תסריט שבו מגפה עולמית פורצת בשוק קטן בסין, משתקת את הכלכלה העולמית וסוגרת את אזרחי העולם כולו בבתיהם היה נחשב לכמעט מופרך עד לפני חודשיים ועל בטוח נדחה על ידי טובי המפיקים בחברות הטלוויזיה. מופרך מדי, מורבידי מדי, על גבול המדע בדיוני. אבל בימים שהמציאות כותבת את התסריט המופרך ביותר אין ברירה, אלא ליישר איתה קו. והמוזות לא שותקות אלא להיפך, הן מתגרות ומשתוללות ויוצאות לחופשי, ואנחנו ניגשנו לראות מה שלום הגיבורים האהובים שלנו על המסך, כי לא משנה מה הסיפור חייב להמשיך.
ואיזו מסיבה זו נהייתה. עמרי גבעון, יוצר "בשבילה גיבורים עפים" החזיר את תומר קאפון, נדב נייטס ומשה אשכנזי לגלם את החברים מסיירת מגולני; קרן מרגלית, יוצרת "פלפלים צהובים", החזירה לחיים את הפלרטוט התמידי בין עלמה זק ויוסי מרשק בדמויותיהם של איילת ויניב אוחיון, הוריו של הילד עומרי המאובחן עם אוטיזם.
ליאורה קמינצקי, יוצרת עונות 2-3 של "כפולים", דאגה שסוכן המוסד של מיקי לאון ב"כפולים", יסביר לנו בלי שאף אחד ידע איך אזרחים ישראלים תמימים (ואולי לא?) קשורים למה שקרה בסין ולהתפשטות המגיפה בעולם. ואיילת גושן, יוצרת "כיפת ברזל" החזירה את השחקן דולב מסיקה לבני ברק, המקום הכי בוער בתקופה הזו, כחייל החרדי יעקב אנילעביטש. ניב סולטן ומאור שוויצר שהכירו בצילומי "יש לה את זה" והפכו לזוג בחיים האמיתיים, הצטלמו לסצנה המבוססת על דמויותיהם בסדרה מאת דנה עדן, מיכל מונצ'ז ואבנר ברנהיימר, בה אקי אבני, איך לא, בדמות רפאל המעצב המוחצן מפריע ברגע רומנטי לנטלי הסטייליסטית ושחר שרק חיכינו לראות אותם יחד. פייר, התגעגענו.
"תהליך הכתיבה הוא הארוך והקשה ביותר ביצירת סדרת טלוויזיה. להיות תסריטאי זה לאהוב את הבדידות, והשבועות האחרונים הפכו את הבדידות והבידוד לשגרה של כולנו. לשמחתי, אני בתקופת כתיבה ולכן ברמה האישית, לא עברתי שינוי גדול מבחינת סדר היום שלי. למרות זאת, הימים הופכים להיות יותר ארוכים ותחושת הזמן מתערערת. כל יום מרגיש כמו זה שעבר. הדבר שהכי חסר זו האפשרות לראות אנשים אהובים, האפשרות לצאת החוצה. חוסר הוודאות הוא דבר שצריך להיכנע אליו. הכתיבה עוזרת לי לצאת לטיול בדמיון עם הדמויות שלי. כמו כולם, אני רוצה לחזור לימים שלפני הקורונה אבל ברור לי שדבר לא יחזור להיות כמו שהיה".
"הדמויות גרו אצלי בראש 7 שנים, ובכלל לא ידעתי את זה. איך שפתחתי את הדלת לקרוא להן בראש שלי, הן פשוט באו ויצאו, אמרו שהם היו צריכים להגיד משהו וחזרו. מסתבר שהדמויות האלה ממשיכות לחיות אצלי, אני רק לא פוגשת אותן ולא רואה אותן, הן על מיוט. היה לי קל מאוד לכתוב אותן ועכשיו הן חזרו לישון, עד הפעם הבאה שנצטרך לקרוא להן. אני חייבת לומר שמאוד שמחתי לפגוש גם את הדמויות וגם את השחקנים. זה מסוג הדברים שלא יוצא לך לעשות לצערי בדרך כלל, אבל כשהידיים שלך קשורות, זה תמיד מוליד כל מיני דברים.
ממילא אני עובדת בבית, אבל הקורונה הציבה לי דד-ליין, ככה שאין לי את כל היום להימרח כמו כשהילדים בבית ספר. יש 3 שעות, צריך לעבוד בהן וזהו כי הרבה מהיום אני איתם. אני רואה הרבה סרטים וסדרות, ומוצאת את עצמי מחפשת לראות בעיקר דברים מצחיקים. אין לי מקום מיותר עכשיו לכאבי לב ואסונות עולמיים. נזכרתי בסרט "מסעות סאליבן", שראיתי פעם בבית ספר לקולנוע. זה סרט ישן בשחור-לבן מ-1941 שמספר על במאי קולנוע שרוצה לעשות סרטים חברתיים 'חשובים' במקום הקומדיות הרגילות שהוא עושה. הוא מתחפש לנווד ויוצא לחפש איך נראים החיים הקשים, ואז הוא עושה תאונה, מאבד את הזיכרון ומתגלגל אל הכלא, שם הוא רואה עם האסירים את מיקי מאוס ומבין שוב את כוחה של הקומדיה. עשרות אסירים מדוכאים יושבים ומתגלגלים מצחוק, כי הכי טוב זה להצחיק. חוץ מזה, אני כותבת שתי סדרות חדשות ובעיקר מתמקצעת ברמי קוב ובפאזלים של אלף חלקים ששטחים שלמים בהם נראים אותו דבר".
"מגפת הקורונה תפסה אותי באחת התקופות העמוסות והמשמחות בחיי, בתהליך כתיבה של שלוש סדרות חדשות, כמו גם של העונה השנייה של 'יש לה את זה', כתיבת רומן וסרט קולנוע. אם רק היו מכניסים אותי לבידוד באיזה מלון יוקרה לשלושה חודשים (עד חצי שנה גם הולך), יכולתי לתת גז על כל הפרויקטים ולסיים אותם בזמן. אלא שהווירוס החליט לציית להוראות משרד הבריאות ולשמור ממני מרחק לעת עתה, ובמקביל למשימות הכתיבה, אני גם מלמד בזום בשני בתי ספר לקולנוע וטלוויזיה, מעסיק שני ילדים משועממים ומשתדל לשמור על זוגיות יציבה בזמן סגר.
לצד העובדה שאני מברך על כך שיש לי בכלל עבודה בעת הזו, עניין לא מובן מאליו, חששתי שיהיה לא קל ליצור בתקופה של חרדה וחוסר יציבות. יצירה היא לרוב גיהינום קשה מנשוא, אבל דווקא עכשיו בתקופת האפוקליפסה שמתרגשת עלינו, התפלאתי לגלות שאני נהנה לקום בבוקר, לפתוח מחשב ולברוח למקום פנימי שאין בו מוות, אבטלה, ראש ממשלה מואשם בפלילים ועקומות הדבקה. לרגע פחדתי, שההצעה של קשת 12 לכתוב פרק של 'יש לה את זה' בקורונה תדרוש ממני לוותר על האסקפיזם נטול הווירוס שטבלתי בו, אבל מהר מאוד הבנתי שהפרויקט נותן מענה, גם אם חלקי, לקושי העיקרי שלי עכשיו – המרחק ממשפחה וחברים. נטלי, שחר, רפאל, הם חברים ומשפחה עבורי, ולכתוב אותם הפך להיות הדבר המשעשע והמשמח ביותר שיצא לי להתעסק בו במשבר הקורונה. אני מקווה שתיהנו ממנו לפחות כמונו".
"הימים הם ימי קורונה, והם מאתגרים את הנפש. הווירוס עצמו לא הטריד אותי אף פעם: את ההיפוכונדריה שלי פתרתי לפני שנים רבות בעזרת ציפרלקס והוא עדיין מגן עלי מחרדות, אבל שינוי המציאות הפתאומי, שאינו תלוי בנו, הוא כן מערער. כשעזבתי עבודה בטוחה לטובת התסריטאות, לקחתי בחשבון שמדובר בהימור גדול. העולם מלא בתסריטאים מוכשרים עם רעיונות מופלאים שלא מצליחים לראות את היצירה שלהם מגיעה למסך. אין ספק שהסטטיסטיקה משחקת נגד כל מי שרוצה לכתוב סדרה, אבל לחשוב שמרק עטלפים יכול לנפץ את החלום הזה, זה כבר מתחום סדרות המדע הבדיוני, שמעולם לא היו כוס התה או האמריקנו שלי.
העונה השנייה של 'יש לה את זה' ממתינה כתובה כמעט לגמרי לצילומים. נטלי לוי, שהיא חלק ממני, מחכה לפרוץ שוב החוצה מהמחשב, להתמודד עם אתגרים חדשים, עם אהבות חדשות וישנות, עם רפאל שתמיד יחכה לה בפינה ובעיקר, היא מחכה לפשוט את הפיג'מה כבר, לשלוף מהארון בגדים אמיתיים, לדפוק הופעה ולצאת לכבוש את העולם. אני מקווה שאחרי הקורונה, העבודה על העונה השנייה תושלם והסיפור של נטלי לוי ימשיך. בינתיים, הנה ד"ש מהסגר".
"לכאורה, יש עכשיו שקט לשבת ולכתוב, העולם בחוץ דומם ולא זז, אנשים פחות פעילים, אין פרויקטים חדשים ואין ישיבות צוות, אבל הרעש הפנימי הוא עצום. ככל שהכל עצר בחוץ, ככה הרעש הפנימי התגבר. מבינים שמשהו אחר קורה, משהו שאולי ישנה את כל מה שאנחנו יודעים על העולם הזה. התחושה המשונה הזאת שאני בעצם כותבת על העולם שהיה לפני הקורונה אבל לא שימשיך אחרי הקורונה, היא עוכרת שלווה ומייצרת רעש מסוג חדש. ככה לפחות היה חלק גדול מהזמן. עכשיו אני מתחילה להתרגל לזה, הפסקתי לראות חדשות וזה מאוד עוזר. לראות חדשות תוך כדי כתיבה, לדעת כמה נדבקו, כמה מתו וכמה מטר מותר לצאת מהבית – קשה לכתוב תוך כדי זה סצנה שמתרחשת בעולם שאין בו קורונה.
כפולים היא סדרה שמדברת על קונספירציות, והקורונה מרגישה כמו חתיכת קונספירציה. אם הייתי חושבת על זה כעונה לכפולים לפני שזה קרה – אני חושבת שהיו פוסלים את זה על הסף. המציאות גם ככה הפכה להיות כמו עונה של כפולים, אז היה לי מאוד קל לכתוב את זה. לא הייתי חושבת שהמוסד יגנוב מכולות עם ציוד רפואי כי זה כבר בתחום הקומדיה, אבל המציאות עלתה על כל דמיון, והכל כבר מרגיש כמו תסריט:
מתעוררת. יש. יש לי פתרון לסצנה. רגע איזה יום היום? שבת? גם אתמול היה שבת. כל הימים הפכו ליום שבת. הכל סגור. אין תנועה ברחובות. יותר דומה ליום כיפור, רק בלי האופנים. שקט. יש קורונה. הכי כיף לכתוב כשהעולם דומם. לא צריך את 4 בבוקר בשביל הריכוז. השקט המבורך, זמין עכשיו כל הזמן. טוב, די, שקט, לשבת, לכתוב. אוקיי, פרק 7 סצנה 15. חוץ. יום - איתן ונרי. הם בחוץ בלי מסכות? בלי כפפות? מתי זה קורה - לפני הקורונה? אחריי? אני כותבת סדרה תקופתית? עתידנית? צריך להתייחס לקורונה? לכתוב על הקורונה? וירוס, סין, שוק חיי, מעבדה סודית, הפיכה פוליטית, 5G, המוסד חוטף מכולה של מטושים? מי כתב את ההזיה הזו? חייבת קפה. וטוסט. ועוגייה. עוגיית סולת? היה פסח? עדיין פסח? עוד קפה. לא עשיתי יוגה. יותר מאוחר. צריך לנצל את השקט. אולי מחר יסירו את הסגר וכל הרעש יחזור. איזה מזל שאין לי ילדים קטנים, ושאני יכולה לכתוב בשקט. שקט. פרק 7 סצנה 15. אסור להתקהל. מתי בכלל זה יצטלם? חצי שנה? שנה? שנתיים? אף פעם? אבל צריך תכנים. אין כבר מה לראות. אפשר לעשות את "כפולים" באנימציה? לא לפתוח את הסלולרי. בשום אופן לא להתעדכן במספרי הנדבקים, החולים, המתים. אני צריכה להסביר לאבא איך להתחבר לזום. סצנה 15. סצנה 15! מעניין מה שלום דייויד בניו יורק, לא דברנו 20 שנה. מחניק פה. אין לי אוויר. קשיי נשימה! איפה השארתי את המדחום?".
איילת גושן
הסדרה שנגעה באחד מהנושאים הבוערים, הכואבים והאקטואלים ביותר בחברה הישראלית ובחברה החרדית, עסקה בשלושה חיילים: רועי ניק (עמרם אלקיים, שבבניק), אבי מצליח (גור אריה, חרדי לאומי) ודולב מסיקה (יעקב אנילעביטש, חסיד ויזניץ). בסדרה קיבלו הצופים הצצה מבפנים לעולם החרדי: דירות מרובות ילדים במאה שערים, ישיבת יוקרה בהתנחלות מבודדת, חיי הרחוב של השבבניקים בבני ברק, ובמקביל זכו לראות איך המסגרת הצה"לית המוכרת משתנה כשנכנסים אליה חיילים עם פאות ושטריימל.