הכנתי לעצמי קפה, בתקווה שיעזור לי להתמודד עם המשבר על הבוקר. ואז נפל האסימון. האוגרים עוד פה. הירושה שהותירה לי אלזה. עד היום אין לי מושג מה ההיגיון שתמך בהכנסת חיות לבית שלנו. אבל ברגע זה של צחנה לא היה שום טעם להבין את ההיגיון. היה רק ריח. והרבה.
ישבתי לי עם העיתון והקפה, מול הנוף שמצליח להדהים אותי כל בוקר מחדש, וניסיתי להתעלם מריח האוגרים. פתחתי את כל החלונות. זה לא ממש עזר. ניסיתי להתעלם מעצם קיומם (בלי להעליב). כלום לא עזר. הריח הכבד כאילו נתקע בחלל החדר והפך לחלק מההוויה שלו. הדלקתי קטורת בריח סנדלווד ושמתי דיסק של מוסיקת עולם. זה התחיל לעזור. אבל אז אחד האוגרים החליט להתחיל באימון הבוקר שלו שכלל כמאה סיבובים רצופים בריצה מטורפת בקרוסלה שלו. התחלתי להתעצבן. כזה מרץ על הבוקר. תן רגע להתעורר. החבר שלו הביט בו בהערצה, מחכה לתורו. הם עשו בינהם תורנויות על הקרוסלה על חשבון העצבים שלי. סבלנותי החלה לפקוע.
ישבתי לי על סף דמעות. טוב, מה עכשיו, שאתחיל לצרוח על שני יצורים אומללים שתקועים איתי באותו בית? באמת ובתמים ריחמתי עליהם. כל היום לועסים חסה בלי רוטב, רצים ומנסים לכרסם את הכלוב המסריח שתקוע לי באמצע הסלון.
ריחמתי גם על עצמי. מה אני צריכה את הדבר הזה, לעזאזל? הילדים מזמן כבר איבדו עניין וכל הסיפור הפך לטרחה מיותרת הגוזלת מאיתנו זמן יקר, רחמים וייסורי מצפון. החלפנו להם כל יום את העיתונים, והקפדנו לגוון: יום אחד הם קיבלו את ה"דה מרקר", יום אחר כך מדורי רכילות, יום אחר הכנסנו את "גלריה". ביום של "גלובס" המצב החמיר. הם לא נראו טוב. מצב רוח מלנכולי. כרסמו את הכלוב כאילו הם עומדים לבצע בשידור חי את הבריחה מאלקטרז.
התקשרתי בייאוש לחבר שלנו דיוויד: "הי, חמוד מה העניינים?, תגיד, בתור רופא וטרינר ואוהב חיות מה דעתך שאני אשחרר לחופשי את האוגרים שבכלוב. ישר לתוך פארק בריטניה. לא נראה לך שזה יגרום להם (ולי) אושר?,
"אורלי, אני לא רוצה לאכזב אותך, אבל מהרגע שתשחררי את האוגרים, תספרי 10 שניות והם אינם. יטרפו אותם מייד"
אני לא מרפה: "אין לך מושג על איזה אוגרים אתה מדבר. הם בכושר לא נורמלי. כל היום רצים על המתקן המפגר שלהם. הם בטוח מצליחים להתחמק מחתולים.."
נימת קולו של דיוויד הבהירה לי סופית שכדאי לוותר על מבצע ההצלה.
לאחר כשבוע נפרדתי בצער מהאוגר היחיד ששרד ומסרתי אותו לגן של רועי לצהלת הילדים. השני התחפר לו בנסורת ונפח את נשמתו ללא סיבה נראית לעין, לאחר שחיסל כמויות של חסה שטופה ללא חשש תולעים ובהכשר הבד"ץ, ושתה מים מינרלים. מותו ציער אותי מאוד (והפעם אני לא צינית). רק אירוע סוריאליסטי יכול היה להפגיש ביני לבין אוגר בבית אחד. ועוד בבית שלי! מעולם לא רציתי לשאת באחריות על ייצור חי נוסף מלבד ילדיי האהובים. מי צריך את האחריות הזאת? עד היום אני סבורה שהאקט בהכנסת חיה לבית היא סוג של אחריות שהרבה אנשים לוקחים בקלות רבה מדי, ולצערי אני נוכחת לדעת שרוב האנשים אינם מסוגלים לעמוד באחריות זו בכבוד. בכל אופן לא בכבוד הראוי לבעלי החיים שברשותם.
מאז חלפה לה כמעט שנה.
השעה עשר דקות לפני תשע. יום רביעי. היום היחיד בשבוע שכולנו מתכנסים סביב הטלוויזיה לצפייה משפחתית ב"אמא מחליפה". רועי צועק מהמקלחת שהוא לא מגיע לשפופרת של המים ושהוא צריך מגבת. תם מארגנת תרמיל ושק שינה לטיול של מחר, מתעצבנת ששוב הפנס לא פועל ואין בטריות. גל עדיין מכינה שעורי בית. היא יודעת שעליה לסיימם עד הדד ליין. בפינה שבה עמד כלוב האוגרים לפני שנה ניצב לו נר אדום על מעמד מפורזל. הטלפון מצלצל. אדריאנה, החברה שלי ושותפתי לעסק פותחת:" אורלי, רציתי לבקש ממך משהו, אבל אני ממש אבין אם תגידו לא. פשוט חשבנו שאם הבית שדני בנה ב"אמא מחליפה" לא בשימוש אז נשמח לקבל אותו בתור מלונה לחורף עבור כתם, הכלב החדש שלנו... אבל אולי הוא חשוב לדני... תבדקי איתו"
אני מבטיחה לבדוק ומתכרבלת עם כולם על הספה ביחד עם שתי שמיכות הפליז הירוקות החדשות (השניה בחצי המחיר).
צפינו יחד בכל פרקי העונה השניה. התרגשנו ביחד עם המשפחות, כעסנו, נדהמנו והזדהינו עם חלק מן הדברים. אבל בהחלט לא התאכזבנו.
לרוב, עונה שנייה אינה מצליחה לשחזר את הצלחת העונה הראשונה. במקרה של "אמא מחליפה" המצב שונה ועל כך מגיע "שאפו" לכל העוסקים במלאכה: לתחקירניות האינטליגנטיות שיודעות היטב את מלאכתן (ומי כמונו יודע ומכיר מקרוב את עבודתן המדוקדקת), לצוות ההפקה המסור שעובד סביב השעון על מנת לא לפספס שום רגע בעל משמעות. ולעורך הסדרה המבריק (שאין לי מושג מי הוא, והייתי מתה לשתות איתו קפה...) שהצליח שוב לא לגלוש לקלישאות ולסטריאוטיפים, שידע לנווט ברגישות בין דרישות הרייטינג לבין שמירה על כבודן של המשפחות. שנתן לכולנו מנה גדושה של חומר למחשבה עם מינימום גסות רוח ובוטות.
האנשים הסובבים אותי ביום יום: הלקוחות שלי (הרבים, טאצ' ווד) ב"מוזה", הקופאיות בסופר, האנשים שאני פוגשת כל יום בבית הקפה, בפגישות עסקיות, במוסך, בחדר כושר, ברחוב, בתור לכספומט, בתור לשירותים ואיפה לא, כולם עדות חיה לכך שהתכנית הייתה מעניינת ומעמיקה, והחשוב מכל: יצרה שיח ציבורי בעניינים החשובים באמת של החיים כמו זוגיות, הורות, ילדים, חינוך, תפיסת עולם, איכות חיים, דפוסי חשיבה והתנהגות חברתית ועוד המון נגזרות של אותם עניינים שהם כה מהותיים לחיי היום יום שלנו.
התכנית היוותה מראה ששיקפה לכל אחד מאיתנו את המציאות בה הוא חי. ולפעמים המראה היה לא קל.
לא עוד תכנית על מהפכים ודוגמניות, על כוכבים נולדים ורקדנים כוכבים, אלה תכנית שהעלתה על סדר היום הציבורי "פטפוט" על עצמנו. על כל אחד ואחד מאיתנו. על הילדים שלנו. על המשפחה שלנו. בלי אס.אם.אסים, בלי תחרות, בלי פרסים מנקרי עניים, ובלי מנצחים ומפסידים.
כולם שואלים אותי האם משהו השתנה בחיים שלנו בעקבות התכנית, ומה לקחנו מהחוויה. אז אפשר לומר שהשבוע נסגר מעגל, בדיוק ביום בו ראינו איך גילת העדינה ניפצה לנו בפרצוף את החלום המזרחי של בן זוגה (ולא שאנחנו מתים על מוסיקה מזרחית, אבל למענו היינו סובלים גם את זה...), וביום בו התמלא הלב בזיק של אמונה באפשרות קיומו של דו שיח יהודי-ערבי, באותו היום ממש מסרנו את המזכרת האחרונה מהסדרה, את בית העץ הקטן שדני בנה במו ידיו הגבריות, ובכך כאילו נחתם עוד פרק בחיינו, פרק "אמא מחליפה".
מעניין אם הפסטה שהעפתי באוויר עדיין מעטר את התקרה במטבח של שלומי ואלזה או שמא היה עלי לומר "המטבח של אלזה"... ואולי גם שם משהו השתנה...
תודה לעשרת קוראי הנאמנים בארץ ולשניים מפורטלנד (אני מתה עליכם ומתגעגעת). מקווה שנהניתם. היה כייף.
שלכם,
אורלי לוק
