התהליך שעברתי בתכנית מבחינתי הוא ענק: הבנתי שכדי באמת ליהנות ולהכיר צריך לשחרר את הדעות הקדומות שהיו לי לפני כן ולהגיע באמת פתוחה. העובדה שפגשתי בזמן יחסית מאוד קצר מספר גברים כה שונים אחד מהשני, הייתה זרה לי לחלוטין. ולא רק זאת, אלא שגם יצאתי איתם לדייטים והתחלתי להכיר אותם באמת מקרוב. מאד הפתיע אותי לראות את כל הגברים שהגיעו לתוכנית. אני חושבת שהם כולם מאד אמיצים, ואני מאד מעריכה כל אחד ואחד מהם על כך שנחשפו ופתחו את ליבם בפניי. הופתעתי גם לגלות שהמשקעים שאני סוחבת איתי כל כך הרבה שנים בנוגע לאבא שלי ולמערכת היחסים שהייתה לי איתו עדיין גורמים לי להתרגש, שעדיין יש להם כל כך הרבה השפעה עליי. לא תיארתי לעצמי שהזיכרון של אבא שלי יעלה בי רגשות של עצב בכזו רמה, ושכל אותם רגשות יתפרצו דווקא במהלך התוכנית. הבנתי שאני לא יכולה להתעלם מהחלק הזה שבי, אבל גם שזה בהחלט חלק שאני מבינה היום יותר ומקבלת בעצמי.
מאוד שמחתי לעבור את התהליך עם שרית וקים. שתי בחורות נפלאות, כל אחת עם הסיפור שלה ועולם משלה שהתחלתי להכיר טוב יותר במהלך הצילומים. נוצרה בינינו קירבה מאד מיוחדת. הן היו פשוט מקסימות לאורך כל הדרך והחברות הטובה שנרקמה בינינו חיזקה אותי. במהלך הצילומים היו לי הרבה רגעי צחוק, אושר, חששות, וגם אכזבות, ומאד שמחתי ששרית וקים היו שם לצידי בתהליך הזה בשביל לעזור לי להתמודד עם הבחירות והחוויות שלי.
מצחיק אותי לחשוב שבשלב מסוים חשבתי שאני אצא עם מישהו אחד, ובמהלך התהליך הבנתי שכנראה זה יהיה עם מישהו אחר. הפגישה עם אורי בהחלט עוררה בי זיכרונות מהחיים שלי באמריקה, וזהו עוד חלק מחיי ועברי שאיתו נאלצתי להתמודד. כשחזרתי לארץ אחריי 13 שנה בארה"ב הרגשתי שיהיה לא פשוט להתאקלם ונתתי לעצמי את הזמן לעשות כן, ופתאום עכשיו הייתי צריכה להתמודד שוב עם כל נושא החיים בארה"ב. זה כמובן לא היה פשוט משום שאורי הוא באמת בחור מקסים, וכן נראה כבן זוג פוטנציאלי בשבילי. למרות זאת, במסגרת התכנית וקבלת ההחלטות שלי הרגשתי שהדבר הנכון יהיה להשאיר כרגע את אמריקה במקומה ולהמשיך להתרכז בבניית החיים שלי פה בארץ. לכן בחרתי להמשיך עם דידי, אשר התברר גם כן כבחור מרגש. באמת חשבתי שאני אהיה איתו בסוף התכנית. לא תכננתי שזה יסתיים כאשר הוא לא ירצה להמשיך לנסיעה ביוון. אני בהחלט מרגישה שגם הוא היה יכול להיות בן זוג פוטנציאלי עבורי, אבל זה הסתיים וכנראה שזה מה שהיה צריך לקרות והוא לא הגבר בשבילי.
לא תיארתי לעצמי שגלעד יהיה הבחור שאבחר בו בסוף. למרות שיש בו הרבה תכונות חיוביות, משהו בי לא היה בטוח לגביו. מאוד נהניתי להכיר אותו לאורך הדרך, ונהניתי מהקלילות שהוא ייצג עבורי. במהלך התוכנית היה לי הרבה בלאגן בראש – בלגאן שנוצר מכל השמות, האנשים, הדייטים, הנסיעות, ההיכרויות והשלבים שעברנו.
לאחר שהסתיימו צילומי התוכנית אני וגלעד בילינו מספר שבועות ביחד, מספר שבועות שבהן רב הזמן ביליתי איתו בכפר יהושע. מאוד נהניתי מהשלווה והשקט שבכפר לצד גלעד. למרות כל זאת, אחריי מספר שבועות הרגשתי שכנראה, למרות שהיה מעניין לפגוש אותו, כבני זוג אנחנו לא מתאימים. אני חושבת שהוא בן אדם מעניין, מקסים, כיפי, דואג ואכפתי, אבל בסופו של דבר אנחנו באים מעולמות שונים והגישה שלנו כלפיי מערכת יחסים היא שונה. אני חושבת שבסופו של דבר, הרגשתי שבתוך כל העולם של גלעד, לא היה לי הרבה מקום להכניס את העולם שלי. אבל אני מאוד שמחה שניסיתי, והכרתי בחור טוב, רק לא בשבילי. אני רוצה זוגיות שבה גם אני וגם בן זוגי נוכל להתפתח ולהתקדם וליצור עבורנו את הבית שנכון לנו. הבנתי מה זה אומר גבר ישראלי, גבר חזק אך במקביל גם גבר עדין. גלעד הוא מאד מיוחד, אבל לפעמים מה שנראה לנו מתאים, הוא לא מה שבאמת מתאים לנו.
אני מרגישה שכיום כל מה שאני רוצה זה גבר שפשוט יהיה טוב אלי. כל השאר כבר יגיע. אני נרגשת להתחיל את התקופה שאחרי התכנית עם כל התובנות שלמדתי במהלכה. אני מרגישה שדברים טובים עומדים לקרות עבורי. אני מאוד שמחה ומודה לכל מי שצפה בתכנית והיה שם איתי לאורך כל הדרך. לא הייתי מסוגלת ללמוד וליהנות מהמסע הזה בלעדיכם. אני מאוד מעריכה את הפרגון, הכנות, החמימות והאהבה שהערפתם עליי לאורך כל התכנית. ריגשתם אותי והפכתם את המסע הזה לחשוב ומשמעותי בחיי. תודה לכם ובהצלחה לכולנו.
לחיי האהבה.
מיה.
>>לבלוג של קים
>>לבלוג של שרית
הבלוג הקודם שלי: סיכום הפגישות הראשונות
דידי: עם דידי על ההתחלה הבנתי שיש לי עסק עם בחור מתוחכם. אני אוהבת כאלה טיפוסים, מעניינים, שלא קל לפצח אותם. דידי הוא אחד כזה שמאד מתעניין במי שיושב מולו ושמחתי לגלות שהוא מתעניין בי. שמתי לב שהוא מאד מסוקרן ומנסה לגלות "איך המנגנון שלי עובד". עם דידי ידעתי שאני נכנסת לעולם מסתורי, עולם שבו יש הרבה שכבות לקלף ושבו צריך לעבוד בשביל להכיר את הבן אדם לעומק. הוא אחד מאותם גברים שלא חושפים את כל הקלפים בפעם הראשונה.
היתרון המובהק עבורי בלצאת עם גבר כזה הוא כמובן אווירת המסתורין שאופפת כל פגישה איתו. אני מרגישה שיש בזה משהו מאתגר ומסקרן בו זמנית. לעומת זאת, החיסרון הוא שמדובר בהרבה עבודה קשה.
יצאתי מהדייט בתחושה שחסרים לי עדיין די הרבה חלקים כדי להרכיב את הפאזל שהוא דידי, אבל זה שימח אותי. כשהכל ברור לי מאד על ההתחלה אני משתעממת מהבחור ומאבדת עניין. עם דידי היה לי מאוד ברור כבר בהתחלה שיש כאן גבר שהוא פוטנציאל להגיע לשלבים מאוד מתקדמים בתכנית איתי. כמובן שממשיכים הלאה.
אורי: לדייט עם אורי הגעתי די עייפה אחריי לילה ללא הרבה שינה. אמנם הלכתי לישון יחסית מוקדם ולא קמתי מהמיטה אך פשוט לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות ומחשבות. המחשבות נדדו על כך שיצאתי כבר מספר פעמים בחיי עם "אורי מאן" כזה או אחר. לא עם אותו בן אדם, אבל לחלוטין עם אותו טיפוס. יצאתי כבר עם גבר אמיד, מצליח שנראה טוב ומנהל חיי עסקים נוחים ומפנקים הרחק מעבר לים. הייתי שם , וחזרתי. חזרתי כי אני רוצה משהו מקומי. מישהו שעשה צבא, מישהו שמכיר את המנטאליות הישראלית, מישהו שדובר היטב את השפה ואת המנהגים, מישהו שאיתו הייתי רוצה להקים כאן בית.
למרות שהגעתי לדייט מעם ציפיות למצוא משהו אחד, הופתעתי לגלות שיש באורי מאן דברים שלא ציפיתי למצוא. הוא היה מאוד קשוב אליי ולצרכים שלי ובכלל לא עשה עליי רושם של "ריץ' בוי" מפונק. הוא בקיא מאוד בעברית ובמה שקורה כאן, והוא אפילו הצהיר בפניי שהיה מוכן להתנדב לצבא. גם העובדה שהוא מרצה לכלכלה בהחלט הדליקה אותי ועוד יותר הדליקה אותי העובדה שהוא לא עשה מזה עניין ושלף את זה בצניעות.
גלעד: דייט ראשון מושלם! גלעד היה מדליק וקליל, הרגשתי נעים וכיף איתו. מאוד ריגש אותי וקסם לי כל אורח החיים והדרך שבה הוא חי את חייו, הפשטות, הטבע, הכפר, האוכל האורגני, טרקטורונים, אורח חיים איטי ולא מלחיץ, מטעים, הכל מסביב ירוק- זו איזושהי פנטזיה שלי לחיות את חיי כך בפשטות ובטבע.
כבר במהלך הדייט היה לי ברור שיש לי קונפליקט - העיר או הכפר? מצד אחד אני מפנטזת על חיים כפריים בחיק הטבע ואמא אדמה, הרחק משאון העיר הסואנת ולוח הזמנים הדחוק שלה. גם כל הזמן אני חושבת על כך שילדים ומושב זה משהו שעובד מאוד טוב ביחד והרי לשם אני מכוונת.
מצד שני כל חיי גדלתי בערים, מראשון לציון ועד מנהטן. אני רגילה למצוא את הקפה שלי, החברים, העבודה וכל התחביבים במרחק של רחוב אחד ממני, או מקסימום במרחק נסיעת מונית קצרה. יש בזה משהו נוח, מוכר וממכר. אבל האם פנטזיה צריכה תמיד להיות רק פנטזיה? לא יודעת. בטח שלא היו לי תשובות לאורך הדייט וגם לא אחרי שהדייט הסתיים.
זן הולך ונכחד היום, שיש להם כוח ואנרגיה לסחוף את עצמם ואת אלה שמסביבם בלי שהם ירגישו פראיירים או מטופשים. אני מחכה להיפגש איתו שוב.
איתי: במקרה של איתי אני חשה פספוס קל. הוא בחור יפה , נעים הליכות, מאוד חכם, מורה, בעל ערכים ומוסר גבוהים אך מה שמקלקל לי, מה שעבורי העכיר קצת את האווירה, ולדעתי זו גם הסיבה שהוא נותר רווק עדיין, זו הציניות הבלתי נדלית שלו. כמעט על כל משפט שיוצא לי מהפה יש לו איזו הערה להגניב, ותמיד זה יהיה משהו דו משמעי או לכאורה מצחיק או מכה קטנה מתחת לחגורה. לעומת זאת, אני מוכנה לתת לו את הקרדיט על השנינות שלו, זה בהחלט מגיע לו. הוא מהיר וחריף, אך עם זאת יצאתי בתחושה שהוא ניסה לצאת מגניב וחכם, ולאו דווקא להיפתח בפניי כמו שציפיתי שיעשה.
יחד עם זאת אני חייבת להוסיף שהיה בינינו איזשהו מתח, לרגעים חשבתי שזה מתח מיני בריא והתלהבתי, ולרגעים היה נדמה שהמתח הזה הוא כתוצאה מהתחרות הסודית שהוא מנהל: מי חזק יותר.
לא היה לי קל איתו, אז למה בכל זאת העברתי אותו? זה לצערי כנראה שאריות מחיי הקודמים. כשמציבים מולי אתגר אני חייבת לקחת אותו. אם יש תחרות או אודישן אני תמיד אתייצב שם בתור ואעבוד קשה בניסיון לנצח ולקבל את הפרס. החיים כבר לימדו אותי שלא חייבים לקחת חלק בכל תחרות ושלא תמיד מחולקים פרסים לזוכה, כבר זכיתי בלא מעט אודישנים, כיכבתי בלא מעט סדרות ופרסומות, לעיתים גברתי על בנות אחרות באודישן ולעיתים הן גברו עליי.
גם במערכות יחסים יצא לי להכיר את המושג הזה של תחרות, ולהיות במצבים שבהם פרטנרים מכניסים זה לזו קטנות מתחת לחגורה בניסיון ליצור עליונות או תלות. אני יודעת שאני לא רוצה להיות שם יותר, אני מבוגרת מספיק כדי להבין שזוגיות אמיתית וחיובית מתחילה בשוויון ולא בתחרות. ובכל זאת במקרה של איתי אני מוכנה לתת לזה עוד צ'אנס.
הבלוג הקודם שלי: אנחנו חיים בעולם שמנוהל על ידי סטיגמות
במהלך האודישנים גיליתי שאני הרבה יותר בררנית ממה שחשבתי שאני, וגם סגורה יותר ממה שדמיינתי. חייתי בתחושה שאני דווקא מתאהבת בקלות או נפתחת בקלות וגיליתי שלא כך הוא.
גיליתי שגם גברים במידה לא מבוטלת חוששים בדיוק מאותם הדברים שנשים חוששות מהם.
גיליתי שעדיין חלק מהסובבים אותי בעצם חיים בעולם שמנוהל על ידי סטיגמות וקלישאות שאנחנו סוחבים איתנו, כמו: בחורה לא יוצאת עם גברים צעירים ממנה כי לאן זה יוביל. גרושה צריכה גרוש. דתייה צריכה בהכרח דתי. עדות ועדתיות עדיין באופן מפתיע ומכעיס משחקים תפקיד דומיננטי בהחלטה על זוגיות.
הבנתי כאן שכדאי לתת לרגש להוביל והרבה פחות לראש ולמחשבות. אהבה זה לגמרי טריטוריה של הלב וברגש אין רציונל הגיוני. הרבה אהבות אולי לא מתאימות "על הנייר" אבל מבחן המציאות תמיד מוכיח לנו אחרת, כשהרגשות מתפוצצים. יכול להיות שמחשבה בריאה תפסול קשר זוגי בין בחורה באמצע שנות השלושים לחייה לבין בחור באמצע שנות ה20 לחייו. אני יכולה להבין למה אנשים חושבים ככה בתבניות האלה, אבל אני לא מסכימה להיכנס לתבנית. אני רוצה להאמין שרק הרגש שולט במערכות יחסים. שאם נרקם משהו אמיתי וכן בין שני אנשים עם פער גילאים או עם פער תרבותי כזה או אחר, זה לא משנה כלום לאהבה ולאוהבים אלא רק לאלה שמסביבם.
השלב הראשון של המסע היה לי מדהים. פגשתי המון אנשים חדשים. למדתי המון דברים. לפעמים גם יצאו ממני דברים שלא תכננתי בכלל, ומצאתי את עצמי מתרגשת, וצוחקת, ובוכה. סערת הרגשות שעברתי הפתיעה אותי. יש לי המון כבוד והערכה לגברים שהגיעו לבית וחשפו את עצמם ככה. אני שאלתי אותם את כל מה שרציתי לדעת, אבל מפאת כבוד אליהם ולפרטיות שלהם, כשהרגשתי שאני מקבלת תשובות חלקיות, לא לחצתי עליהם לחשוף הכל. אני מתארת לעצמי שגם להם זה היה לא קל.
וזהו, תם החלק הראשון. אני יוצאת להמשך הדרך עם הגברים שמצאו חן בעיניי, ושאני מצאתי חן בעיניהם. אני מקווה שאחד מתוכם יהיה האחד בשבילי. נשאר רק לחכות ולראות
הבלוג הקודם שלי: "לא סתם כולנו רצינו לצאת עם אוריין"
במהלך האודישנים היו כמה סיפורים שנגעו אצלי בעצב חשוף, שהגיעו מהגברים וגם מקים ושרית והציפו אצלי רגשות וזיכרונות שדורשים זמן עיכול והתמודדות. אני מודה שלפעמים תשומת הלב שלי נגזלה מכמה בחורים כי הייתי עסוקה בלהתמודד עם רגשותיי וגם בלהישאר מרוכזת ועניינית.
זה מאוד כיף להגיד "כן ", במיוחד אם זה בא אחרי רצף של "לא", במיוחד אם נכנס פתאום בחור שגם לקים וגם לשרית ברור שהוא עבורי והן מסתכלות עליי במבט הזה שאומר "אנחנו בחוץ, קחי זה שלך!". היו לא מעט גברים שנכנסו וישר המבטים קפצו לעבר קים, כי הרי בחור בתחילת שנות ה-20 לחייו הוא כנראה בשבילה ולא בשבילי, אותו דבר קרה עם גברים חובשי כיפה שמיד קים ואנוכי הבטנו על שרית, אבל בהמשך גם זה התבלבל, חשבנו שלא כל מי שצעיר מיועד אך ורק לצעירה כמו שלא כל חובש כיפה אוטומטית מתאים לשרית. זה גרם לי לחשוב באמת על קלישאות הרווחות בשוק הפנויים פנויות. רווקה בת 36 בהכרח צריכה לצאת עם בני 40? או עם גברים גרושים? אלמנה דתייה בהכרח חייבת אלמן?
אם אני הייתי צריכה לעמוד באודישן מול שלושה גברים ולהביא מתנה שאומרת עליי משהו או שמייצגת אותי הייתי מביאה לכל אחד ספר שנורא נהניתי לקרוא בעברי כמו למשל: "רק אהבה היא ממשית".
בקשר לגברים שפגשתי ביום השני: מוטי, הבחור עם הבובה זרק לי שאלה אחת בשיא הטבעיות, ונגע לי בעצב רגיש במיוחד. הוא גרם לי להתפרק. המפגש בינינו אמנם לא הסתיים בקטע רומנטי או הבטחה לעתיד, אבל את החיבוק המנחם שהוא נתן לי באותו הרגע ושהייתי כה זקוקה לו אני אזכור לעוד הרבה מאוד זמן.
דידי באמת הצליח לבלבל אותי. לפעמים זה קורה לי עם גברים שאני חושבת שמתאימים לי. בתחילה לא הייתי בטוחה לגביו, אבל אז אחריי שהתקשרתי אליו, משהו בקול המרגיע שלו ובאופן המקבל והפתוח שלו חיזק אותי לומר לו כן. אני רוצה להיפגש איתו לדייט וללמוד להכיר אותו יותר לעומק, ואני מקווה שההרגשה היא הדדית.
אוריין - בלי שום צל של ספק היה הכי חתיך. לא סתם גם אני, גם קים וגם שרית אמרנו לו 'כן'.
וגלעד- ישר הרגשתי שזה גבר שאני אשמח להכיר, כי הרי זו בעצם זו המטרה של התכנית. הוא הרי מכפר יהושע ואני בבית ביפו אז מה היה הסיכוי שניפגש? אני מאד אשמח להיפגש איתו שוב
הבלוג הקודם שלי: "קיבלתי מיגרנה של שמות, סיפורים ותחביבים"
בעקרון לערוך אודישנים לגברים בבית זה הזוי. הרי דייטים כשלעצמם, בין אם הם בליינד דייט או לא, הם מספיק מורכבים וקשים. לשבת עם עוד שתי נשים שגם להן זה מסובך ומורכב וגם עם בחור נרגש, ועוד עם כל המצלמות מסביב - זה פשוט מלחיץ מאוד. בסופו של יום כזה קיבלתי מיגרנה של שמות, תחביבים וסיפורים. זה הפורמט שנכנסתי אליו והשתדלתי להיות קשובה ומכילה לכולם, כולל לאלה שמלכתחילה היה ברור לי שהם לא בשבילי. נתתי לעצמי להתמסר ולאפשר לעצמי לשנות את דעתי. לא הוצאתי לעצמי מהראש את המנטרה שאיתה נכנסתי לתכנית- לבוא עם לב פתוח! יש לי מטרה אחת כרגע בחיים והיא למצוא בן זוג שיסב לי אושר ואני אסב לו אושר, ואם התכנית ומבחר הגברים המרובה בה תאפשר לי להכיר אחד כזה, אני בטח לא הולכת לחבל באופציה הזאת. אני יודעת שנבחרתי מבין הרבה בנות אחרות להשתתף ואני רואה בזה זכות גדולה לשבת שם עם שתי חברות טובות ולבחור בקפידה עם מי אני רוצה לצאת ולמי הייתי מעוניינת לתת הזדמנות.
החיסרון הוא כמובן העומס והגודש והמהירות שבה קורים המפגשים. זה לא מן הנמנע שפספסתי מישהו, שלא נתתי הזדמנות שווה לכל אחד שטרח להגיע, לפעמים פשוט כי הייתי עייפה או לא מרוכזת. לפעמים פשוט בגלל שהייתי עדיין מוצפת מבחור שכבר יצא אך מה שקרה איתו עוד נשאר בחדר ואיתי. לפעמים היה לי קשה לצפות בבחור שמציג עצמו בפני, כאשר אני עוד חושבת על הבחור שעזב את החדר רק לפניי מספר דקות
היתרון של מפגשים מהסוג הזה מבחינתי טמון בחיסרון וזו שוב הכמות. החיים במציאות לא היו מאפשרים לי בכמה ימים לפגוש 100 גברים. זה שמור באמת רק למשתתפות התכנית. זו חוויה יוצאת דופן להכיר כל כך הרבה גברים, סיפורים ותחביבים בזמן כל כך קצר.
היו לי כמה רגעים שהרגשתי במהלך היום הראשון שאני נחנקת ולא מבינה מה אני עושה כאן ולמה הגעתי לכל זה מלכתחילה. גם ככה אהבה וזוגיות אלה נושאים לא פשוטים, אז עוד לחשוף את הלבטים והחששות וחוסר הביטחון שלי בפומבי, כל זה ערער אותי יותר מפעם אחת. אני מקווה שההמשך יהיה קל יותר... הכי התבאסתי מדויד שאמר "לא" לקימי. הייתה שיחה ממש זורמת ביניהם ופתאום הוא אמר לה לא, בקטע מפתיע. לדעתי הוא הפסיד היכרות עם בחורה מדהימה.
הבלוג הראשון שלי: רגע לפני שיוצאים לדרך
כשבועיים לפני שהתכנית עולה, אני מאוד מתרגשת. כבר עם עליית הפרומו הראשון לטלוויזיה, ובעידן זה של הפייסבוק, אני מקבלת תמיכה ואהבה. אני מתחילה להבין את המשמעות של התהליך שאני עוברת, יחד עם כל האנשים סביבי. יש לי מזל שקים ושרית המדהימות איתי, ושאנחנו ביחד חוות את התהליך המוטרף והקסום הזה. לא הייתי מסוגלת לעבור אותו בלעדיהן- שתי נשמות יפות כל אחת בדרכה היא. מעולם, אבל מעולם לא הכרתי, דיברתי או יצאתי עם מספר כה רב של גברים בו זמנית. זה מחרפן מצד אחד, ומצד שני אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שזה גורם לי להיות בפוקוס מלא בבחירת האהבה שלי. המטרה שלי מתבהרת: אני מבינה ומרגישה איזה בן זוג אני רוצה, מי מהגברים נכון לי ומי ממש לא. ברור שזה תופס לשני הצדדים, גם למי מהגברים אני לא נכונה, וזה משהו שלא כל כך נעים לחוות בפרהסיה. בכלל, כל מה שקורה בינו לבינה זה לא פשוט, ואני עדיין לא ממש מעכלת שאני הולכת לעבור את זה בפומבי.
אני מאחלת לעצמי, כשאפגוש ב"אחד" בשלב זה בחיי, אני אתן את כל כולי לנו (לו ולי), אתמסר ואהיה נאהבת. לא פשוט לחזור לארץ, שבה הרבה אנשים כבר נשואים מגיל יחסית צעיר, ועם ילדים. אנשים כל הזמן שואלים אותי: "אז איך זה שאת עדיין רווקה?", "מה חסר לך? באמת, לא חסר לך כלום". אז אני לא מרגישה שחסר לי כלום. אני מרגישה שכנראה זה לא היה הזמן שלי עד היום להתחתן וכנראה שהייתי צריכה לחוות דברים בחיי כרווקה שקמה, נוסעת ועובדת בעולם מתי ואיך שאני רק רוצה. יחסית התבגרתי מאוחר יותר, ואיפה שהוא היה בי רצון עז לחוות דברים שרק חלמתי עליהם ולא באמת תיארתי לעצמי שיקרו לי כמו העבודות שעבדתי באירופה ובאמריקה כדוגמנית ושחקנית שפתחו לי דלתות רבות להכיר, לעבוד ולרקום חברויות עם האנשים הכי מוכשרים ומצליחים מתחומים שונים ומכל מיני מקומות בעולם. אני חייבת לציין, שמבחינת עבודה והגשמה עצמית, שמחתי לגלות, שממש פה, אפילו מאוד קרוב לביתי, עובדים אנשים מוכשרים לא פחות ואף יותר, והכי מקסימים שיש- פשוט הם גרים כאן. קרוב למשפחה ובארץ שלנו.
כשחייתי באל איי, זה היה די ברור לפי הסטנדרטים של העיר והתעשייה, שמאוד מקובל שהקמת משפחה באה בגיל בוגר יותר. לעומת זאת, גם בארץ, היום, אני רואה סביבי נשים בטווח הגילאים שלי, שהן עדיין רווקות, וכמובן אני גם רואה הרבה אנשים בני גילי שנמצאים כבר בסיבוב השני שלהם. לכן אני מאמינה שכל דבר קורה לטובה ובזמן שלו.
בסך הכל נראה שכולנו רוצים את אותו הדבר: אהבה.
אני מאמינה שהכוח של התכנית וחשיפה של הפרטיות כן תוביל אותי בסופו של דבר ל"אחד" שלי.
נתראה בקרוב,
מיה