אושפיזין: האנשים שהיינו רוצים לארח אצלנו בסוכה

הדס ומיכאל

השנה הייתי שמחה לארח אצלי בסוכה את מיכאל והדס, שני הכוכבים האמיתיים מהפרויקט של עומרי גורדון. הרי אין זמן טוב מאושפיזין בסוכה בשביל ליצור קצת בונדינג במקום בו הוא טרם התרחש. ברור לכולנו שהדס מתה להיות חלק מחייו של עומרי, גם אם מיכאל הוא ככל הנראה תוצאה של בגידה בה. אמנם היא עוד כועסת ולא סומכת על עומרי, אז האמת היא שהייתי רוצה את מיכאל כאורח אצלי בסוכה בלי אבא שלו, בעיקר בשביל שהדס תוכל להתנתק קצת מכל המגננות שלה ולהתאהב בתינוק הכל כך מתוק הזה. חוץ מזה, אני מגיעה ממשפחה של עורכי דין, כך שלהדס בטוח יהיה עם מי ועל מה לדבר. ומיכאל? ובכן הוא יהיה מבחן מצוין להורים שלי לגבי מידת המוכנות שלהם לנכדים. בהצלחה לכולנו.  

(סיון נעם)

אייל שני

בדמיוני אני יושב בתוך סוכה לבנה, אל מול שולחן פלסטיק לבן של כתר, ועליו מונחים בסדר מופתי ארבעת המינים: עגבנייה, עגבנית תמר, עגבנית שרי ועגבנית נמר. יחד איתי יושב בסוכה אייל שני שנוטל את העגבנייה בידו ואומר "גם עגבנייה יכולה להיות לולב". אני מביט בו, מרים גבה ועונה בבטחון: "עגבנייה לא יכולה להיות לולב, אבל זה בסדר, לא לחוץ לי לולב". שנינו מחייכים. "מי יצר את קישוטי הסוכה המרהיבים האלה?" אייל שואל ומצביע אל גזירי נייר עם נצנצים שתלויים בעצלתיים מן הסכך. "רמזורית, האחיינית שלי. היא הכינה אותם בגן" אני עונה. "איזה שם מופלא זה רמזורית" אייל עונה ונוגס באחד מקישוטי הסוכה. "זה מזכיר לי את  היום בו גילחתי כרישה" הוא ממלמל. "נכון, אני מסכים איתך" אני עונה. וככה אנחנו יושבים ומספרים ביציאת מצרים עד שבערך באיזור של שישה חומשי תורה אנחנו מבינים שזה לא החג הנכון וזורקים את כל המצות לפח.

(יותם בקר)

בסוכתנו הצנועה במושב אי שם בדרום הארץ, אשמח לארח השנה מישהו בעל ידע ויכולות מופלאות בתחום בעלי החיים. הראשון שעלה במוחי הוא לא אחר מאשר הוטרינר הנודע ד"ר ג'ורג', שבוודאי ישמח לטפל בשלושת החמורים שמטיילים כל הדרך מהבית של השכנה כדי לאכול את הפרחים בחצר שלנו (ולגמרי אין לנו התנגדות שהוא יהמר עליהם באיזה משחק פוקר). נשמח גם לטיפול פסיכולוגי קטנטן לחתולה הצמחונית שהחליטה לאמץ אותנו, ומרשם קליל לריטלין לכלב ההיפראקטיבי שאנחנו החלטנו לאמץ. בתמורה אני יכולה לארגן לד"ר ג'ורג' דייט עם מורה אחת או שתיים, אחלה דיל לא? 

(עדי אחרק)

אילנה דיין

כבר לא מעט שנים שאילנה דיין מגישה את התכנית "עובדה" באותה רגישות ומקצוענות, בדיוק כאילו זו הייתה התכנית הראשונה, ומובילה את הצוות שלה להביא את הסיפור נטו. בלי קולות רקע דרמטיים, בלי סיסמאות מיותרות ובלי עריכה שמוציאה את האייטם מכל פרופורציה. כשאני רואה אותה מסתובבת במסדרונות הבניין, בא לי להגיד לה שאני מעריך אותה, את העבודה שהיא עושה ולשבת איתה לשיחה. אז למה לעשות את זה רק במסדרון ולא על תחת אותו הסכך? וכן, הייתי גם רוצה שהבת שלי תכיר אותה. אני בטוח שהיא תוכל ללמוד משהו על כח נשי.

(רועי ג'ערני)

ליהיא האשטג

בין כל האורחים בסוכה הצינית והדמיונית שלי (הפרגולה במרפסת תופסת כסכך?), תוכלו למצוא את אלילת האינסטוש, מלכת כוסות הטייק אוואי ובעלת הקול המאנפף: ליהיא #האשטאג. בין הקווים הקנטרניים של דמותה וההתנשאות שלה מעל האדם הממוצע, ליהיא בעיקר מזכירה לי חברה טובה. לא קרה לה כלום לחברה הזו , היא דווקא ממש מרוצה מהחיים ונהנית בלימודים בחו"ל שבוודאי יהפכו אותה ליותר ניים דרופרית ממה שהיא, ועדיין היא תעשה את זה בחן רב בזמן שהיא מחליפה את הכוס החד פעמית של ארומה בכוס של סטארבאקס. למרות שליהיא יכולה להצטייר לחלק מאיתנו כעלוקה אליטיסטית, בעיני היא מייצגת את מה שאנחנו לפעמים לא אוהבים להכיר בו: יש אנשים מעניינים שיש להם תמיד משהו חכם להגיד, גם אם הנימה שלהם בעייתית. עד שחברתי הטובה תחזור אני אסתפק בגברת הצעירה האשטאג, בתנאי כמובן שהיא שתביא איתה את גרסת הדונאטס לקרוקומבוש. 

(ירדן שגב)

למא שחאדה

לפני הכל, אתחיל בוידוי: אין לי סוכה וכנראה שגם לא תהיה בקרוב. אני לא מאמינה גדולה בדברים האלה, וגם לו הייתי, אני לא בדיוק בוב הבנאי. אבל מה שבטוח הוא שכל תירוץ לשבת עם אנשים לאכול, לשתות, לחייך או סתם לדבר על שטויות, הוא מבורך בעיניי. אם הייתי צריכה לבחור מישהי אחת שכיכבה על המסך שלנו בשנה האחרונה כדי לארח אותה, גם אם זה לא בסוכה אלא סתם על הגג של השכנים באותו ערב חג המתקרא סוכות, זו כנראה היתה למא שחאדה.

נדמה שבמהלך העונה האחרונה של "מאסטר שף" הצופה הישראלי הממוצע היה עסוק בלבדל אותה ממנו, וכל מה שאני הצלחתי לחשוב עליו זה כמה אני והיא דומות. קרובות בגיל, גרות באותה העיר, שתינו הולכות בדרכים שונות ממה שהמשפחות המסורתיות שלנו אולי ציפו מאיתנו, אבל בסך הכל אנחנו מקבלות מהן הרבה תמיכה. שתינו מנהלות אורח חיים שנראה על פניו די דומה, ואפילו יוצאות למקומות דומים. גם אותי לימדו כל החיים לבדל את עצמי מכל מי שנחשב לשונה ממני, אבל האבסורד הוא שבמציאות יש הרבה יותר דמיון ביני לבין למא שחאדה מאשר ביני לבין האנשים שגדלתי איתם בפרבר השבע ממנו באתי, וההתעקשות הזו של אנשים לבדל "אותנו" מ"הם", לצד ההבנה שלמא היא הבחורה שהכי דומה לי במאסטר שף, גרמה לי לחשוב שאולי מה שבאמת מפחיד אותנו זה לא שאנחנו שונים מדי, אלא שאנחנו דומים מדי, גם למי שכל החיים שלנו כל כך מתעקשים ללמד אותנו לשנוא. אז הייתי רוצה לשבת עם למא, לטעום קצת מהאוכל הזה שהילך קסמים על השופטים (עדיף יוגורט על פני פילה, כי אני בכל זאת צמחונית) ולדבר על כל מה שמחבר בינינו, ועל כמה כל השאר לא באמת משנה. 

(לירון שליש)

אודי כגן

בכל ערב חג, בערך מאז שאני זוכר את עצמי, אמא שלי תמיד אמרה לי שאני חייב לשים על עצמי בגד חדש, לא משנה מה: תחתונים, גרביים או חולצה מכופתרת, העיקר שיהיה טרי, רענן ויעזור לי לקבל את השנה או החג הנוכחי, באווירה חדשה. בדיוק מהסיבה הזו החלטתי לוותר השנה כל פריטי הלבוש הנוצצים עם הטיקט, ולהזמין אל הסוכה שלי את הדבר הכי מרענן שקרה פה בשנה האחרונה: האיש, התופעה והאודי כגן.

זה התחיל בקטנה, עם סדרת הרשת "משיח", שם הוא הפך אורחן תמים לדבר הכי מצחיק שקרה ביוטיוב, ומאז כדור השלג המטורף שהוא פשוט המשיך להתגלגל לנבחרת "ארץ נהדרת" (ותודה לרומניה על אורן חזן), וכמובן, אל התפקיד המושלם שלו בתור זינגר ב"החדש של עומרי גורדון". זאת ללא ספק השנה של כגן - קומיקאי אדיר וצנוע שעם כישרון יוצא דופן יכול להפוך גם חג נדוש כל כך כמו סוכות לחגיגה היסטרית. רק תבוא, חיכינו לך יותר מדי שנים.  

(ירון רוולסצ'י)

רחלי קדוש

חגי תשרי הם לא רק הזמן הזה בו אנחנו נפרדים לשלום מהקיץ הישראלי, הורסים את כל העבודה הקשה שנתנו בחדר הכושר ומתחילים לטפח את הכרס שתלווה אותנו בחורף הבא, אלא גם זמן משפחתי דביק וצפוף מידי שיקר לכל מי זקוק לקצת חום ואהבה, והמחיר שאנחנו משלמים עליו הוא בעיקר בהתנצלויות בלתי פוסקות על כך ששכחנו מכך שדודה חביבה נפטרה, ובמקביל לא ידענו שהאחיין בדיוק חגג שנתיים וקנינו לו חליפת ספורט לגיל 0 עד 3 חודשים. מדובר על שיעור חשוב בענווה ובחשיבותה של אהבה שאינה תלויה בדבר. 

ברגע בו רחלי קדוש תגיע להתארח בסוכתי הצנועה, אשמח ללמוד ממנה לא רק שיעור הכרחי בבישול אלא גם שיעור באהבה: איך לעזאזל אוהבים את בובי וארבעה ילדים, ובו בעת דואגים ל-1,100 חייל? אני לא מצליח להכין כריך עם גבינה צהובה, לטייל עם הכלבים ולאחל בוקר טוב לחבר שלי בלי לשכוח במקביל את המשקפיים, להיתקע בלי דלק, לגלות שכבר פוטרתי ,אבל בכל זאת להמשיך להגיע למקום העבודה שלי. האם זה התבלין הנשי הסודי הזה שיש בכל אחת ואחת מכן, או שבעצם מדובר בהרבה מאוד שנים של אימונים בצבא ההגנה לישראל שהפכו אותה לאשת חיל?

אני מודה, אני ממש חלש בחלקי פנים, ולמען האמת לא ממש אוכל בשר, אבל אם רחלי תביא איתה מנה של סלק ממולא בקורקבנים לצד צלעות כבש שהיא הכינה עם המון כמון, פטל ואקסטרה ציר של אהבה, יהיה לי מאוד קשה לסרב. אגב, אני אנצל את ההזדמנות למחול בשמה למיכל אנסקי על ביקורת הדיר והריקבון. טעית ושנינו יודעים את זה.

(בן בירון)

 >> עוד לא החלטתם את מי להזמין לסוכה? אולי החברים מ-makoTV יעזרו לכם