"כשהחזרת אותי לווינטרפל אמרת לי שאין צדק בעולם – אלא אם נעשה צדק. תודה על שיעוריך הרבים, לורד בייליש. לעולם לא אשכח אותם"

(סאנסה) 

"משחקי הכס" השתנתה. אתם יכולים לאהוב את זה, אתם יכולים לשנוא את זה. אתם יכולים לחשוב ש"משחקי הכס" מתנהלת טוב יותר כשכובד משקלו של הסופר ג'. ר. ר. מרטין לא מוטל עליה, ואתם יכולים לחשוב שהיא מאבדת את הצפון כמו רוב סטארק בחתונה האדומה. אתם יכולים לחשוב שהיוצרים דייויד בניוף ודי-בי ווייס מרחפים סוף סוף כמו דרקונים שניתקו משלשלאותיהם ומרוקנים על המסך את כל האש שהצטברה להם בבטן, ואתם יכולים לחשוב שהם לא מסתדרים אפילו לדקה בלי אמא מרטין. אבל אי אפשר להכחיש זאת: "משחקי הכס" שינתה את פניה כמו רוצחת מבראבוס. הסדרה שהיתה איננה עוד. צריך להכיר בזה: "משחקי הכס" עדיין לא הסתיימה, אבל במובנים רבים היא כבר מזמן לא איתנו.

אז מה קרה השנה ל"משחקי הכס"?

קשה להחליט מהיכן להתחיל. אפשר, למשל, לדבר על ההיגיון שאבד, עף מהחלון כמו בראן בפרק הבכורה. יש שמצקצקים ולא מבינים איך אפשר להתלונן על היגיון בסדרת פנטזיה. מובן שאפשר; כמו בכל יצירה, גם לעולם פנטסטי יש היגיון פנימי. גם לזומבים ולדרקונים יש מגבלות, ולבני אדם – כל שכן. מה שמטריד את צופי "משחקי הכס" איננה השאלה איך בדיוק פועלת האש הכחולה של ויסריון או למה פלדה ואלריאנית הורגת מהלכים לבנים. מטרידה אותם השאלה איך יכול להיות שהמהלכים הללו מגיעים לחומה אחרי שג'ון סנואו כבר הספיק לעשות את הטיול אחרי תחייה שלו ברחבי היבשת. שלא לדבר על העורב המפורסם של פרק 6, שאפילו הבמאי כבר הודה ב"מתיחת גבולות הסבירות".


אבל גם מי שמקבל את העובדה שגיבורי הסדרה החלו לרחף בחלל ובזמן כמו עורבים משולשי עיניים מתקשה להבין את ההתפתחויות העלילתיות התמוהות שהריחופים הללו שירתו. השיא היה, כמובן, משימת ההתאבדות המיותרת של הסנואו פטרול מעבר לחומה, בפרק שרק בו היו לפחות עשר החלטות מוזרות כאלה. וזה רק סמלי שזו היתה הצעתו של טיריון, שאמור להיות החכם מכל אדם, ונאלץ בלחץ התסריט לספק את העצה הכי מטופשת בהיסטוריה של שבע הממלכות.

וכשהדמויות לא קיבלו החלטות מטופשות, הן פשוט התנהגו כמו אנשים אחרים. קשה להחליט אם רגע השפל היה נפילתו של בייליש המתוחכם והחשדן בפח שטמנו שלושה ילדים, או התנהלותו של ג'ון סנואו, שבפרק האחרון זינק מדמותו הנזירית והמאופקת כמו מתוך אגם קפוא והרביץ בדאני סשן מקורס אמנות הפיתוי.

הכתיבה העצלה גם העלתה לגדולה את הגיבור מחליף הפנים של העונה, ואני לא מתכוון לאריה סטארק אלא לדאוס אקס מכינה. הגאולה התסריטאית מן השמיים התגשמה פעם בדמותו של ברון, פעם בדמותה של דאינריז ופעם בדמותו של בנג'ן (למעשה, בפעם השנייה). וכמובן, היא התגלמה באיש שהוא דאוס אקס מכינה בהגדרתו – בראן, שמאפשר לפתור כל סיפור באמצעות סיפור. בייליש, גדול נוכלי היבשת, חייב לבראן את מותו המעליב רק בגלל שהנער הזה פשוט יודע הכל. ומהו הסוד הגדול של "משחקי הכס", תיאוריית המעריצים L + R = J? תנו לבראן לשבת מול האח ולספר לכם. בראן הוא נשק תסריטאי כל כך עוצמתי, עד שהוא הופך לחרב פיפיות, אם לא למנגנון השמדה עצמית. הגדולה של יוצרי "משחקי הכס" בעונה הבאה לא תתבטא בשורות שישימו בפיו, אלא במידה שיצליחו לסתום לו את הפה.


לשבור את הגלגל של גר"ר מרטין

ווייס ובניוף הם לא רק יוצרי טלוויזיה מעולים שראויים לרוב הקרדיט על הפיכתה של "משחקי הכס" לסדרת הטלוויזיה החשובה והמדוברת של זמננו – הם גם תסריטאים מצוינים. בניוף חתום בין השאר, כתסריטאי וכסופר, על "השעה ה-25" – אחד הסרטים הטובים של המאה הנוכחית. ביחד עם ווייס הוא הציג בעונות הקודמות של "משחקי הכס" מלאכת מחשבת של תסריטאות. את האופן שבו הם הצליחו להחזיק יחד כל כך הרבה עלילות, לוקיישנים ודמויות עם שמות מופרכים צריך ללמד בבתי ספר לכתיבה.

אבל כל זה התרחש בזמן שהשניים נשענו על הספרים שכתב מרטין, עושר עצום של דמויות ועלילות ומיתולוגיה מפורטת ומרתקת. בשתי העונות האחרונות עברה "משחקי הכס" מעיבוד לספריו של מרטין ליצירה מקורית כמעט לחלוטין. מכאן גם נולדו פגמיה: בהיעדר ספר ההדרכה של מרטין, נדמה שאהבתם של ווייס ובניוף לחומרים גברה על השיקולים המקצועיים. המעריצים השתלטו על חדר הכותבים ו"משחקי הכס" הפכה לפאן-פיקשן. כך נראית ספרות מעריצים: הגיבורים המועדפים שורדים כל סכנה; הדמויות מממשות את התשוקות שלהן ושל הקוראים (תולע אפור ומיסאנדיי מתגברים על מהמורות אנטומיות, יארה ואלריה מפתחות רומן לסבי, טורמונד בשל לילדים עם בריאן, מירה חושפת רגשות כלפי בראן, דאני כמעט משחררת את ג'ורה מהפרנדזון, ג'ון מבעיר אש בליבה של הבלתי נשרפת, ג'יימי וסרסיי שמים את הגילוי בגילוי העריות); המורכבות מפנה מקום לפשטות, הדרמות העדינות נעלמות בצילו של הספקטקל הפירוטכני; העלילה מוכתבת על ידי שיקולים כמו "זה מגניב" (סיכום הולם של הפרק השישי); והיצירה כולה מכוונת את עצמה אל עבר הקתרזיס.


לרצות את הקהל זה לא בהכרח דבר רע. העניין הוא שג'ורג' ר. ר. מרטין הוא האנטי-קרייסט של הפאן-פיק, וקשה להאמין שהוא ישבע נחת כשישב סוף סוף לצפות בעונה האחרונה (איך הוא מתחמק מספוילרים?) ויגלה שווייס ובניוף החליטו לשבור לו את הגלגל. כמו טיריון, אין ספק שהם אוהבים את אביהם (הרוחני), אבל זה לא מנע מהם לתקוע לו חץ בלב.

בלי מרטין בתמונה, "משחקי הכס" איבדה את העומק הסיפורי. אבל לא רק אותו; היא איבדה משהו מהותי בדנ"א שלה, בלב הדרקון שלה: היא איבדה את הרוע.


אכזריות נסבלת

"משחקי הכס" נסקה לשחקים כשהגיבור שלה צנח לקרקע ללא רוח חיים. זו היתה סדרה רעה, רעה לתפארת. מותו של נד סטארק היה הרגע המכונן שלה, אבל זה היה רק רימון רצחני אחד במתקפת ההלם והמורא של מרטין-בניוף-ווייס, שנפתחה עם ילד שמושלך מהחלון ונערה בתולה שנמכרת לפרא אשר אונס אותה בליל כלולותיה כמו סייחה. אולי שכחנו (או הדחקנו), אבל "משחקי הכס" הנחיתה עלינו במהלך עונותיה הקודמות ארטילריה כבדה של אכזריות קיצונית: היא קטעה לג'יימי את היד ולת'יאון את הזין, העלתה על המוקד את מאנס ריידר ואת שירין באראת'יאון, אנסה את סאנסה, קברה את וייסריז בזהב מותך, ריסקה לאוברין את הגולגולת, ובדרך התעללה בעוד כמה עשרות ניצבים ודמויות שוליות (ג'ופרי מתעלל בזונה, רמזי צד משרתת, סטיר הקניבל אומר לילד שהוא עומד להרוג ולאכול את הוריו, קרסטר מקריב תינוק למלך הלילה ועוד).

האכזריות הזו הכעיסה רבים מצופי "משחקי הכס" לאורך השנים (נקודת השיא היתה האונס של סאנסה, שהזעזוע ממנו חשף מידה לא קטנה של היתממות והתחסדות בקרב רבים מהצופים. האתר "The Mary Sue" אף הכריז בפומפוזיות שלא יסקר יותר את הסדרה; נחשו כמה פעמים הוא כבר סיקר אותה מאז). אבל זו לא היתה רק אכזריות לשמה. זו אכזריות שעיצבה את העולם האלים והניהיליסטי של "משחקי הכס". והאכזריות הזו לא היתה מונופול של "הרעים". כבר בפתיחת הסדרה קיבלנו את נד סטארק, אביר הצדק הראשון, עורף את ראשו של סייר שערק ממשמר הלילה (משום שנתקל במהלכים לבנים). בהמשך הוכיחו גם גיבורים אחרים, כמו סטאניס קשה העורף אך ההגון ששרף את בתו, שהם מסוגלים לאכזריות כשהם נדרשים לכך (לפחות לטעמם).

בעונה האחרונה ראינו שתיים מהגיבורות ה"טובות" נושאות את נס האכזריות (לצד סרסיי, שביקשה גזר דין אכזרי לאולנה ושביצעה גזר דין אכזרי לטיין ואלריה סאנד). הראשונה היתה אריה, שפתחה את העונה בכריתת זרע פריי מעל פני האדמה. לאריה תמיד היה צד אפל בנשמה, זהו המסלול שבו היא פוסעת לאורך הסדרה: אלת נקמות קטנה עם רשימת חיסול בכיס שהולכת ומשייפת את כישוריה כמתנקשת חסרת פנים ולא פחות מכך – חסרת לב. חיסולו הראוותני של בית פריי היה אחד משיאיה. אפילו האופן שבו אריה חסה על אשתו של וולדר ומשרתיו הזכירה את הפרא סטיר שהשאיר בחיים ילד כדי שיוכל לספר למשמר הלילה איך הקניבלים הרגו ואכלו את הוריו. במהלך העונה קיבלנו שוב ושוב תזכורות לכך שאריה קשורה לג'ון, אבל אקט הפתיחה שלה היה מנוגד בתכלית לדברים שאמר ג'ון לאצילי הצפון באותו פרק: "אני לא אעניש בן על חטאי אביו".


אבל אריה החלה להשתנות כבר בסיום אותו פרק, כשפגשה בכוח הסיור הלאניסטרי. זו היתה סצנת שולית למראית עין, אבל היא העידה על אריה חדשה. בראשית הפרק היא הרגה את כל בני פריי; בסיומו היא לא טבחה בחיילים הלאניסטריים. התובנה שלפעמים חיילים הם רק חיילים, אנשים עם משפחות וסיפור חיים שאינם אלא פיונים של גנרלים ומלכים, נחתה עליה כמו מכת חרב. בפרק הבא היא פגשה את הוט פאי, שבניגוד אלינו לא ראה את אריה כבר זמן רב, וכך יכולנו לראות מבעד לעיניו עד כמה היא השתנתה; ואחר כך היא פגשה את נימריה, זאבת הבלהות שלה, שפנתה לה עורף. "זו לא את", אמרה לה אריה – ובעצם, דיברה אל עצמה. ואז היא החליטה לעשות שינוי כיוון שהיה פיזי וסמלי כאחד: במקום לרכוב למעלה מלך, היא רכבה לווינטרפל. במקום להתקדם עם פרויקט הנקמה שלה, היא חזרה אחורה, לבית ולמשפחה, לשורשים. זה היה רגע שבו יכולנו להיזכר שזו עדיין – כמו שאמרה בסיום העונה השישית – אריה סטארק מווינטרפל.

לכל זה לא היה זכר בהמשך העונה, שבמהלכה אריה חזרה להיות נערה מסתורית וקרת דם ("אני לא מכירה אותה יותר", אמרה סאנסה). זו לא היתה כתיבה במיטבה (בלשון המעטה), אבל לפחות עמדה מאחוריה כוונה: להשכיח מאיתנו את השינוי שעברה אריה כדי להעצים את פוטנציאל העימות שלה עם סאנסה, כדי שנאמין שהיא באמת מסוגלת לרצוח את אחותה (ואם קניתם את זה, אז כמו שאמר פעם רמזי – לא גיליתם מספיק תשומת לב).

בסיום העונה, עם הוצאתו להורג של ליטלפינגר, אריה הפגינה באופן המובהק ביותר את אישיותה המורכבת: יש בה את מידת הצדק ואת הנאמנות המשפחתית הסמיכה, ויש בה גם את האכזריות הנדרשת כדי לשסף גרונות. באותו מעמד גם סאנסה (שדומה באישיותה המורכבת לאחותה יותר מכפי שהשתיים מוכנות להודות) הפגינה שוב (אחרי שעשתה זאת גם מול רמזי) את היכולת שגיבשה לעצמה, לאחר שנים של צפייה ממתחם ה-VIP במעשים אכזריים, לעמוד בפניהם – ואפילו להורות על ביצועם.


אם האכזריות של אריה היתה תכסיס עלילתי, זו של דאינריז היתה תמה של ממש. לאורך העונה היא היתה כמו דרקון שמנסה להתנער מהמושכות שהפקידה בידי טיריון. היא הצליחה להתגבר על הדחף להעלות את מעלה מלך באש ולהשלים את הכיבוש בן רגע, אבל זה לא אומר שהיא הפכה למלכה רחומה – ואם למישהו היה ספק, הוא מוזמן לספר את זה לגביע האפר הניצב בבית טארלי ומאכסן את חללי המשפחה.

כבר בעונה הקודמת, הבערתו של מקדש דוש ח'אלין ע"י דאני היתה העתק מוקדם להבערת הספט של ביילור על ידי סרסיי, והזכירה את הדמיון בין השתיים. במידה מסוימת, ההבדל ביניהן נמצא במקום שבו עומד טיריון ("היא מכירה את עצמה, היא בחרה יועץ שירסן את הדחפים הרעים שלה במקום להזין אותם, זה ההבדל ביניכן", הוא אומר לסרסיי). גם טיריון לא מכחיש שאכזריות היא חלק מהחבילה. "נכון, את צריכה להיות חסרת רחמים אם את רוצה לזכות בכס הברזל", מודה טיריון באותה שיחה. "את צריכה להטיל מידה מסוימת של פחד. אבל פחד זה כל מה שיש לסרסיי, זה כל מה שהיה לאבי, לג'ופרי. זה הופך את כוחם לשברירי, כי כל מי שתחתיהם רוצה לראות אותם מתים".

אולנה טיירל הזכירה לדאני שהיא לא כבשה, אלא דרקון. אריה לימדה את בני פריי שהיא זאב שלא יניח לאף כבשה לישון בשקט. הן אולי נחשבות לגיבורות "טובות", אבל הן טורפות עם אינסטינקט חייתי. בסופה של עונה, אריה ודאני מציגות את האכזריות החדשה של "משחקי הכס", שאותה אפשר היה לראות פעמיים בפרק הסיום גם אצל סרסיי שחסה על אַחֶיהָ: אכזריות מרוסנת.


גיבורים מאותרגים

האכזריות שהפגינה "משחקי הכס" כלפי גיבוריה הופגנה גם כלפי צופיה. כך נוצר עולם שבו איש אינו בטוח. ואלאר מורגוליס, כל הגברים צריכים למות. ובעצם, לא הגברים, אלא הגיבורים – הגיבורים הטובים, אלו שהיו צועדים בנינוחות אל הפינאלה כמעט בכל סדרה שקדמה ל"משחקי הכס". זה מה שהפך את החתונה האדומה לתמונה המלווה כתבות על ספוילרים, זה מה שהפך את "משחקי הכס" לסדרה שחרדת הספוילרים מרחפת מעל צופיה כמו דרקון.

לא עוד. אין עוד ספוילרים ב"משחקי הכס", ולא היתה סצנה שהמחישה זאת טוב יותר מזו שפתחה את העונה, עם המהלך השקוף של אריה בתאומים, כשכל צופה ערני למחצה יכול היה להבין שזו אריה בעור וולדר. זה היה רגע שבו היה ברור ש"משחקי הכס" ויתרה על ההלם וההפתעה המפורסמים לטובת קתרזיס.

העולם הישן מת. גיבורי "משחקי הכס" בטוחים כמו ראשי ממשלה מאותרגים. מספיק לעבור על רשימת החללים העונתית כדי להבין עד כמה הם שמורים. למי תתגעגעו? למען תחייתו של מי תתפללו לאל האור? לנחשיות החול המיותרות ונטולות ההבחנה? לגוף הלא-פרופורציונלי של דיקון? כן, איבדנו השנה את אולנה טיירל, אבל אני מאחל לכל גיבור טלוויזיוני למות ככה (בהנחה שבכלל מתה); ואיבדנו כמובן את ליטלפינגר, הקורבן הגדול ביותר של העונה – אבל גם אותו איבדנו בסצנה שמעריצים רבים, יש להניח, הריעו לה. הרי הטובים ניצחו.


כמו רוב הפגמים שנחשפו העונה בסדרה, גם זה הגיע לשיאו האבסורדי בפרק השישי והיציג מכולם. באותו פרק קובצה נבחרת מרשימה של חביבי קהל לכדי משימה בלתי אפשרית. אצל ג'ורג' ר. ר. מרטין, אפשר להניח שהמשימה הזאת (ואגב, אם היא תופיע באחד מספריו אני ביצה של דרקון) היתה מסתיימת בשניים-שלושה הרוגים לכוחותינו, לפחות אחד מהם בסדר גודל רציני. אבל ב"משחקי הכס" זה כבר לא יכול לקרות: ג'ון הוא אחד מהגיבורים הראשיים, ג'ורה עוד לא סיים את קו העלילה שלו עם דאינריז, אם טורמונד או ההאונד האהובים ימותו נצא להפגין בפתח תקווה. אבל אפילו גנדרי או בריק לא באים בחשבון. נשארנו עם ת'ורוס ממיר - בחור חביב שרשם הופעות מכובדות בעונה השלישית והופיע רק בפרק אחד נוסף עד העונה הנוכחית – פלוס כמה פראים שהובאו על תקן בשר מהלכים, כדי שלא נתהה איך לגיון המתים שאמור להשמיד את האנושות כולה לא מסוגל להתמודד עם שבעה מנציגיה. אז טורמונד שורד באופן מופרך מתקפת זומבים, גנדרי צולח ריצת מרתון בשלג באזור שהוא לא מכיר ושנדרש לו בערך חצי פרק לחצות בכיוון ההפוך, ג'ורה ניצל ברגע האחרון מצניחה מהשמיים, דרוגון עם תפוסה מלאה על הגב מצליח להימלט מחנית שוויסריון החופשי לא חומק ממנה, וג'ון נחלץ מאגם קפוא ושורץ מהלכים, רגע לפני שבנג'ן-אקס-מכינה מופיע ושולח אותו בחזרה לחומה. כמעט כל מתאבדינו שבו בשלום לבסיסם.

בפרק החמישי, עם קרב שיירת השלל הגדול, המצב טוב רק מעט יותר. בשדה הקרב היו נוכחים, בין השאר, דאינריז, ג'יימי, טיריון וברון. כולם יצאו בשלום – גם זו שהדרקון שלה נפגע ונחת נחיתת אונס, גם הדרקון, גם זה שנרדף בחמת זעם על ידי לוחם דות'ראקי רכוב, גם ההוא שדהר לעבר דרוגון כמו מתאבד שיעי וניצל בדרך לאחד מהקליף-האנגרים החלשים בכל הזמנים. הצבא הלאניסטרי נכתש עד דק – ואיכשהו, אף דמות בולטת לא נהרגה במהלך הקרב. אפילו רנדיל ודיקון טארלי (בהנחה שדמויות שהופיעו עד השנה בפרק אחד בלבד יכולות להיחשב לבולטות) חיכו לפרק הבא.

את שינוי הכיוון המוסרי החלה "משחקי הכס" כבר בעונה הקודמת, הראשונה מחוץ לצילו של מרטין: בתחילתה, מורדי משמר הלילה נענשו על בוגדנותם והאבות באלון גרייג'וי ורוס בולטון נענשו על אכזריותם; באמצע העונה דאני ערכה ברביקיו דות'ראקי בדוש ח'אלין; פרק הסיום היה מסיבת הפרידה מוולדר הפדופיל ומהדרור העליון הפונדמנטליסט; ושבוע קודם לכן רמזי הפסיכופט שילם בחייו על המעשה שנתפס בעיני צופים רבים כפשע הגדול ביותר שנעשה בסדרה. בפרק השישי באותה עונה התלוננה גילי על "אנשים איומים שיכולים לאיים על אנשים טובים ולחמוק בלי עונש", אבל עד לסיום העונה המצב השתנה ללא היכר. רשעים הפסיקו לעלוז. הגלגל התהפך.


כל זה הוא חלק מהמסלול העלילתי החדש שבו צועדת "משחקי הכס". בניוף סיפר ב-2013 בראיון לתחנת רדיו בלוס אנג'לס שהוא נמשך לספריו של מרטין משום ש"זה לא הקרב האפי בין טוב לרע, כי זה מה שכבר נמאס לנו בפנטזיה, שיש כל כך הרבה העתקות של טולקין, וכולם נראים די דומים". אבל בהיעדר הספרים, "משחקי הכס" הולכת והופכת לריפ-אוף שבניוף מאס בו.

זה אירוני, משום ש"משחקי הכס" חייבת במידה רבה את חייה ל"שר הטבעות". ההצלחה הפנומנלית של הטרילוגיה הקולנועית (ושל סרטי "הארי פוטר", שירדו מהמסכים באותה שנה שבה עלתה "משחקי הכס") גילתה גם לפרנסי הטלוויזיה שהפנטזיה היא דרקון השוכב על מטמון זהב. אלמלא "שר הטבעות", ספק אם HBO היה נותנת לווייס ולבניוף להעמיס על גבם את ז'אנר הפנטזיה האפית הקולנועית ולחצות את החומה הגדולה אל מחוזות הטלוויזיה הצנועים.

אבל, כפי שציין בניוף, "משחקי הכס" לא היתה "שר הטבעות". היא לא הצליחה בזכות הפנטזיה, אלא בזכות דמויות בשר ודם. אם במרכז "שר הטבעות" ניצבת טבעת קסומה, במרכז "משחקי הכס" עומד כס מלכות שחושל בידי אדם. ב"שר הטבעות" הגיבורים נאבקים ברוע דמוני, ב"משחקי הכס" הם נאבקים זה בזה.

בסיום העונה השישית נערכו שלושת הבתים הגדולים לקראת מה שכינה טיריון "המשחק הגדול". לרגע כבר חשבנו שסוף סוף, אחרי כל המסעות המפותלים, עלינו על דרך המלך למעלה מלך. אבל אז הגיעה העונה השביעית והובילה לוועידת שלום והסכם הפסקת אש. ג'ון נטש הלכה למעשה את מלכות הצפון כדי להכניס את כל היבשת להיסטריית זומבים; דאני קטעה את מסע הכיבושים שלה; ולבסוף אפילו סרסיי זייפה הסכמה להודנה. למעשה, חוץ מסרסיי, כולם (לרבות ג'יימי) התגייסו למלחמה במהלכים הלבנים.

"משחקי הכס" חזרה למקורות. אנחנו אוהבים לראות בה שיקוף דרמטי של מלחמות השושנים, נהנים לגלות את הרפרנסים ההיסטוריים. אבל בסופו של דבר, "משחקי הכס" נולדה כשהמהלכים הלבנים הראשונים נצפו מעבר לחומה. בעונה האחרונה היא פרשה לפנינו את כל הארסנל הפנטסטי שלה, וסיומה הבהיר שפניה מועדות לקרב בין הטוב לרע. "יש רק מלחמה אחת", הבהיר ג'ון וביאס את כולנו. כן, זה יהיה עצום, מרהיב, אפי, עם גדודים של מהלכים לבנים ששוטפים את הצפון ועם קרבות אוויר מפוארים של דרקונים. אבל לא בשביל זה חתמנו.


עוד על "משחקי הכס" ב-mako תרבות:

אחרון הנבלים

פיטר בייליש היה נציגה המושלם של "משחקי הכס" הישנה. אביר התוהו, האיש שרואה בכאוס סולם, שמציע לסאנסה להתייחס לכולם כאויבים וידידים כאחד וכך להיות מוכנה לכל תרחיש אפשרי (עצה שהוא עצמו לא הצליח ליישם, בסופו של דבר). אם אחדים מבני משפחתה של סאנסה היו מקשיבים לו, חייהם אולי היו ניצלים.

אבל בייליש נרדם בשמירה (כאמור, בגלל כתיבה שהתעלמה בגסות מדמותו המתוחכמת). הוא לא הבחין בכך שהעולם סביבו השתנה. הסדרה ההיא, שנחשבה פעם לאימת הגיבורים הטובים ומעריציהם, איננה עוד. זו כבר איננה ווסטרוז שהכיר ליטלפינגר, של נד וקט ורוב סטארק. הם מתו. זו ווסטרוז של הסטארקים החדשים: סאנסה – האישה שחורצת דין צדק; בראן – הנער שחושף את האמת; ואריה  – הילדה שנוקמת בנבלים. וזו גם ווסטרוז של לאניסטרים חדשים: טיריון, שמתייצב נגד משפחתו כדי לבנות עולם טוב יותר; וג'יימי, שהשלים את תהליך הפיכתו ממנוול שמשליך ילדים מהחלון ללוחם זומבים בשירות האנושות. ומעל הכל, זו ווסטרוז של שני גיבוריה הבולטים היום: דאינריז, שרוצה לשבור את הגלגל שרומס את בני האדם; וג'ון, המוסר שהתגלם בבשר.

I'M JUST SAYING!! #got7 #finally

A post shared by Sarah Renguette (@srenguette) on


מותו של פיטר בייליש הוא גם מותה הסמלי של "משחקי הכס" הישנה. אולי עלינו ללמוד לקח ממותו ולהכיר בכך שהמציאות השתנתה, ש"משחקי הכס" הניהיליסטית והאנרכיסטית לא תחזור, שג'ון כאן כדי להפוך את העולם לבטוח יותר ודאני – כדי להפוך אותו לטוב יותר. זה, כנראה, מה שגם מרטין תכנן עבורנו ("זה הכל על דאני וג'ון", אמר לבמאי אלן טיילור עוד בעונה הראשונה), והסדרה אמורה להסתיים כפי שרצה שתסתיים.

זה יהיה, בסך הכל, מתבקש. אבל זאת לא תהיה "משחקי הכס" שהכרנו.