כשסיפרתי ל"ילדים שלי" בנתיבות שאני לא יודעת לבשל, פניהם הלבינו מתדהמה ופחד. הם מעולם לא נתקלו באישה מוזרה שכזאת! רשת הקשר המקומית עבדה במהירות האור ותוך 12 דקות בדיוק התייצבו דודה ז'קלין ודוד אברהם המסורים, כדי ללמד אותי כמה מאכלים בסיסיים. מיד רשמתי כל מילה במתכון המופלא שנתנו לי – עוף במלח! בתבשיל כזה, אפילו אני לא יכולה לפספס...
למען הגלוי הנאות, חייבת לציין שהגזמתי קצת. פשוט רציתי להוריד את הציפיות ממני, אחרי שקראתי איזה בשלנית מעולה היא סוזי, אמם האמיתית. בינינו, אין אדם שלא יכול לדאוג לכמה מאכלים בסיסיים, בארץ עמוסת כל טוב כמו שלנו. אבל בחיי היום יום שלי, אני בהחלט לא מבשלת. זה פשוט לא מעניין אותי. לשמחתי השתחררתי מהתפיסה שרק דרך האוכל, אפשר להביע אהבה וחום לבני המשפחה שלנו. אני מאמינה, שכל אחד ואחת צריכים לפתח את הכישרונות שלהם, ולהביא לידי ביטוי את התחומים בהם יש להם יתרון יחסי.
הבעיה שלנו היא לא עם הילדים שלנו. הבעיה האמיתית היא עם עצמנו ועם המסרים הכפולים שהאמהות שלנו מעבירות לנו. ואולי לא האמהות עצמן, אלא הזרמים התת - קרקעיים שעוברים מתחת למילותיהן. ברובד הגלוי מצפים היום מאישה שתפתח את עצמה, תעזור בפרנסת המשפחה, תתמצא בנושאים שברומו של עולם, תשמור על בריאותה ובריאות משפחתה באמצעות פעילות ספורטיבית ותזונה נכונה וכמובן תמיד תיראה טוב ותישאר יפה, מטופחת, חייכנית ומאושרת. ויחד עם זאת, ברובד הסמוי, כמו זרם לבה שמבעבע באותם ערוצים נסתרים, מצפים ממנה שתדאג לתחזוקת הבית, לניקיונו, לבישולים טריים כל יום, להסעת הילדים לחוגים, למעורבות פעילה בחייהם החברתיים ולזמינות תמידית לכל צרכיהם של כל בני המשפחה. הלו, מישהו שומע את מה שנאמר כאן? האם זה בכלל אפשרי? כמה שעות יש ביממה אחת? איך אפשר בכלל לדרוש מאדם אחד לבצע כל כך הרבה משימות? אבל, ההיגיון הפשוט מחריש. הקולות הרמים המהדהדים לנו בראש, הם קולם של רגשי האשמה: איזו מן אימא את? איך את מעיזה לקנות עוגה בסופרמרקט ליום ההולדת בגן? למה את מגדלת "ילדי מפתח" אומללים ועצובים? איך את סומכת על מטפלת/בייביסיטר שתגדל את גוזלייך? אז קדימה חברות! בואו נצא מתמונות ה"פוטו-שופ" של הנשים העובדות, שהן גם עקרות הבית המושלמות, אלה שתוך כדי חזרה הביתה ממשרד עורכי הדין שהן מנהלות, מחליפות את החליפה בסינר ומקבלות במאור פנים את ילדיהן השבים מבית הספר. זה פשוט לא עובד ככה.
אני בחרתי להיות אמא מעצימה
אני עובדת הרבה, בתחומים שאותם אני אוהבת, ויוצרת לקורל, בתי, סביבת חיים אוהבת ומטפחת. אני מהווה עבורה מודל לחיקוי בכמה נושאים ופרטנרית לחשיבה משותפת אל מול האתגרים העומדים בפניה, בהם יש לי ניסיון חיים, הבנה וידע. אני עוזרת לה בשיעורי הבית מדי פעם וגאה בעובדה שהיא בוחרת לשבת איתי ולא עם אחד החבר'ה הצעירים. יש אימא שמביעה את עצמה באמצעות הבישול, אחרת בפעילות חברתית, יש נשים שמפתחות קריירה נפלאה ויש כאלה שעובדות ותורמות מעצמן במגוון דרכים אחרות. ישנן אמהות שהעיצוב והלבוש חשובים להן - אני ממש סובלת משופינג. כן, גם לעצמי. פשוט משתעממת.
כל אימא אוהבת את ילדיה ורוצה את המיטב בשבילן. הנקודה היא, שהמיטב של כל אחת מאיתנו הוא שונה, ואת זה אנחנו צריכות להבין. מי שרוצה לפתח קריירה, חייבת ליצור סביבה משפחתית תומכת, שתאפשר לה לעמוד בדרישות התובעניות של עולם העסקים. אי אפשר להיות מנהלת בכירה ולסיים לעבוד ב14:00, כדי להכין אוכל לילדים. אולי בשירות הציבורי. אולי באנטארקטיקה, אני לא מכירה אף חברה פרטית שעובדת ככה. כשכירה, הייתי מסיימת לעבוד בין שמונה לעשר בלילה, כי כך עשו כל המנהלים שעבדו איתי. לילד חשוב לספק אהבה. מעל הכול - המון אהבה. יציבות, אוכל מזין, ניקיון והרגלים בריאים. ממש לא משנה לו של מי היד שמכינה את האוכל, כל עוד הוא מוגש לו באהבה. כשאנחנו ניפטר מרגשי האשמה שלנו ונפסיק לצפות מעצמנו את הבלתי אפשרי, כשנבין שאלוהים ברא את כולנו מושלמות, כל אחת בדרכה ובעיקר - נלמד לקבל עזרה, כולם ירוויחו.
לדעתי חובה עלייך לבחור בדרך שתגרום לך להיות מאושרת. כי האישה בבית היא המלכה: כשלך טוב, לכולם טוב. כשאת מתוסכלת, עייפה וממורמרת, כולם מפסידים.
אז מה דעתך? איזו אימא את? איזו אימא את בוחרת להיות? טקבקו לנו