ב-11.12.13 קרה אירוע שהפך את חייו של איתן קייזמן. במסגרת לימודי הרפואה באיטליה צפה לראשונה מקרוב בניתוח לב ובאותו הרגע ממש הבין שמצא את הייעוד שלו. "ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אני בר מזל - יש רופאים שמסיימים סטאז' ועדיין לא יודעים, אני כבר בסוף השנה השלישית ידעתי", הוא מספר, "בשנייה שהבנתי את זה רצתי לבקש את הכדור, לא חיכיתי שיימסרו לי".
הפלרטוט הזה עם עולם הכדורגל יחזור ויצוץ בשיחה עם ד"ר איתן קייזמן, כוכב הסדרה "המתמחים", וממש לא במקרה. הרופא שמתמחה היום בכירורגיית לב בבית החולים שיבא, התחיל את חייו כשחקן כדורגל מקצועי ששיחק בין היתר במכבי הרצליה, בורוסיה דורטמונד, הפועל רמת גן ומכבי נתניה, העיר שבה נולד וגדל.
"בגיל שש אבא רשם אותי לחוג כדורגל, פעמיים בשבוע. אחרי שנה וחצי לקחו אותי לליגה, ותוך שנתיים-שלוש זה נעשה רציני אפילו יותר", הוא נזכר, "זכינו בגביעים באליפויות מדינה ובטורנירים בחוץ לארץ, היו עלינו לא מעט כתבות בעיתונים - 'חפשו אותם עוד 10 שנים'. היינו קבוצה מאוד מגובשת ולהורים שלנו הייתה קליקה מיוחדת".
טיולים שנתיים, יציאות עם חברים ודייטים עם בנות - הכל נדחק הצידה לטובת הכדורגל. "לא הייתי יוצא לטיולים כי לא רציתי להפסיד אימונים במהלך השבוע, כדי שאוכל לשחק בשבת. בקבוצות הנוער המשחקים בשבתות התקיימו בבוקר-צהריים, אז לא הייתי יוצא בימי שישי עם חברים מבית הספר אלא נשאר בבית והולך לישון מוקדם. הכל סבב סביב זה".
לא הרגשת שאתה מפספס חלק חשוב מהילדות שלך?
"לגמרי. בי"א-י"ב, כשנהייתי קצת יותר מודע לכל עניין הבנים-בנות, הרגשתי שאני בפיגור רציני לעומת שאר החברים שלי שלא משחקים כדורגל. קינאתי בהם שהם יוצאים למסיבות. שמעתי על מסיבות רק מסיפורים או מפליירים שמועדונים כמו 'הלכת' היו מחלקים אז".
הרפואה הייתה בשנים האלה במחשבות בכלל?
"בגדול לא. אמא שלי מאוד אהבה את העולם הזה ועבדה כמזכירה רפואית, תמיד כשהייתי חוזר הביתה הטלוויזיה שלנו הייתה פתוחה על סדרת רפואה, אבל זה לא היה נושא שיחה".
בעקבות משחק מוצלח בטורניר כדורגל חשוב שנערך בעיר דורטמונד שבגרמניה, סקאוטים מקומיים זיהו את הכישרון המתפרץ של קייזמן ובגיל 15 הוא מצא את עצמו בארץ זרה, משחק בקבוצה גרמנית ומתגורר אצל משפחה שאינו מכיר. "שיחקתי בקבוצת הנערים של בורוסיה דורטמונד וגרתי כמה חודשים אצל משפחה גרמנית. הייתי די לבד, אפילו שאבא בא המון לבקר אותי והיה איתי הרבה זמן. מאוד נהניתי מהכדורגל, אבל היה לי נורא קשה להיות לבד ורחוק מישראל".
איך הצלחת לתקשר עם המשפחה שאירחה אותך?
"למדתי גרמנית כי המשפחה שהייתי אצלה בקושי דיברה אנגלית. היו לי חששות מהעניין הזה אבל אמרו לי, 'אל תדאג, אתה תסתדר'. זה נכון. אתה מוצא את הדרכים להגיד את מה שאתה רוצה וצריך ולהבין מה הם רוצים ממך. דווקא בדרך הזאת לומדים שפה הכי טוב. התוכנית הזאת, שפעם בשנה מביאים שני זרים לשחק בקבוצה, זה דבר אדיר כי זה חושף גם את הילדים הגרמנים לתרבויות נוספות ולאנשים אחרים".
מה למדת על ההבדלים שבינינו לבינם?
"בישראל, ביום של משחק, כולם מגיעים נורא רציניים ומפוקסים. אסור לצחוק. כשהגעתי בפעם הראשונה למשחק בגרמניה ראיתי את החבר'ה צוחקים, מסתלבטים אחד על השני ומריצים דאחקות. חשבתי לעצמי, הם יודעים שיש משחק היום? אבל, ברגע שהייתה שריקת הפתיחה, כולם שינו פאזה. בום, נהיו הכי רציניים בעולם. זה מאוד הפתיע אותי. יש הבדלי מנטליות עצומים, גם בעניין המשמעת. כשאומרים לך לרוץ עד הקו ולעקוף את הדגל, גם אם המאמן לא רואה אתה עושה את זה - לא כמו בארץ כשחצי קבוצה גונבת. זה מה שעושה את ההבדל בין נבחרת גרמניה שזוכה בגביעי העולם, לנבחרת ישראל שלא מצליחה לעבור את ליגת האומות עם סלובניה וקזחסטן".
"כולם הבינו שמשהו לא בסדר איתי, לא חשבו שאני סתם רזה"
כשחזר מגרמניה הצטרף קייזמן למכבי נתניה והיה מהשחקנים המובילים בקבוצת הנוער. הוא קיווה להמשיך במסלול המובטח עד שיעפיל לקבוצת הבוגרים, אלא שכמו כל בן 18 הצבא קרא לו. כשגילה כי לא ישרת כספורטאי פעיל וייאלץ להיעדר מאימונים רבים, נקלע למשבר עמוק. "הגיוס הרחיק אותי מהכדורגל. נכנסתי לדיכאון מזה שלא אוכל לשחק יותר. ביום אחד אומרים לך שאתה לא יכול להמשיך בקריירה שלך. זה כמו פסנתרן שאומרים לו שהוא לא יכול לנגן יותר. מהדיכאון הפסקתי לאכול. לא כי הייתי שמן ורציתי להרזות, לא ידעתי מה זה קלוריות בכלל. מילד שלא שמע את המילים אנורקסיה או בולימיה, הפכתי בעצמי לאנורקס והורדתי הרבה במשקל".
"רצו לשחרר אותי מהצבא ודווקא אז, בפעם הראשונה, נכנס לי למודעות שאולי ארצה להיות רופא בעתיד", הוא נזכר, "חששתי שאם ישחררו אותי על סעיף רפואי ועוד על מחלה פסיכיאטרית, באוניברסיטה לא יקבלו אותי ללימודי רפואה. יגידו שאני לא מתאים. נלחמתי באותם ימים שלא להשתחרר מהצבא, אבל כן לעשות יומיות כדי שאוכל להיות נוכח באימונים. היה לי חשוב לשחק במכבי נתניה, זה היה מרכז חיי".
"מהמלחמה הזאת התחיל כדור שלג של הפרעות אכילה, שהתגלגל עד למחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. בסוף התהליך הזה כבר בכלל לא רציתי לשחק כדורגל. הייתי כל כך בדאון, כל כך לא אני, שזה לא עניין אותי. אני זוכר את עצמי בווינגייט, אימון ערב. אני באפיסת כוחות, עומד שם ושואל את עצמי: איתן, מה לעזאזל אתה עושה פה? זה לא מעניין אותך כבר. כל המאבק שהתחולל בתוכי במשך שנתיים היה כדי לחזור לכדורגל, ובסוף זה כבר לא עניין אותי".
בתקופת המחלה, איך הצלחת לתפקד באימונים ובמשחקים? סבלת מתת-משקל רציני.
"בשלב הזה כולם הבינו שמשהו לא בסדר איתי, אף אחד לא חשב שאני סתם רזה. לא הייתי משחק בשבתות, הייתי חלש מדי. כיבדו אותי מעצם הוותק שלי בקבוצה, אבל לא בנו עליי למשחקים בשבת. במצב כזה אין כוח לסיים אימון, בטח לא משחק של 90 דקות. ידעתי שאני מזיק לעצמי, אבל ברגע שכדור השלג מתחיל להתגלגל, אתה כבר נהיה חלק מהפרעת האכילה, הופך לאנורקס אמיתי - אפילו שזה לא התחיל מהמקום של לרצות להרזות ולספור קלוריות".
איך זה בא לידי ביטוי?
"כשהגעתי למחלקה להפרעות אכילה לא הרגשתי אנורקס, אלא חשבתי שקרתה לי טעות קטנה. אבל כשאתה מדבר עם אנשים וחי איתם באופן יום-יומי, אתה נהיה חלק מהלך הרוח במקום הזה. התחלתי לספור קלוריות, להישקל כל שעתיים, להסתכל על עצמי במראה ולהגיד שאני שמן. זה בלתי נתפס כי אתה אומר, מה הקשר בכלל? בחיים לא הייתי שמן, מה זה קשור אליי? תהליך היציאה מזה היה כרוך בעבודה ממש קשה".
אחרי השירות הצבאי ובסיום תהליך ההחלמה, נרשם קייזמן ללימודי רפואה. "הבנתי שמסי כבר לא אהיה ורציתי להיות הכי טוב במשהו אחר. הרפואה הדהדה ברקע בגלל אמא והחלטתי ללכת ללמוד באיטליה. בגיל 23 נסעתי לאיטליה לבד, וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים. בהתחלה היה קשה יחסית. בשנה הראשונה חיפשתי בכל הזדמנות את הכמה ימים האלה לחזור ולבקר בארץ, אבל בשנה השישית כבר רק חיפשתי תירוצים לא לחזור לישראל".
היו כאלה ששמעו על העבר שלך ככדורגלן וזלזלו בך? בכל זאת, לא כל יום שומעים על שחקן כדורגל שעשה הסבה לרפואה.
"זה יוצא דופן ואכן יש סטיגמה על כדורגלנים, אבל יש הרבה מאוד כדורגלנים אינטליגנטיים שעושים תארים. בזכות אמא לא הזנחתי את הלימודים והייתה לי תעודת בגרות לא רעה בכלל. זה מסר להורים - כשאתם מגדלים את הילדים שלכם, תדאגו שהם לא יזניחו אף תחום. לא משנה אם הילד אוהב לרקוד בלט, לנגן על פסנתר, לשחק כדורגל או לשחות, שיהיה בסדר גם בלימודים. הוא לא צריך להיות גאון ולהוציא מאיות, אבל שתהיה תעודת בגרות".
תוך כדי הסטאז' פגש איתן את אלינה, מי שלימים תהפך לאשתו. "אני הייתי בסטאז' והיא עדיין סטודנטית לרפואה. נפגשנו בבית חולים, בתור לארומה. לא הייתי עד כדי כך אמיץ, החלפנו רק שתי מילים. חיפשתי אותה בפייסבוק והתחלנו לדבר. זה היה ביוני 2018 ויחסית מהר הצעתי לה נישואים - אחרי חצי שנה של היכרות. התחתנו במאי 2019".
שניכם מגיעים מאותו מקצוע תובעני. לא חששתם שזה ייפגע בקשר? שבקושי תתראו?
"היינו מתאמים תורנויות ומשתדלים לעשות אותן באותו היום, כך שלשנינו יהיה חופש למחרת. מאז שהבת שלנו נולדה זה הפוך. אלינה תורנית ביום שני, אני ביום שלישי, ביום רביעי שוב היא תורנית ובחמישי אני בניתוח גדול. זאת אומרת שאנחנו נפגשים ביום ראשון והפעם הבאה תהיה ביום חמישי בערב. זה משהו שהוא מרחיק, אבל גם מקרב. זה מדאיג באיזשהו מקום כי אתה רוצה להיות קרוב לבת הזוג ולבלות איתה ועם הקטנה, שכולנו נהיה ביחד. לא היו לנו הרבה סופ"שים של שלושתנו ביחד, והרבה פעמים כשכבר כן מגיע סופ"ש כזה - אתה סחוט ואין לך כוח. זה קושי גדול".
אתם משאירים את העבודה מחוץ לדלת או שאין אצלכם את ההפרדה הזאת?
"לא חושב שאפשר לעשות כזאת הפרדה, זה חלק בלתי נפרד מהיום-יום שלנו. לפעמים אנחנו חוזרים מבואסים הביתה בגלל משהו שקרה בעבודה, או שמחים דווקא. לפני חודש ניתחתי תינוקת שנולדה שבוע לפני הבת שלי. היא הייתה כזאת מתוקה ונורא הזכירה לי אותה בגלל העיניים הכחולות שלה. כשחזרתי הביתה לא יכולתי שלא לספר לאלינה על זה ולשתף אותה. תינוקת בגיל של הבת שלנו, אבא שלה נולד חודשיים אחרי, יש לנו כמעט את אותו מספר תעודת זהות. זה מטורף".
זה מקשה עלייך כרופא?
"הבת שלי הפכה אותי לרופא טוב יותר. יש לי היום יכולת הבנה שלא הייתה לי פעם. לא של המום בלב או מה שצריך לעשות בניתוח, אלא התמונה הגדולה יותר, מה שמסביב - כמו מה צריך להגיד לאמא ולאבא ואיך להתנהג איתם. אני מבין אותם ממש. גם אשתי מרגישה וחווה את זה, זה נכנס אלינו הביתה וזה מאוד גלוי ופתוח".
הידיים לא רועדות כשאתה צריך לנתח תינוקות בגילאים של הבת שלך?
"שאלתי את עצמי את זה לפני שהיא נולדה, תהיתי איך זה יהיה. שנייה אחת אני בבית, מחזיק בידיים יצור קטן ומרגיע אותה, ועשר דקות אחר כך אני עם תינוק באותו הגודל והמשקל וצריך לנתח אותו. דאגתי נורא, חשבתי שזה יהיה איזשהו מעצור. זה לא איזה כפתור שאני לוחץ עליו, אבל ברגע שאני מכסה את התינוק בניתוח ונשאר רק בית החזה, אני נכנס לפאזה אחרת".
אתה עושה הפרדה מוחלטת.
"אם נחזור לכדורגל, כשעם שריקת הפתיחה שוכחים את הצחוקים שהיו לפני, אז בניתוח אני שוכח שיש שם תינוק ומתרכז במה שאני צריך לעשות. יש בי את היכולת לעשות את ההפרדה הזאת. ההכרה של את מי אני מנתח חוזרת כשאני צריך לסגור. אני אקסטרה משקיע בצלקות של הקטנטנים האלה, לוקח את הזמן ולא ממהר. אם תפר קטן טיפה מעוות את הצלקת, אני חוזר עליו. אני אומר לעצמי, אם חס וחלילה מישהו היה צריך לעשות לבת שלי צלקת, אני מתפלל שהיה עושה את זה כמו שאני משתדל לעשות".
התמחות אינטנסיבית כמו כירורגית לב דורשת לא מעט הקרבה וגובה מחיר גם מהמשפחה.
"בתחום שבחרתי אני כונן 100% מהזמן. הטלפון שלי אף פעם לא על שקט ואינספור פעמים אני מקבל שיחה באמצע הלילה, כשאני ישן במיטה, כי צריך לחבר תינוק לאקמו או שתינוק שניתחנו באותו יום צריך לחזור לחדר הניתוח כי הוא מדמם. אני המתמחה היחיד בלב ילדים וזה אומר שאני היחיד שאפשר להקפיץ אותו. ההקרבה הגדולה היא זו של אשתי, שנשארת לבד באותן שעות. אם הילדה בוכה, היא צריכה לקום אליה ואני לא יכול לעזור לה. בשבתות, כשאנחנו רוצים ללכת לבריכה, לנסוע להורים או לפגוש חברים ומקפיצים אותי, היא זו שצריכה להתמודד".
אמא במשרה מלאה פלוס פלוס.
"זו הקרבה מטורפת. היא ידעה שאני רוצה להיות מנתח לב כשפגשה אותי, אבל לא חושב שמישהו מאיתנו באמת הבין בזמנו את המשמעות. אני כל כך מעריץ אותה וכל כך חייב לה, ואני בטוח שעוד אהיה חייב לה הרבה בהמשך חיי. זה פשוט מעורר הערצה. נשים זה המין החזק, הן עושות מדהים את מה שהן עושות, ומה שאשתי עושה אפילו יותר מדהים. בנוסף להכל היא רופאה בעצמה. לא יודע כמה אנשים היו מסוגלים להקרבה כזאת".
אתה מסתובב עם רגשות אשם תמידיים?
"זה כל הזמן רגשות אשם, אפילו שאשתי באמת מפרגנת ומבינה שבכל הפעמים שאני הולך, זה חשוב כי באמת צריכים אותי. אני לא הולך סתם כדי לגלגל קבלה במחשב. הרבה פעמים אני אומר לה, אולי אבקש ממישהו אחר הפעם? אבל היא אומרת, 'לא, תלך'. הכל מתחיל ונגמר בגב שיש לך בבית - וזה הדדי. אי אפשר לצמוח בנפרד, זה חייב להיות תמיד ביחד, לתמוך זה בזו. אין בינינו תחרות על מי טוב יותר בעבודה שלו או מי רופא יותר מוערך, אין לנו בכלל בלקסיקון את המילה 'תחרות'. זה המפתח להצלחה שלנו כזוג ומשפחה, זה מה שהופך אותנו לאנשים מאושרים - ויהפוך את הבת שלנו לכזאת".
"כעסתי שאין רופא בכיר שיספר למשפחה במקומי"
הקשיים בתקופת ההתמחות מתבטאים לא רק במישור המשפחתי והזוגי. מתמחים צעירים נאלצים להתמודד עם תורנויות ארוכות, שעות רבות על הרגליים, מחסור תמידי בשעות שינה והיררכיה צבאית כמעט. "אתה חייב לדעת את מקומך וגם אם אתה מאוד רוצה לעשות משהו, לדעת שזה עדיין לא השלב שלך, אתה עוד לא שם. אתה חייב להבין את ההיררכיה הזאת ולהיות חלק ממנה. אם יש מישהו שהוא דקה מעלייך בהתמחות, הוא הבוס שלך. אם הוא ביקש ממך משהו, אתה עושה. ככל שאתה מתקדם, יהיו אנשים גם תחתייך. לא כל החיים יגידו לך מה לעשות".
יש כאלה שבאופי שלהם לא מסוגלים לחיות בשלום עם זה שאומרים להם מה לעשות.
"יש כירורגים שיותר קשה להם עם העניין הזה, אבל זה שוב מחזיר אותי לכדורגל. כשאתה חלק מקבוצה, תחת מאמן וכללים נוקשים, אתה לומד להבין את הדינמיקה של היררכיה ומנהל. כל הדבר הזה נועד לטובת החולה, כדי שהוא יקבל את הטיפול הכי טוב שיש".
ד"ר דוד משאלי, מנהל המרכז למומי לב מולדים בבית החולים שיבא, מספר בסדרה "המתמחים" כי, "איתן סובל מעודף מוטיבציה. יש בזה איזושהי תמימות מסוימת, אבל אני לא חושב שזו בעיה - אני חושב שזה יתרון. אם הוא ימשיך ככה, אני מאמין שהוא יגיע רחוק. בשביל להצליח במקצוע הזה, חוץ ממיומנות וכישרון, אתה צריך גם את התשוקה הזאת, את השריטה".
איך אתה שומר על להבה כזאת גבוהה, גם בסביבת עבודה כזאת מלחיצה עם לא מעט תסכולים מסביב?
"יש לי מטרה מול העיניים ומ-2013 אני עושה הכל כדי להשיג אותה. לא יודע להסביר את הלהבה הזאת, זה משהו באופי, הרצון הזה להיות הכי טוב במה שאני עושה. ביום-יום שלי אני זוכה לנתח עם אנשים שיד האלוהים נגעה בהם - ד"ר משאלי, פרופ' סטרניק ופרופ' רענני. האנשים האלה הם הרונאלדו והמסי של עולם ניתוחי הלב. כשאני נמצא לידם אני לא יכול שלא לרצות להיות כמוהם ולקוות שאולי גם בי יד האלוהים נגעה קצת ויום אחד איכשהו אתקרב אליהם".
זה אומר לצאת למסע ארוך מאוד עם לא מעט מהמורות בדרך.
"אי אפשר להיות כמו משאלי, סטרניק ורענני מבלי לחוות קשיים ומבלי להיכשל מדי פעם. אומרים שלכל מנתח יש את בית הקברות שלו. לא בגלל רשלנות רפואית, אלא בגלל דברים שפחות הצליחו".
איך אתה מתמודד כשנאלץ לבשר למשפחות את הנורא מכל?
"אני זוכר אירוע שקרה כשהייתי תורן ולא היה רופא בכיר במחלקה. נערה בת 16 הגיעה עם התחלה של קרע באבי העורקים. קראו לי לבוא מהר לחדר הלם כי היא הייתה צריכה ניתוח לב דחוף. בכל רגע הקרע הזה יכול היה להתפרץ, שזה אומר שכל הדם יוצא החוצה והבן אדם מת. ההורים שלה היו סופר מבוהלים. בזמן שהכנו אותה לניתוח דיברתי עם ההורים המודאגים ואמרתי להם שהכל יהיה בסדר. נעשה לה ניתוח צ'יק-צ'ק והיא תחלים מזה מהר. הכנסתי אותה ליחידה ותוך כדי שאני מדבר איתה, פתאום היא גילגלה עיניים ואיבדה הכרה".
האאורטה התפוצצה.
"עשינו לה החייאה, אבל זה היה חסר תועלת כי היא קרעה את האאורטה. שום דבר לא יכול היה להציל אותה. הדם נשפך לה מאבי העורקים והיא מתה בתוך כמה שניות. הייתי צריך לצאת ולספר להורים שלה שהיא נפטרה. אני זוכר שממש כעסתי שאין רופא בכיר שיעשה את זה במקומי. חשבתי, איך אני הולך עכשיו לספר להורים דבר כזה? לפני שנייה הם ראו אותה והיא חייכה אליהם. אמרתי להם שהכל הולך להיות בסדר. איך אני פאקינג עושה את זה? זו הייתה טראומה ממש".
איך עשית את זה בסוף?
"אמרתי להם שהיא נפטרה והסברתי מה קרה, אבל הם לא הבינו מה אני אומר להם. האבא שאל אותי, 'איך אני חוזר בלי הילדה שלי הביתה?'. עמדתי שם בלי מילים ולא ידעתי מה לענות להם. החוויה הזאת נצרבה בי כל כך חזק, אני בהלם ממנה עד היום. זה גרם לי לדבר עם המשפחות בצורה שונה. פחות להבטיח להם דברים ולהיות בטוח שיהיה בסדר, אבל כן עדיין להשרות עליהם ביטחון".
חוסר האונים שחש לפעמים ד"ר קייזמן וחבריו המתמחים לא נובע רק מהמטופלים שאי אפשר להציל, אלא גם מחוסר היכולת לפעמים לעזור לקרובים אליו ביותר. באחד מפרקי הסדרה מלווה איתן את הוריו לבדיקות רפואיות בבית החולים, ומודה שעל אף המקצוע וההכשרה שלו, דווקא להם הוא לא יכול לעזור באמת.
"אני מטפל בחולים הכי קשים, אני חלק מהיחידה המובחרת של מנתחי לב, אנחנו עושים פלאים ומחזירים לחיים אנשים שהולכים למות, אני יכול לתפעל החייאות מטורפות ואקמו - אבל פתאום כשאמא ואבא באים עם הבדיקות דם שלהם והכאבים שלהם, ולא רק הם - גם אחים, אחיות וחברים, פתאום אני עומד חסר אונים ואין לי דרך לעזור להם".
"זה הכי כואב כשזה אמא ואבא כי הם האנשים שאתה הכי רוצה לעזור להם. הם אלה שבזכותם יש לך בכלל חיים וקריירה. הכאבים של אמא ממשיכים להיות אותם כאבים, הבעיות של אבא אותן בעיות, ואין שום דבר שבאמת מצליח לעזור להם. אין לי תרופת פלא בשבילם וזה נורא מתסכל. כשאני שוקע בזה, אני נהיה ממש עצוב. הלכתי לפסיכולוגית בגלל זה והיא אמרה לי - 'זה לא התפקיד שלך לרפא אותם'".
"יכול לספור על יד אחת את הרופאים שאמרו לי מילה טובה"
תוך כדי לימודי הרפואה פרסם ד"ר קייזמן ספר בשם "יומני חדר ניתוח" ובהמשך הוציא ספר שני בשם "לב עמיד" שאת הכנסותיו תרם לילדים חולי לב. היוזמות החשובות האלה לא תמיד זכו לתמיכה מהקולגות. "זה התחיל כשהייתי בקשר עם מישהי בזמן שהייתי באיטליה והיא בארץ. התכתבנו והייתי מספר לה מה קרה לי באותו יום. יום אחד היא אמרה, 'איתן, אתה כותב את זה ממש יפה, למה שלא תכתוב את זה כסיפור?'. שלחתי לה כמה סיפורים אמיתיים כאלה ויום אחד העלתי אחד מהם לפייסבוק. זה נהיה ויראלי, המון אנשים התחברו לזה".
"לחצו עליי שאוציא ספר, ואם לא היה פונה אליי מוציא לאור ואומר שיעשה הכל ושלא אצטרך לשלם לו כלום, כנראה שגם לא הייתי עושה את זה. זה כן היה המון עבודה, בייבי לכל דבר. באף שלב לא התיימרתי להיות סופר. כשאמרו שאני 'סופר', סלדתי ממש מהדבר הזה. לימים המשכתי לכתוב לעצמי, למגירה, בלי מטרה להוציא את זה לאור. יום אחד היה אירוע התרמה לתינוק שהיה צריך ניתוח מציל חיים בבוסטון. הבאתי כמה עותקים מהספר והחלטתי שמי שיקנה ספר, הכסף יילך כתרומה לילד הזה. זה הצית בי משהו".
"אחרי כמה חודשים פנה אליי שוב המוציא לאור ושאל מה עם עוד ספר. אמרתי לו: תקשיב, אני מוציא איתך עוד ספר רק אם כל ההכנסות, כולל שלך, יילכו לתרומה. הוא זרם עם זה והוצאנו את הספר השני. תרמנו לא מעט כסף, אבל חטפתי המון ביקורת מרופאים".
מה הם אמרו לך?
"תחשוב על רופא בכיר מומחה עם כמה שנות ניסיון טובות, כשפתאום בא איזה פספוס שאפילו לא התחיל התמחות ומוציא ספר על יומני חדר ניתוח. מבחינת הבכיר, זה מישהו שאין לו מושג מהחיים שלו ולא הספיק כלום. לא התיימרתי להבין מספיק, כתבתי רומן לכל דבר ולא ספר רפואה, לא היה בו ייעוץ רפואי, אבל הביקורת הייתה: מי אני בכלל שאוציא ספר? מה הספקתי בחיים?".
לקחת ללב?
"זה היה לי מאוד קשה. אני טיפוס מרצה שרוצה לרצות את כולם, אני שונא כשיש כלפיי איזה סוג של אנטגוניזם מכל סוג שהוא. בטח כשזה בא מהבוסים שמנהלים אותך ומסתכלים על זה בעין לא יפה. לפעמים אני אוכל את עצמי מבפנים ונקרע בין לעמוד מאחורי זה כמו גבר ולהגיד: הוצאתי את הספר הזה, תתמודדו, לבין סוג של להשתפן ולהגיד: וואלה, צודקים, עשיתי טעות כשהוצאתי את זה. זה מנעד של רגשות שאני חווה אותו כל הזמן".
על ההשתתפות שלך ב"המתמחים" מפרגנים לך?
"מהרופאים אין פרגון. אני יכול לספר על כף יד אחת את הרופאים שאמרו מילה טובה. אם אני הייתי רואה את החברים שלי, הייתי לגמרי מוצא לנכון לכתוב הודעה ולהגיד מילה טובה. באיזשהו מקום זה מבאס אותי, כן, אבל זה החיים. אי אפשר שכולם ייצאו מרוצים. בסופו של דבר המשקל שיש לחברים המתמחים בחיים שלי הוא אדיר. אני נשען עליהם במאה אחוז. אם יום אחד אהיה מישהו או משהו, זה רק בזכותם. אני יודע שיש לי את הגב שלהם ושאני תמיד גב בשבילם. אפילו שאין פרגון, אני יודע שאנחנו לגמרי ביחד. זה בית. אני נמצא איתם יותר מאשר עם המשפחה שלי. האחיות במחלקה הן כמו האחיות שלי, הרופאים הבכירים הם לגמרי אבא ואמא".
מה תגיד לחבר'ה צעירים שמתלבטים אם להיכנס למקצוע הזה מלכתחילה, כי קוראים על מחאת המתמחים ושומעים על התנאים הלא משתלמים?
"בסופו של דבר זאת תחושה מבפנים. אם מרגישים שבאמת רוצים לעשות את זה ונמשכים לזה, צריכים להתעלם מהרעש הלבן שמסביב וללמוד לחיות איתו. אין אף עבודה שהיא קלה. כל מי שרוצה להצליח ולהיות הכי טוב במה שהוא עושה, תמיד זה קשה. ברפואה יש את האקסטרה של הלילות והתורנויות, אבל מי שאוהב את זה - אין לזה מחיר. התגמול הוא עצום. גם אם היו לי עשרה מיליון שקלים בעובר ושב, לא הייתי משנה כלום. הייתי ממשיך ללכת לעבודה ולהיטחן".
"אני מאוד בעד מחאת המתמחים וחושב שהיא מוצדקת. יש מקום לקיצור התורנויות, אבל לא בכל ההתמחויות. אני לא חושב שזה מתאים לניתוחי לב ולעוד כמה מקצועות. ההשלכות יהיו פחות כירורגיה, יותר שנים של התמחות, יותר אנשים שאחר כך יש לך תחרות איתם על תקן של בכירים ופחות ניתוחים בעתיד. בהתמחות שלי, אם אני ער בלילה, זה כי יש קטסטרופה: ניתוח דחוף, אקמו או החייאה. אני לא ער בלילה בשביל לכתוב קבלות או בירוקרטיה מעייפת כמו שיש לפנימאים, רופאי מיון ולכירורגיים הכלליים, שהם באמת עושים תורנויות ושוחטים אותם".
מה באשר לתנאי השכר העלובים?
"כולנו מרוויחים מעט מאוד עבור העבודה שאנחנו עושים. אני לא בהכרח גומר את החודש. יש לנו שתי משכורות רופאים וילדה קטנה שאין לה כמעט עלויות, ועדיין בקושי גומרים את החודש. זה מטורף שבמדינת ישראל שני רופאים שמרוויחים סביר לא גומרים את החודש. בקורונה קרענו את התחת ולא קיבלנו על זה שקל, זה בכלל בושה וחרפה של המדינה. המדינה יודעת שאני מורעל ושגם אם יהיו לי 20 מיליון שקלים בחשבון לא אחליף מקצוע, והיא מנצלת את זה. על זה בדיוק קם ונופל העניין, אחרת הם היו משלמים לי יותר כדי שלא אשנה מקצוע".
כשאתה מסתכל 10-20 שנה קדימה, איפה אתה רואה את עצמך?
"בסיום ההתמחות אסע עם אלינה והילדה לתת-התמחות כירורגית בארצות הברית. בקרוב ניסע לבדוק איפה הכי כדאי לנו לגור ולהתמחות. זה מאוד חשוב להמשך הקריירה. אני מקווה להמשיך את הדרך שד"ר משאלי התחיל במרכז הלב בספרא. כשהוא הקים את המחלקה בשנת 1999 לא היה פה כלום, והיום זה קומה שלמה בבית החולים עם יחידות חוץ וטיפול נמרץ ילדים. זו אימפריה ברמה הלאומית. אם יום אחד אוכל להיות חלק מזה או אפילו לנהל את המקום, זו תהיה מבחינתי הצלחה מקצועית הכי גדולה שאני יכול להשיג. לשם אני שואף. אני יודע שהדרך רצופה בהמון מהמורות ואני צריך להוכיח את עצמי לא כל יום מחדש, אלא כל דקה מחדש".