בדיוק לפני שנה נסגרו דלתות התאטרון בפני אמנים רבים, וביניהם גם לירון ויגדור (31). עולם הבמה אותו היא חיה כבר מהילדות, דמם פתאום בעקבות מגפת הקורונה, ואל הדלת שלה הגיעה הצעה מעט שונה. "מאז שסיימתי בית ספר למשחק שיחקתי בתאטרון, אז פחות ניגשתי לאודישנים. ואז הגיע האודישן ל'השוטרים' דרך רותי בלום, שהיא מלהקת שאני חייבת לה הרבה מהדברים שיצא לי לעשות. תמיד הרגשתי שיש לה איזושהי אמונה בי, ואמרתי שאני הולכת להשקיע באודישן הזה את כל מה שאני יכולה כדי שזה ייתפס. הרגשתי בבטן שאם אין תאטרון, הדבר הבא שיקרה עכשיו זה הטלוויזיה".
ויגדור שולחת אודישן מצולם לתפקיד הדס אדרי בדרמת "השוטרים" (הערב אחרי החדשות, קשת 12), אשתו של רכז המודיעין אותו מגלם השחקן מאור שוויצר. משם העניינים מתגלגלים מהר למאצ'ינג פרונטלי, ולמרות שהשניים לא הכירו קודם לכן, הכימיה ביניהם עבדה מיד. "מהרגע הראשון זה הרגיש מאוד בנוח והיה מאצ'ינג מעולה גם על הסט", מספרת ויגדור, "אנחנו לא מכירים, מעולם לא נפגשנו, והיינו צריכים להגיע לסצנות מאוד זוגיות. הוא פרטנר מדהים וקשוב ואני מודה לו על זה, זה אחד הדברים הכי חשובים".
ועדיין, לא מוזר לשחק בסצנות אינטימיות עם שחקן שלא פגשת לפני?
"זה עוד איזשהו פער שיצא לי לחשוב עליו לראשונה. בתאטרון למשל, יצא לי הרבה לשחק סצנות יותר אינטימיות ורומנטיות, ושם לפחות יש את שלושת החודשים של החזרות ליצור את הדינמיקה הזאת, ומן הסתם גם הלאה כשההצגה רצה. פה באמת יש איזשהו קסם שאם הוא עובד כבר במאצ'ינג ויש פרטנר שהוא קשוב ונעים לעבודה אז פתאום זה קורה. פתאום אקשן, לידה ומוניטור והנה יש לכם גם ילד".
"הדבר שהכי קשה לשמר – לא לחזור אחורה. אם אני מסתכלת על החלום אז דווקא סדרה שמשלבת מוזיקה וריקוד זה יכול להיות מדהים"
איך היה באמת להסתובב עם הבטן של ההיריון, נקשרת?
"זה הכניס עוד משהו לשחק איתו ולהתרגש ממנו. הדבר הכי מוזר זה שבסוף הצילומים היה לי ממש קשה להיפרד מהבטן הזאת, גם אמרתי למלבישה – 'זה מוזר שקשה לי להיפרד מהבטן, לשים אותה בקופסה ולהגיד לה שלום?', היא אמרה לי שזאת לא פעם ראשונה שהיא שומעת מנשים שקשה להן להיפרד מהבטן".
למה, כי הרגשת שאת חווה היריון על אמת?
"זה לא באמת לחוות את ההיריון, אבל זה לחוות את הדמות. זה מה שהדס חווה באותו רגע, אז יש איזשהו קשר גם לפרטנר, שזה מאור שוויצר וגם לעוד פרטנר קטנצ'יק, אז זה נחמד".
בסדרה מאור מפספס את הלידה של הקטנצ'יק, הוא מציב את הקריירה לפני המשפחה, לא?
"אין פה עוררין למה הכי חשוב, גם קובי בסדרה עושה הכל בגלל שזה הכי חשוב - המשפחה והביטחון של המשפחה. אבל אלה סיטואציות קיצוניות שצריך להתמודד איתן, ולקבל בהבנה למרות שזה הכי קשה בעולם".
את חושבת שבמציאות היית מסוגלת להיות סלחנית לסיטואציה כזאת?
"אני לא יודעת אם הייתי סלחנית בסיטואציה הספציפית הזאת, אף פעם לא חוויתי לידה. אני בן אדם מאוד זוגי ומשפחה זה הדבר הכי חשוב לי בעולם. כשקראתי את הטקסט הרגשתי שיש פה הרבה הבנה והכלה של הסיטואציה, אני מקבלת, מחייכת וסלחנית כלפיו, ואני מרגישה שיש לי את הדבר הזה. הנשיות שאני יכולה להביא לסדרה כזאת קשוחה, זה רובד נוסף של רוך".
"אתה יוצא בדלת האחורית של כניסת האמנים ולאו דווקא מזהים אותך. רואים שאתה יוצא עם איפור, אז אומרים 'אה, היית עכשיו בהצגה?'"
את דריסת הרגל הראשונה בעולם הבמה עשתה ויגדור כרקדנית בלט. בצעירותה נחשפה לתחום המשחק דרך להקת נוער בה הייתה חברה בשם "על הבמה", ממנה יצאו שמות כמו רועי ניק, אסף הרץ ואוריאל יקותיאל. משם היא המשיכה לשירות צבאי מלא, ולמרות ההתלבטות אם להתמקצע במסלול רקדן מצטיין, החליטה שלא. לאחר השחרור, טסה לארה"ב, ובמשך שנתיים רקדה מבוקר ועד לילה על במות בניו יורק, בתקופה שנצרבה אצל ויגדור כקשה במיוחד. "הבנתי שזה לא החיים שאני רוצה, לא הפיזיים ולא הנפשיים", היא מודה, "זה גומר את הגוף, היו תקופות שהייתי בלי ציפורניים ברגליים. זה גם כל היום להיות מול המראה, ויש ביקורת מאוד קשה שלי כלפי עצמי, שעות פיזיות של אימונים. זה לא סותר את האהבה שלי לריקוד, זה פשוט לא החיים המקצועיים שאני רוצה".
בנקודה הזו ויגדור חוזרת לישראל. היא מחליטה ללמוד בבית ספר למשחק, במטרה לשלב את האהבה לריקוד, לשירה ולמשחק תחת אותה קורת גג. אלא שגם בדרך החדשה היא נתקלת בקשיים. "משחק זו עבודה קשה שצריך מאוד לרצות את זה בשביל ללכת על זה", מסבירה ויגדור, "כשסיימתי לימודים התחלתי לעשות אודישנים להפקות תאטרון, ככל שאתה הולך ליותר אודישנים מכירים אותך ומזמינים אותך בעתיד. מחזות זמר הייתה תמיד השאיפה שלי, אבל מהשאיפה ועד לזה שבאמת משהו יקרה יש צעד מאוד גדול. בדרך כלל אתה לא מקבל תפקיד ראשי במחזמר אלא אם כן אתה סלב מוכר. אז מתחילים מתפקיד הקורוס, ושם זאת עבודה פיזית וסיזיפית בטירוף – אתה מחליף מיליון תלבושות, קורע את הגרון, את הגוף ואתה לא באמת יוצא נשכר".
למה, כי בעצם אתה לא מקבל את הקרדיט?
"כן, העבודה היא סופר קשה ואתה יוצא בדלת האחורית של כניסת האמנים ולאו דווקא מזהים אותך. רואים שאתה יוצא עם איפור, אז אומרים 'אה, היית עכשיו בהצגה?'".
"מאור ואני לא מכירים, מעולם לא נפגשנו, והיינו צריכים להגיע לסצנות מאוד זוגיות. הוא פרטנר מדהים וקשוב ואני מודה לו על זה"
אז מה בעצם מדרבן אותך להמשיך הלאה אם לא ההכרה?
"הרגשתי שבגלל שזה מה שתמיד רציתי לעשות – לקבל תפקיד במחזמר, הדרך היחידה שלי זה באמת להתחיל מהקורוס. למרות שהשמועות אומרות שאם אתה הולך לקורוס אין סיכוי לצאת משם. אחרי שנתיים שלוש, אמרתי שאני לא עושה את זה יותר. ממש החלטתי עם עצמי שזה לא עושה לי טוב יותר, ואז הגיעה 'שורת המקהלה'".
מחזמר שבעצם מספר את הסיפור של הקורוסים.
"חוויה מאוד אירונית. יש שם המון תפקידים לאנשים שהמונולוגים האישיים שלהם במחזמר הזה כל כך בערו בי. אמרתי שזה הדבר הכי אירוני בעולם אם אני מקבלת תפקיד גדול במחזמר שעוסק בקורוס, זה תפקיד שאני מזדהה איתו, והוא גם משלב את כל הדברים שרציתי לעשות".
בעצם סימנת וי על התפקיד הראשון בתאטרון. מה הלאה?
"רק התחלתי לסמן ויים. זה פותח איזשהו רף מסוים שאתה לא רוצה לרדת ממנו אחר כך. זה הדבר שהכי קשה לשמר – לא לחזור אחורה. אם אני מסתכלת על החלום אז דווקא סדרה שמשלבת מוזיקה וריקוד זה יכול להיות מדהים".
איפור: Lidiya Posohov | שיער: אדיר פומה | סטיילינג: עמית קינן