "כל השליטים הם שוחטים או בשר", אמר דאריו לדאני. מביקור בקומות התחתונות של הארמון מסתבר שלעולם אין לדעת באיזה צד של האיטליז אתה עלול למצוא את עצמך.
סרסיי הייתה זו שלימדה את דאני פרק בהלכות שלטון במשך העונה כולה. בשעה שדאני הביאה את מירין אל סף מלחמת אזרחים, סרסיי קיבעה את ישבנה עמוק בתוך כס הברזל בעודה שולחת את זרועות התמנון שלה לכל רחבי היבשת ומעבר לים הצר. אבל הפוליטיקה הווסטרוזית היא תזזיתית ומפתיעה, ושליטים עולים ויורדים בה כמו פיונים בסולמות ונחשים. דאני הצליחה כמעט במחי החלטה אחת להפוך את הקערה על פיה, להעלים מן העין את בני ההארפיה ולבצר מחדש את שלטונה.
"אינני יכולה להילחם גם באויבים מבית וגם באויבים מחוץ", הדהדה דאני את דבריו של דאריו בהסבירה מדוע היא מתחתנת עם איזדאהר. אלה נישואים פוליטיים, לדבריה. זו אותה אישה שאך לא מזמן הסבירה לאיזדאהר עצמו שהיא אינה פוליטיקאית, כי אם מלכה. הפעם, כשדאריו מזכיר לה שהיא מלכה ש"יכולה לעשות מה שאת רוצה", היא עונה: "לא, אני לא". דאני היא אחת הדמויות המתפתחות ביותר ב"משחקי הכס", מאז שנמכרה כנערה לח'אל דרוגו ועד היום. כעת אנו עדים לעוד שלב בהתפתחות שלה כיורשת ראויה לכס הברזל. חבל שהיה צריך למרוח את זה על פני שבעה פרקים.
דאני כבר הייתה שם, בצניחה שאחרי הנסיקה. מרג'רי נמצאת שם עכשיו. סאנסה נמצאת שם תמיד. ועכשיו זה תורה של סרסיי. היא מנסה להילחם בכל האויבים שלה, מבית ומחוץ, בעת ובעונה אחת – הטיירלים, הדורנים, הסטארקים, הבאראת'יאונים, הבולטונים, טיריון. אבל מרוב חזיתות, סרסיי פספסה את האויב שנמצא ממש מתחת לאפה. וכשמדובר בבן דודה - ששכב איתה, בל נשכח - מדובר בלא פחות מרשלנות פושעת.
- בפרק הקודם: עוד חתונה בלתי נשכחת
- איך סאנסה התאוששה מהפרק? דירוג העוצמה של ווסטרוז
- למה הזעזוע מסצנת האונס נגוע בצביעות ובהתחסדות?
יותר מכל אחד אחר, הפרק הזה היה שייך לדרור העליון. מי שנראה בתחילה כשילוב בלתי מזיק בין דיוגנס לאמא תרזה, מתגלה עכשיו יותר כחומייני בעור גנדי. הוא מדבר כמו דפני ליף ("כשהרבים מפסיקים לחשוש מהמעטים"), אבל מתנהל כמו צ'ה גווארה. הוא מחושב, מיושב, קר רוח ועוצמתי. הוא כל כך ערמומי ומסתורי, שאי אפשר אפילו לדעת אם הוא בעצמו מאמין לקשקושי "הכוכב המשובע" שהוא נשבע בשמם. "משחקי הכס" הם משחקים של אינטרסים, אבל אפילו אולנה הקשישה והנבונה לא מבינה איזה משחק משחק הנזיר החביב למראה הזה.
יש טוען חדש לכס הברזל, והוא קרוב אליו יותר מכולם. אם הדרור העליון יכונן תאוקרטיה בווסטרוז, אי אפשר יהיה להתעלם יותר מהקווים המקבילים בין "משחקי הכס" למציאות. התזות ראשים פומביות, שמרנות מוסרית, פונדמנטליזם ושלטון דתי? יש לכם את זה ביותר דאע"ש?
ועוד כמה עניינים על הפרק:
- מישהו זוכר פעם אחת שסטאניס העקשן הקשיב לדאבוס? אני מחבב את אביר הבצל, אבל האם הוא לא היועץ המלכותי הכי מושפל עלי אדמות? אוקיי, אבל חוץ מאופיר אקוניס?
- סטאניס מסרב לחזור לטירת שחור, ואני אתו – מלחמה מול הבולטונים בשלג של הצפון יכולה להיות אחת הסצנות האפיות של הסדרה כולה.
- בסוף הפרק הקודם, טיריון וג'ורה נשבו ע"י סוחר העבדים מאלקו. בפרק הזה הם כבר נמכרים. זהו? ליהקתם את אדביזי, וזה כל מה שהצלחתם להפיק ממנו? הבנאדם נולד לערוף ראשים!
- ג'ורה הוא היחיד שיכול עדיין לקרוא לדאינריז "ח'אליסי" וזה לא ייראה כאילו הוא לא מבין את הסדרה.
- אם לא הספיקה לכם פשיטת העור של הזקנה בווינטרפל, הנה גרוגרת שפוכה בזירת הקרבות במירין. לפחות ניצלנו מעוד אונס.
- הענק ששיחרר את טיריון? הוא חייב לחזור. חייב.
- ג'יימי לאניסטר ממשיך לככב בסצנות הכי מביכות של העונה. והפעם: מירסלה עושה לו סצנות של מתבגרת מעצבנת ("אני אוהבת אותו ואני רוצה להתחתן איתו!"), והוא לא מצליח להוציא משפט פשוט כמו "מטומטמת, לא קלטת שהיו שם שלוש בחורות שניסו להרוג אותך?!". רק היה חסר שמירסלה תגיד "אתה לא האבא שלי!", וג'יימי יענה "אני כן!", כדי שנדע שאנחנו בטלנובלה.
- כל הכבוד ליוצרי "משחקי הכס" שמצאו לנכון לנצל את כישוריו הווקאליים של ג'רום פלין – היום ברון, ופעם ההוא מרובסון וג'רום.
- אתה מנסה להסביר ש"משחקי הכס" יוצרת דמויות נשיות מרשימות, מביא דוגמאות, מנמק, משתדל. ואז באה טאיין - לכאורה אישה חזקה ועצמאית - פותחת כפתור, חושפת את החזה, והמצלמה מתעכבת על השדיים שלה כאילו מדובר בביצי דרקונים. איך אפשר להסגביר ככה?
- העיסוק של העונה הזו בשירין מתחיל להתבהר, וליתר דיוק - להתקדר. אם סטאניס הולך להרוג את הבת שלו, כולנו פורשים מהסדרה!
- ברכות לסאם שאיבד את בתוליו, יגון קודר על אאימון שמת ביחד איתם.
- סאם מעניק לג'ון סנואו זכוכית דרקון כדי שיוכל להילחם בהלכים הלבנים. מסקנה בלתי נמנעת: ג'ון סנואו עומד להילחם בהלכים הלבנים.
- הלך לאיבוד זאב בלהות. תיאורו: גדול, לבן, עונה (בגרגורים) לשם אוב. המוצא ישר מתבקש להחזירו לבעליו הטיפש, שהלך לפגוש פראים וזומבים מעבר לחומה ושכח את הזאב שלו מאחור.
ומה הלאה?