ועכשיו, אני יושבת מול המחשב עצבנית לגמרי מאמרות הכנף המדהימות של דני (לא דני שלי. הוא בדיון של "שלום עכשיו"), חשה עמוק בבטן את עלבונן הצורב של כל הנשים שהן "תואמות אתי". כל הנשים שלא מבינות עד כמה הן קרבן של עולם גברי מצ'ואיסטי (דני הכריש, המוסכניק הקשוח המפרנס ובניו הדוהרים על טרקטורונים. ממש לקוח מתוך סרט! תודו שהליהוק מושלם!), נשים המוותרות על מימוש עצמי והגשמת חלומות, שכנראה לא נותר זמן לחשוב עליהם כלל. הנשים בבית משפחת הן שפחות וכל מהותן והצידוק לקיומן קשור באופן מוחלט ליכולתן לתת לשרת ולדאוג לבית ולגברים במשפחה. ודבריו של דני מבהירים באופן מתומצת את הנוסחה: "אם אני צריך לכבס ולבשל ולנקות אז בשביל מה צריך להתחתן?"
ועכשיו, בשביל להירגע קצת, ועל מנת להוכיח לכם שיש כמה גברים בעולם שהתחתנו, מסתבר, מהסיבות הלגמרי לא נכונות אספר לכם סיפור קצר:
בוקר אחד, עוד לפני שהתעוררתי, כשהייתי בשיא הכרבול, צוללת לתוך הפוך הרך, הקשבתי לדממה שבחוץ, לציוץ הציפורים, לנקישות קלות וקצובות על גג העץ, לגוון האור שחדר מבעד לוילונות השקופים, לריח הלח של האדמה. ידעתי בוודאות. החורף הגיע! התרגשות קלה אחזה בי. אני אוהבת שינויים, אף כאלה שאינם תלויים בי. ובדיוק אז, בעודי עוצמת את עיניי, שניה לפני ששקעתי בתנומה מתוקה, ושתי שניות לפני שהועף עיתון "הארץ" כבד במיוחד על שביל הכניסה והקפיץ אותי ועוד כמה צפרים, בדיוק אז התגבשה במוחי החלטה אמיצה ומיוחדת לתחילתה של עונה, החלטתי בתוך תוכי, ועדיין מבלי לשתף את בני הבית שהיום, לכבוד החורף ולכבוד בני משפחתי המתוקים, ומתוך תחושה של התחדשות ונתינה - אכין מרק דלעת!!!
אחרי שהגעתי להחלטה מסעירה זו, ועדיין לפני ששיתפתי בה משהו ממקורבי, קפצתי ממיטתי (טוב, גם בגלל העיתון) חשתי שתוכן חדש נוצק ליום זה, תוכן חמים ומתקתק. לא רק פגישה עם לקוחה חדשה, ישיבת צוות היגוי ליריד חדש שיזמתי, עיצוב החדר החדש ב"מוזה" וסיכום פסטיבל בית שמש, אלא מרק. ולא סתם מרק. מרק דלעת עם שמנת, ג'ינג'ר ואגוז מוסקט.
את החלטתי זו שמרתי לעצמי, על מנת לא ליצור ציפיות או אכזבות (במקרה ואתקע באיזו ישיבה עד מאוחר בלילה ויסגרו לי את הסופר).
מאז אותו בוקר חלפו כבר כמה שבועות. החורף לא באמת הגיע, ואני באמת נתקעתי מאז בהמון ישיבות, נוספו לי ב"מוזה" המון לקוחות חדשים, והפקתי כמה אירועים מעניינים, אבל אלה רק תירוצים עגומים לכך שרק היום הכנתי סוף סוף את המרק הנכסף.
החדשות הטובות הן שהוא יצא נפלא וכולם ליקקו את האצבעות!
בסופו של אותו יום של תחילת החורף נכנסתי לסופר וקניתי כמה בטטות יפות למראה, אלא שבדיוק אז דני התקשר אלי והציע שאקפוץ לתל אביב. עליתי על הרכבת של 20:45 ונפגשנו ב"עזריאלי". ישבנו ב"הלל" והלכנו לראות סרט. היה מושלם. בילוי חפוז של אמצע שבוע. יומיים אחרי לפתע נזכרתי במרק. השעה הייתה עדיין סבירה להתחיל את הפרוייקט. אולם הבטטות לא נמצאו בשום מקום. תעלומה. לרגע חשבתי שאולי הזיתי את כל העניין. אחרי כמה ימים, כשהוצאתי מהאוטו שלי שלטים חדשים הרחתי ריח דוחה. חששתי שאיזו חיה נכנסה לי לאוטו והתאבדה בגלל הלכלוך והבלאגן, אבל אז גיליתי את הבטטות, שהפכו לעיסה מוזרה ומצחינה. סתמתי את אפי, החזקתי בקצה שקית הניילון במרחק ניכר מגופי והעלמתי את הראיות כמו סוכנת ביון. בקיצור השלכתי את השקית לפח האשפה ולא סיפרתי כלום.
יום (או יומיים) אחרי, באמצע ישיבה משעממת במיוחד, נזכרתי ברעיון המרק שלי, והחלטתי שזו תהיה תבוסתנות מבחינתי לוותר בכזו קלות על המיזם. לאחר הישיבה נסעתי שוב לסופר. אבל היה מאוחר מדי ובחור צנום אמר לי לבוא מחר. הכל כבר במקררים. נסעתי לעוד סופר, מרחק 10 דקות נסיעה, שם היה כבר סגור. השומר בכניסה ריחם עלי ושאל אותי אם זה "משהו דחוף לילדים, לחם, חלב?" התביישתי להגיד לו בשעה כזאת "בטטות", אז אמרתי לו שלא נורא. מחר. כמובן ששיקרתי במצח נחושה.
התלבטתי אם לנסוע לעוד מקום אבל זה נראה לי מוגזם וגם הייתי חייבת קפה וגם הם כמעט סגרו.
ביומיים הבאים היו לי קבוצות במוזה בבוקר ובערב, כך שלא ממש פגשתי את עצמי. ואז הגיע יום שישי. יום מושלם לבישולים! עובדה. כולם אומרים את זה! (ורק הנשים משום מה עושות עם זה משהו).
אז אחרי השיטוט בנחלת בנימין, ההתבשמות מהמקום המדהים והיצירתי ביותר בעולם, נתתי קפיצה קטנה לשוק הכרמל האהוב עלי, בדוכן הראשון שראיתי בטטות נעצרתי, קניתי והטמנתי עמוק בתיק הורוד הפרחוני שלי (הפתעה או לא?).
כשחזרנו הביתה הצהרתי שאני מכינה הערב משהו לאכול. דני שם את Coldplay בפול ווליום ואני שלפתי את הבטות מהתיק ורציתי לקלף. טוב, לא מצאתי את המקלף, אז ניסיתי בסכין. חלק גדול מהבטטות נזרק לפח בצמוד לקליפה, אבל עדיין היה די והותר למרק. חתכתי לקוביות, הכנסתי לסיר גדול שיש לנו עוד מהימים שנשים קבלו סיר בתור נדוניה, הוספתי קצת מים, ג'ינג'ר טרי גרוס, אגוז מוסקט ומעט אבקת מרק והנחתי על הכירה. הייתי גאה בעצמי כל כך. הנה, אחרי שבועות של תכנון אני סוף סוף מגשימה את החלום. ארוחת ליל שישי שאני הכנתי! אלא ששמחתי הייתה מוקדמת. אחרי חמש דקות פתאום הרחנו ריח של גז. כשבדקנו הסתבר שזה באמת קרה לנו! נתקענו בלי גז, ועוד ביום שישי! בדקנו אם במקרה יש גז במיכל השני. נאדה! זה היה ממש מרגיז! הייתי דקות ספורות מהתהילה והיא חמקה מבין אצבעותיי... הייאוש דבק בי ודמעה חצופה עמדה בקצה העין שלי. דני מיד הבין ללבי ובא לנחם אותי "לא נורא, ניסע לאכול במסעדה".
הוא צדק. לקח עוד שבוע עד שבאמת הכנתי את המרק. ואת הסוף אתם כבר יודעים.
אני מאמינה שאם לדני הייתה אפשרות, הוא היה זורק אותי ביחד עם המרק בטטה שלי מכל המדרגות (בדיוק כפי שרצה להעיף את כל הקרמיקה של אביטל מהחלון) אלא שתסריט כזה יכול להתממש רק בסדרה בלתי אפשרית כמו "אמא מחליפה" כי אני בחיים לא הייתי קושרת את גורלי עם אדם ששואל שאלה כל כך צורמת מעליבה ובוטה: "אז בשביל מה צריך להתחתן?"
אני בטוחה, אגב, שגם בתור רווק דני מעולם לא כיבס לעצמו את התחתונים והגרביים. הייתה מן הסתם אישה/שפחה אחרת שעשתה זאת למענו (רמז: אמא שלו, אולי?) ובניו, שאינם מחפשים עצמאות וחיים נפרדים עושים זאת בדיוק מתוך אותו פחד תהומי שמא לא תמצא אישה בסביבה והם יאלצו להתמודד עם הזוועה בעצמם.
בנות, אם עוד פעם מישהי מצהירה בגאווה (ועוד פעמיים בתכנית!) שהמטבח הוא הממלכה שלה אני מרימה ידיים!
סוף שבוע נפלא לכולם!
אורלי לוק
