כשנמרוד הוכנברג נכנס לדמות הוא טוטאלי. מבחינתו, אם עכשיו הוא מגלם את ניסן בדרמת "השוטרים", אז הוא ניסן לכל דבר, אפילו מחוץ לסט הצילומים. "כולם בסט חשבו שאני עבריין מהשכונות באמת. ראיתי שאלי פיניש נגיד מתייחס אליי בהתחלה כאחד מהשכונה, שיחקתי עם זה, אבל ברגע שהוא ראה תמונה שלי עם תלתלים, חמוד כזה, הוא היה בהלם. זה מצחיק, אפילו חברים רחוקים לא מזהים אותי בגלל השוני בנראות. הייתי תחת משטר תזונה קפדני, מאוד רציתי קרחת, מהרגע הראשון דמיינתי בדיוק איך ניסן יראה. ברגע שנכנסתי לנעליים שלו הרגשתי בלתי מנוצח, הייתי הוא בכל רמ"ח איבריי. גם כשיצאנו למקומות עם חברים הייתי לבוש כמוהו, לא יצאתי ממנו לרגע. כשהסתובבתי ככה בדמות, אנשים השפילו מבט ממני ברחוב. הרגשתי גנגסטר אמיתי".
עד כדי כך?
"קל להתמכר לכוח הזה ברגע שאתה מרגיש מאנשים תחושת פחד, אתה מרגיש כל יכול. אף אחד לא יכול לבוא עליך ומי שיבוא בבעיה רצינית. הכי מצחיק שיש לא מעט בחורות שנמשכות למראה העברייני הזה, אני יכול להבין את הקטע של המשיכה, כי יש באמת משהו בגבר עם כוח וסמכות".
ניסן בכל רמ"ח איבריו
הוכנברג אוהב לקחת את הדמויות שלו לקצה, ואף אחת מהן לא דומה לקודמת. פעם אחת הוא נכנס למשבצת העבריין בארגון הפשע של מאור עזרא, באחרת הוא נער עם חרדה חברתית בסדרה "אחד על אחד" ואפילו על תפקיד בסדרה הבינלאומית של נטפליקס הוא כבר יכול לסמן וי. "עשיתי אודישן מצולם לתפקיד קטן וקיבלתי תשובה שלילית. בוקר אחד מתקשרים אליי ואומרים לי שקרה משהו ענק, התסריטאי של הסדרה התאהב במבט שלי בעיניים ונכתבה במיוחד בשבילי סצנה, זה נשמע מומצא אבל זה לגמרי אמיתי. הצילומים היו בירדן, טסתי לשם וחוויתי אשכרה מה זה סט הוליוודי. קרוואן פרטי, עוזרת אישית, צי מאבטחים שאבטח אותי מחשש לאיום עליי בהיותי ישראלי, סט עם אלפי ניצבים, שחקנים גדולים. זאת חוויה שאני לא אשכח לעולם".
"ההחלטה ללמוד על מאחורי הקלעים עזרה לי כשחקן, עברתי תהליך התבגרות ואיפוס על החיים"
וזאת לא הסדרה היחידה. ממש בקרוב הוכנברג יתחיל צילומים לסרט דוקו בינלאומי חדש, ובמקביל מפתח סדרת דרמה עלילתית משלו. בינתיים, הוא שואב השראה לדמויות מהחיים עצמם, בין אם זה מוכר פלאפל, פועל בניין או עורך דין – בשבילו האנשים ברחוב יכולים ללמד משהו שאף בית ספר למשחק לא יכול. ואכן, המסלול המקצועי שהוכנברג עבר שונה מהרגיל, ומתחיל ברגע מכונן אחד. "בגיל 15 ידעתי שיש לי זיקה לקולנוע. שכן שלי באותה תקופה היה במאי הסרטים, אריק לובצקי, שצילם בדיוק את הסרט 'תפוחים מן המדבר'. אמרתי לאמא שלי שנורא מעניין אותי לראות את הסט, ובאמת הגעתי לצילומים בירושלים. ואז פתאום היה צריך איזה נער שיצעק על אמא שלו במרפסת, זאת הייתה הסיטואציה ואריק אומר לי 'נמרוד, זאת ההזדמנות שלך'".
ככה משום מקום, בלי להתכונן מראש?
"אני חושב שהרגעים הכי קסומים הם אלה שאתה לא מתכונן אליהם מראש. אז עליתי למרפסת שמשקיפה על כל ההפקה, וכשהוא אומר אקשן, אני מול האמא המאולתרת הזאת של אותו רגע, וכל הנשמה שלי יוצאת החוצה. כשהגיע הקאט, אני עומד שם במרפסת, מסתכל למטה וכולם מוחאים לי כפיים. זה הרגע שהבנתי שזה הייעוד שלי".
מאותו רגע הוכנברג הולך בעקבות התשוקה שלו באופן טוטאלי, אבל במקום ללכת לבית ספר למשחק כמו רבים אחרים, הוא בוחר להיכנס לעולם מזווית אחרת – לימודי תסריטאות בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה "סם שפיגל". "הלימודים היו אבן דרך משמעותית בחיים שלי", הוא מספר, "עברתי שם תהליך התבגרות ואיפוס על החיים. למדתי דברים מהותיים שגם משפרים את המשחק שלי. ההחלטה ללמוד על מאחורי הקלעים, עזרה לי כשחקן".
למה בעצם לא ללמוד בבית ספר למשחק?
"יש אנשים שבית ספר למשחק מאוד חשוב להם, לי אישית פחות. עבודת הניירת, לנתח כל דבר באופן מתמטי, זה היה נראה לי מרוחק קצת. דווקא זה שלמדתי את הצד השני, כשאני עם הראש בתור היוצר והבמאי, נתן לי נקודת חיבור ליוצרים באודישנים".
איך למשל?
"אני לא מחכה להוראה של הבמאי איך להראות, אני רוצה להביא לו את הרעיון. נגיד היה לי אודישן לפני פחות משנה, זה תפקיד שאני חייב גלח, אז עשיתי גלח. היה תפקיד שהלכתי למכונת שיזוף כדי להיראות שחום יותר, אני נכנס לדקויות. בסוף, זה מה שלוקח תפקידים. זה חלק מהייחוד של המקצוע".
ומה היה באודישן ל"השוטרים"?
"זה היה אודישן מצולם בתקופת הקורונה. מהרגע שראיתי את הבריף לסדרה ידעתי שאני שם, הרגיש לי בתוך הבטן. עשיתי אודישן למאור עזרא והגיע שלב המאצ'ינג, שזה השלב האחרון, אני ושלומי לתפקיד מאור עזרא. ובאמת שלומי הרבה יותר מתאים, אמרתי לו – נולדת בשביל התפקיד הזה".
אין תחושת פספוס?
"ממש לא, שלומי הוא מאור עזרא בכל רמ"ח איבריו ואני גרמתי לניסן להיות בכל רמ"ח איבריי".
אז איך היה לעבוד עם שלומי על הסט?
"אני ושלומי זה סיפור נחמד. בגיל 16 הלכתי לסדנת משחק מול מצלמה, וכשהגעתי שלומי היה אחד התלמידים איתי בקבוצה. אני לא אשכח את השיעור הראשון שעסק במונולוגים, ראיתי את שלומי עושה מונולוג לחולה אהבה בשיכון ג', עד היום אני זוכר את זה. מאוד התרשמתי ממנו ואמרתי: 'ככה אני רוצה לשחק'. משם זה התגלגל לסגירת מעגל של שנינו בסדרה. הוא בן אדם עם לב זהוב, אני כל כך שמח לראות אותו ככה".
"כשהסתובבתי ככה בדמות של ניסן, אנשים השפילו מבט ממני ברחוב. הרגשתי גנגסטר אמיתי"
ומה עם שאר השחקנים, גם שם היה חיבור כזה?
"דור הררי שמשחק את באומן אמר לי משפט יפה, אני מקווה שאני אומר אותו נכון – 'איזה כיף לעבוד בסט כזה שכולם היו קרביים בצבא, זה מרגיש כמו יחידה צבאית פרקטית'. הם ממש פתחו שיח בינם לבין עצמם, ואתה מרגיש בידיים בטוחות. זאת זכות גדולה לעבוד עם רותם שמיר הבמאי".
הייתה לך גם סצנה מאוד זכורה עם דני שטג בחדר החקירות.
"הוא קרע אותי שם. דני הוא שחקן מאוד טוטאלי, הוא מאוד מזכיר לי את עצמי גם במשחק. אנחנו רצינו שזה יהיה באמת, אז תוך כדי גם חטפתי מכות אבל בחיוך. זה חצי אמיתי, הסט היה מאוד מוגן ולא רצו שיקרה שום דבר מבחינה פיזית, אבל אני מאוד רציתי שזה יהיה אותנטי".