נעים מאוד, אני צחי. גר בשינקין, שמאלני, אשכנזי, אקדמאי - ואוהד בית"ר.
איך זה קרה, אתם שואלים? כשהתחלתי לראות כדורגל, אי שם בגיל 8, יצא לי לראות משחק בין מכבי חיפה לבית"ר. חיפה ניצחה 1:5. את השער לזכות בית"ר כבש אלי אוחנה, מאז - מדובר בסיפור אהבה.
ואיך אחד כמוני מסתדר ביציע המזרחי של טדי? בקלי קלות. נכון, לפעמים חושבים שאני שוטר סמוי בגלל הג'ינג'י, וסביר להניח שלשתול אותי ב"לה פמיליה" זה לא היה פשוט. אבל כשמתחיל המשחק, אני אחד מכולם. צועק, מעודד, מקלל לפעמים. כמו אוהד כדורגל אמיתי.
נכון, לפעמים זה קשה. הגזענות ביציע סביבי לא תמיד נעימה לי. כששרים "מוות לערבים" אני שותק, אבל כשחוזרים ל"אני אוהב אותך בית"ר" - אני שוב מצטרף. מילים קשות תמיד היו חלק מההווי באצטדיוני הכדורגל בארץ, אם זה מנחם מישהו, יחסית לשאר מדינות העולם מצב היציעים בישראל עדיין סביר. נסו פעם ללכת למשחק של סנט פאולי בליגה הגרמנית או של לאציו בליגה האיטלקית, ותראו שגם בתחום הגזענות וגם בתחום האלימות - יש לנו הישראלים עוד הרבה מה ללמוד.
האלימות, אותה נוטים לייחס המקטרגים לכלל אוהדי בית"ר, היא תופעה בזויה, שאגב, רוב יושבי טדי מגנים. אחרי הכל, מדובר בקבוצה של ילדים משועממים, שלא באמת מעניין אותם לראות כדורגל, אלא חשוב להם יותר להפגין את כוחם, להראות שלהם יש יותר גדול.
נכון, לא מדובר ב"קומץ" - מושג מתורץ שלא עומד מאחוריו כלום. מדובר באלפי אנשים שנגררים אחרי ההנהגה המצומצמת של ארגון "לה-פמיליה". החוליגנים האלה מעוררים בי סלידה. הם לא מוציאים רק לעצמם שם רע, אלא גם לי ולשאר האוהדים, הרוב השפוי שבא מאהבה, שרוצה לעזור לקבוצה, ולא בא להוכיח ש"אני הכי אלים, בוא נראה מי יעצור אותי".
אותו רוב השפוי נשאר ביציע ושרק בוז, באותו משחק מול מכבי הרצליה, שההמון רמס את עצמו לדעת בדרך לפיצוץ המשחק והפחתת נקודות. אותו רוב שפוי לא מקלל את מוחמד, לא זורק אבנים על אוטובוסים של הקבוצה היריבה, לא חושב איפה להחביא ועל מי לזרוק חזיזים. הבעיה היא, שמול המהומה הזו – הרוב השפוי שותק.
תפקידינו כרוב השפוי, להוקיע את אותו קומץ מתוכנו. שיבינו שהם לא רצויים, שהם מזיקים גם לקבוצה (הלא התחלנו את העונה עם שתי נקודות פחות, ושני משחקי האליפות האחרונים התקיימו ללא קהל בגללם ) וגם לשמם הטוב של אוהדי בית"ר, הקהל הכי נאמן בארץ, שתמיד שולח הכי הרבה אוהדים לכל משחק, בבית ובחוץ.
החזיז שהונח מול ביתה של אורלי וילנאי והתחקיר המדובר בתכנית "שתולים" גורמים לכך שבגלל אותם חבר'ה, כל הפוקוס עלינו. ולכן, אנחנו צריכים לקום ולזעוק זעקה. אנחנו, אוהדי בית"ר האמיתיים, השפויים, צריכים להפגין נוכחות במשחקים, לעודד, לדחוף, וגם לקלל כשצריך – כדי לעזור לקבוצה.
אנחנו לא רוצים את החבר'ה האלה בתוכנו. אנחנו רוצים אוהדים אמיתיים, שבאים מאהבה, ולא משנאה. כמו ששר פעם הזמר הזה, נו, האשכנזי הזה, אוהד הפועל – יש בנו אהבה, והיא תנצח.