מתחת לגשר שחוצה את כביש גהה, בכניסה לגבעת שמואל, התמקם בתוך סוכה, שאול אלקריב, שנקרא בפי חלק ממעריציו "הרב אלקריב". "הוא שליח של הקדוש ברוך הוא, הוא מלאך, יש לו כוחות עליונים", מצהירה אחת הנשים, מבין הרבים שמתגודדים תחת הגשר. "הייתי סקפטית לגביו, אבל ככל שאני באה אני יותר ויותר מוקסמת", מספרת אחרת. אבל לא תמצאו שם רק אנשים אנונימיים.

רינת גבאי, מה את עושה פה?

"מתברכת מפי צדיק מאד גדול", אומרת הזמרת ומלכת קלטות הילדים בחיוך רחב.

הוא סייע לך במשהו?

"אתה צוחק איתי? אני חייבת לו חצי מהחיים שלי".

רינת גבאי אצל הרב אלקריב (תמונת AVI: מתוך אנשים, שידורי קשת)
"אני חייבת לו חצי מהחיים שלי"|תמונת AVI: מתוך אנשים, שידורי קשת

כבר קרוב לשנתיים שמדי שבוע מגיעים אליו מאות כדי לקבל ברכה או עצה. בין האנשים ששמם נקשר בשמו היו השרה מירי רגב, האחים חגי ובני פליסיאן, הבדרן יהודה ברקן, וגם, כך פורסם, לא מעט עבריינים מוכרים.

פגשתי לא מעט רבנים בחיי, וזה המקום החריג והמוזר ביותר שהייתי מצפה לפגוש בו רב. למה אתה כאן?

"כי זה אני. אני איש של אדמה, של פשטות, של אהבה", משיב אלקריב ממקום מושבו תחת הסוכה, חבוש מגבעת שחורה ושופע זקן אפור וארוך. לאורך כל הריאיון הוא מדבר מהר, בקול רם ובלהט רב.

יש שיגידו שזה לא מכובד - אתה יושב פה באמצע הכביש, מתחת לגשר.

"אז אני לא מכובד!".

ראיתי שכשאנשים רוצים לנשק לך את היד אתה לא מסכים.

"בשביל מה, בשביל ההצגה? בשביל הפוזה? מי אני בכלל? מי אני?!", הוא כמעט מתרגז.

יש מי שחושב שאתה אדם קדוש.

"מי אני בכלל?!", חוזר אלקריב ומצביע על עציץ קטן שניצב על שולחנו. "אני כמו הדשא הזה, אותו דבר. זה שאני עוזר לאנשים אומר שאני קדוש? הקב"ה הביא אותי לעולם לעזור לאנשים".

איך עובד הדיאלוג שלך עם בורא עולם?

"כמו חשמל. אתה יכול לתאר איך חשמל עובד? אי אפשר לתאר. משהו רוחני. אני מרגיש אותו, חש אותו, אני לא מאמין בו – אני יודע אותו".

נסה לתאר לי עכשיו את התחושה, מה הוא מעביר לך?

"הוא נותן לי חום מסביבי כל הזמן. הכל ממנו".

אדוני רב מוסמך או שזה תואר כבוד שקיבלת?

"אני לא רב. אני שאול אלקריב. סתם כל אחד קוראים לו רב, שים זקן, שים כיפה - גם לך יקראו רב. סתם שטויות, עזוב אותך, אני שאול אלקריב".

"אין לי חסידים, אני החסיד של עצמי"

אלקריב בן ה- 45 נולד בפתח תקווה למשפחה מסורתית, ולדבריו כבר מגיל צעיר ניהל שיחות עם אלוהים.

היית עם כיפה בילדותך?

"פעם כן פעם לא, בגיל הנעורים שמתי, הורדתי – אתה יודע, יש מלחמות עם יצר הרע בגיל הזה. אבל תמיד הרגשתי את הקדוש ברוך הוא. בבית, בחוץ, ביום, בלילה, כל הזמן".

כבר יותר מעשור שהוא מייעץ לאנשים, אבל עד היום לא מצא מושב קבע. "זה התחיל בבית, היו באים אלי הביתה", הוא מספר. "היו דופקים כל היום, וזה הפריע לשכנים, הפריע למשפחה, אי אפשר. אז עשיתי סוכה כזאת למטה בבניין, וגם זה הפריע. היה לי מבנה אחר וגם משם הוציאו אותי, ועוד אחד, עד שהגעתי לפה".

ומפה לא רוצים להוציא אותך?

"מפה אני צריך לצאת עוד שלושה חודשים. צו פינוי, עד פסח. לאן? אני לא דואג, יש לו הרבה מקומות. בעיה בשבילו להביא לי מקום?".

זו הפעם החמישית שהוא נאלץ לנדוד. בעבר הוצאו נגדו צווי פינוי בגין פלישה לשטח ציבורי ובניה ללא היתר, ובאפריל הקרוב יעזוב גם את המתחם שמתחת לגשר. "אני אשב גם על אי תנועה ויסתובבו סביבי אנשים כל הזמן. אני לא צריך מקום, אני המקום".

לאן אתה רוצה להגיע?

"בוא אני אגיד לך!", הוא צועק. "אני, מצדי ללכת עכשיו מהעולם הזה. עשיתי את שלי, מספיק. עזרתי לאנשים, אני עוזר כל יום לאנשים. מה אני יכול לעשות? להביא את המשיח? כמה צרות יש לאנשים? כמה אני כבר יכול לעזור? זה לא ייגמר. מה אתה חושב, שאני צריך את זה? שאני אוהב את זה? זה קשה לי מאד! אני יושב פה על הכיסא הזה כל יום מ-11 בבוקר עד 12 בלילה, לא זז מפה. זה קל?"

ממה כבוד הרב מתפרנס?

"יש לי אישה שמגדלת את הילדים, יש לי אימא שעוזרת לנו, וברוך השם. עשר נפשות בדירה של 60 מטר - ואנחנו שמחים".

"אני יכול לעשות שלום בינינו לבין הפלסטינים"

אלקריב מתגורר עם אשתו טובה ושמונת ילדיו בדירת עמידר קטנה בגבעת שמואל. אשתו, שמטפלת בילדים לפרנסתה, היא שמכלכלת את המשפחה. תרומות שניתנות לו מועברות לעמותת "ברכת שמואל" שהוקמה כדי לתמוך בעשייתו. היקפן הגיע ליותר מ- 300 אלף שקלים בשנה האחרונה. אלקריב חבר בעמותה, ואינו מקבל שכר עבור פעילותו.

"מכיר את הפרסומת הזאת – 'באתי, נדלקתי'?", שואל יהודה ברקן, שחקן ובדרן מיתולוגי ובעל תשובה נודע. "אז זהו. אני באתי ונדלקתי, מת על כבוד הרב. נורא מצא חן בעיני כל הרעיון הזה, כי אין כאן את העניין הזה של קופה שצריך לבוא ולהכניס כסף, אין כאן איזה מאכער שעומד בצד ואומר לך 'שים ככה וככה אחרת הוא לא יקבל אותך'".

זה לא רב שבסוף נראה מסביבו רכבי יוקרה, בתים מפוארים?

"ממש לא, ממש לא", מתחיל ברקן, ואלקריב מתפרץ: "לא יהיה! אני אומר לך, לא יהיה בחיים, גם אם מחר יבוא לי מיליארדר - ויש לי אנשים כאלה - אני רוצה סוכה כזאת. כסף לא עושה עליו רושם ולעולם לא יעשה עלי רושם. אני בנאדם של סוכה. אצלי הכל בשליטה, אין לי פה מאכערים בחוץ שיעשו עלי קומבינות, בצעקה אחת אני מעיף את כולם. זו לא איזו חצר שלוקחים בן אדם, יוצרים מסביבו איזו הילה ורעש בתקשורת ועושים ממנו אלוהים. אין לי חסידים, אני החסיד של עצמי".

אבל אתה מבין שזה תהליך שקורה, שבנאדם מגיע ואתה נותן לו ברכה או עצה טובה, והוא הופך לחסיד שלך?

"לא יקרה! אני לא אתן לו להפוך לחסיד שלי! הוא יכול לבוא, אבל הוא לא חייב לי כלום".

אנחנו נוטים לראות רבנים שיש להם בתים מפוארים והיכלות מפוארים וחסידים עשירים מאד.

"לא מבין את זה. זה מדומיין, זו מגלומניה, זה שיגעון. זו לא תורה".

אנחנו מדברים על אנשים כמו הרב אבוחצירא, הרב פינטו, הרנטגן, אנשים שיש להם הרבה מאד חסידים, והם חיים בצורה הזאת.

"עלמא דשיקרא. הכל הצגות".

אתה מודע לכך שכשאתה אומר דברים כאלה על אדם כמו הרנטגן, למשל, אתה עלול להסתבך?

"אני אומר את דעתי, מה יש לי להסתבך? הכל הצגות! זו דעתי".

תמונה לוילון - אנשים -חגי פליסיאן (צילום: מתוך אנשים, שידורי קשת)
"הוא נותן לנו כוח להמשיך את החיים". פליסיאן|צילום: מתוך אנשים, שידורי קשת
שופטים, שוטרים וגנבים

חגי פליסיאן שהיה עצור תשעה חודשים בחשד שביצע את הרצח בברנוער, הוא אחד מחסידיו של אלקריב, שליווה אותו ואת משפחתו לאורך תקופת המאסר, וגם אחריה.

"הוא נותן לנו כוח להמשיך את החיים, תקווה לחיות אחרי כל מה שעשו לנו", אומר פליסיאן, מזוקן וחבוש כיפה, מחייך בעייפות תחת הסוכה. "נותן לנו כוח לעמוד על הרגליים".

אתה מוכר גם כאדם שמקבל עבריינים.

"הכל אני מקבל, אני אוהב את כולם", אלקריב לא טורח להכחיש ולו לרגע. "באים אלי שופטים, שוטרים וגנבים".

לפי הפרסומים אנחנו מדברים על אנשים שקוראים להם, למשל, פרנסואה אבוטבול או ריקו שירזי-

"עזוב אותי!", קוטע אלקריב את השאלה. "מסכנים, היו אצלי, אז מה? מסכנים! הם גם רוצים עצה, ברכה, תושייה. אתה חושב שאין להם צרות?".

על פי הפרסומים, בשנת 2011 נערכה בביתו של אלקריב פגישה בין שניים שהוגדרו כראשי משפחות פשע: ריקו שירזי, שנשפט לאחרונה לשמונה שנות מאסר על הלבנת הון ואיומים, ופרנסואה אבוטבול. מטרת המפגש הייתה להפיג את המתח ביניהם, ובסיומו, כך על פי הדיווחים, השניים לחצו ידיים. שבועיים מאוחר יותר נרצח אבוטבול ביריות בתחנת דלק בחבצלת השרון.

הם רצו שתעשה שלום ביניהם.

"כן, נכון".

והצלחת?

"כן, היה שלום ביניהם, אחרי זה היה מה שהיה עם מישהו אחר, אבל הם התחבקו, התנשקו".

פרנסואה?

"הוא נפטר, כן, אבל לא מזה, לא ממנו, לא מאותו איש".

איך משכינים שלום?

"אני יכול לעשות שלום אפילו בין הפלסטינים לישראלים!".

אבל אולי לא ראוי להשכין שלום בין שני עבריינים? אולי זה לא תפקידו של רב?

"מה זה משנה מי בא?! סליחה, בא בנאדם, אני רואה אותו כבנאדם, צלם אלוקים – שיהיה יהודי, נוצרי או מוסלמי, זה לא משנה".

אני מבין גם ששני האנשים שהזכרתי הם לא העבריינים היחידים שמגיעים לכאן.

"מגיעים הרבה", הוא עונה מיד ובאופן נחרץ ולא מתנצל. "מכל מיני קבוצות. אני מושך אנשים!".

אין סמכות, אבל יש מציאות

"הייתי פה, ואמרת לי עוד שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים הייתי בהריון", מספרת לרב אחת המבקרות בסוכתו, והתרגשותה ניכרת.

אתה יכול לרפא אנשים?

"כן".

מכל התחלואים?

"מכל התחלואים, אבל לא את כל האנשים".

אם מגיע לפה אדם חולה סרטן?

"יש מקרים שכן, יש מקרים שלא".

ריפאת פעם אדם חולה סרטן?

"כן".

איך?

"אני בירכתי אותו, הקב"ה ריפא אותו. זה לא אני, אמרתי לך, אני צינור".

וכשמגיעה אליך אישה עקרה?

"ברוך השם, הרבה עקרות נפקדו דרך הסוכה הזאת", מחייך אלקריב, ונדמה שאכן מדובר בנקודת משמחת מבחינתו. "בכוח הברכה, בכוח הפלורסנט, בכוח הסוכה", הוא צוחק.

יש שיגידו - 'האיש הזה הוא נוכל, על מה הוא מדבר'.

"חביבי, אני לא נוכל, אני לא רוצה מאף אחד שום דבר!", הוא הופך נסער, כאילו נפגע עמוקות מהאפשרות שמישהו אכן יגיד זאת. "אני ביקשתי ממך משהו? אמרתי למישהו שייתן לי כסף בשביל שאני אברך אותו? אני בכלל אמרתי למישהו לבוא? פרסמתי את עצמי איפשהו? כל האנשים האלה – מישהו אמר להם לבוא?"

בין שלל המבקרים בסוכה, מגיעות גם אם ובתה הצעירה. הילדה מתלוננת על כאבים ברגליים, ובבית החולים לא הצליחו לאתר את מקורם.

"טוב לך בכיתה?", שואל אלקריב את הילדה ברכות.

"לא ממש", היא עונה בשקט.

"לא טוב לך, נכון? יש לה לחץ נפשי בכיתה, זה מזה", הוא קובע ופונה לאמה. "היא צריכה לעבור כיתה, וזה יעבור לה".

אתה לא חושש שתיתן איזו עצה ואולי תטעה או תפגע?

"מה טוב. אין פה שום שלט שאומר שאני משהו. אנשים באים, שואלים, אני עונה להם. רוצים – ייקחו, לא רוצים – לא ייקחו".

אנשים מסתכלים עליך בתור אדם שיש לו סמכות לייעץ לחולים ולמסכנים, ואני תוהה אם באמת יש לך סמכות.

"אין סמכות! אבל יש מציאות".

אתה מבין למה אני שואל את השאלות האלה - כי מגיע אדם שיש לו הילה ויש לו שם והוא נותן עצות חיים, ואולי זה מקום מסוכן קצת.

"שמע טוב – אמרתי לך מההתחלה, אני בנאדם כמוך. בדיוק אותו דבר, רק שלך יש תפקיד אחד ולי יש את התפקיד שלי. זה התפקיד שלי, מה אני יכול לעשות?"

מי קבע שזה התפקיד שלך?

"המציאות קובעת, המציאות זה בורא עולם. כל מה שקורה בכל רגע זה בורא עולם".

אחרי מפגש ארוך למדי, חיים אתגר עדיין מתקשה לגבש דעה נחרצת על תופעת אלקריב. מה שבטוח הוא שבחברתו אין אף רגע דל.

למה יש פה שופר, אתה תוקע פה בשופר?

"אני תוקע פה בשופר! סתם, בשביל הכיף, אין בזה עניין מיסטי".

אמרת מיסטי – יש בך באמת משהו מיסטי.

"אין בי".

יש פה תחושה מיסטית כזאת, עם הנרות...

"נו זה יפה, זה מחמם! זה גם אש, ראשי תיבות של אלקריב שאול, זה מזכיר לי אותי", אומר הרב בעליזות ומצליח להצחיק את המראיין כהוגן.

ואם אני מבקש ממך לתאר לי את התחושה שאתה מקבל מאותו גורם כלפי?

"כלפיך? אתה צריך להתחתן. דחוף! אתה מפחד, אתה מחובר למשפחה ואתה מפחד, יש לך מישהו בבית שאתה צריך לעזור לו. עוד שנה תתחתן בעזרת השם, תביא ילדים ויהיה לך טוב. תהיה לך שמחה".

טוב, את זה אפשר מגוגל לדעת.

"אני לא מסתכל בגוגל, חביבי".

>>"אנשים" בשבת, 19:15