למעלה מעשור חלף מאז התפוצצה פרשת "השוטרים הנוקמים" בנהריה. ארבעת השוטרים המעורבים, יניב אשור, יוסי לוי, רמי מוסא ואלדד חדד, מנסים לחיות היום בשקט יחסי ורחוק מאור הזרקורים, כדי להשאיר מאחוריהם את האירועים שהפכו את חייהם מקצה לקצה. כל זה משתנה עם עליית דרמת המתח "השוטרים", שנכתבה בהשראת הסיפור האמיתי, ומציפה מחדש דילמות מוסריות שעומדות במרכז הפרשה. "יצא לי לדבר עם השוטרים", מספר שלמה בלישה, לשעבר מפקד בית הספר למודיעין של המשטרה וכיום מרצה על הפרשות הפליליות שהסעירו את המדינה, "הם לא רוצים להתראיין, הם רוצים שהסיפור הזה יהיה כבר מאחוריהם".
נקודת השבירה
הסיפור של פרשת "השוטרים הנוקמים" מתחיל באמצע שנות ה-2000 בנהריה. מיכאל מור, אז עבריין צעיר, דורך את צעדיו הראשונים בשולי ארגון הפשע של יחזקאל זוננשווילי. מור מגייס אליו אנשים שעם השנים הופכים לאויביו המושבעים, כמו שמוליק הרוש ואחרים, וכבר ב-2003 בונה אימפריה. "מיכאל מור מאיים גם בחזות", מודה אלירן טל, דובר עיריית חיפה ועיתנואי לשעבר שסיקר בזמנו את האירועים, "ראיתי אותו כמה פעמים בבתי קפה עם השומרים שלו, הוא בנוי לתלפיות. כשרואים אותו, הוא משדר פחד לכל עבר. צריך להבין שמיכאל מור איבד את אחיו באדרי, לא מעט מהחיילים שלו נרצחו. גם המשפחה שלו היו על הכוונת, וזה לא הזיז לו. הוא לא הניד עפעף והחליט שהוא הולך עד הסוף".
"שמעתי את הירי, הרגשתי את הפגיעות וקרסתי. פתאום היה שקט כזה, כנראה נגמרו לו הכדורים. אני לא זזתי, אמרתי שאם הוא מתקרב אני תופס דנ"א - לפחות שזה יהיה"
אל הסוף עוד נגיע. בדרך, נזרקים עשרות רימונים לביתם של שוטרים מקומיים, וטיל לאו שנורה לתוך תחנת המשטרה המקומית אף פוצע שוטר אחד. חקירות האירועים מצביעות על ארגונו של מור כאחראי לתקיפות, אולם בפועל אין מספיק ראיות לגבש כתבי אישום. הכישלון הזה מביא לפירוקו של צוות הבילוש בתחנת נהריה, ואשור נקרא לשקם את היחידה. "המשטרה לא תפקדה ומשרד המודיעין והבילוש פחדו מעבריינים, אז מפקד המחוז הצפוני הבין שיש בעיה", חוזר בלישה אל תחילת דרכו של אשור במשטרת נהריה, "הוא זימן את יניב אשור, שהיה קצין מצטיין ביחידה המרכזית, ואמר שתוך יומיים הוא הולך לתחנת נהריה. ובאמת, תוך כמה חודשים הם הצליחו להכניס את מיכאל מור לכלא. אמנם רק לשבעה חודשים, אבל הכניסו אותו".
אפשר היה להניח שהעבודה המאומצת נגד מור תניב פירות, אבל השקט באזור לא מושג. בינתיים, רימונים נוספים נזרקים לבתי השוטרים, ביניהם מוסא וחדד, כמו גם מטעני נפץ וניסיונות התנקשות בראש העיר דאז וסגנו. גם הפעם, החקירות מובילות לכיוונו של מור, אבל שום מעצר לא נראה באופק. "הדבר האמיתי ששבר את השוטרים היה כשתחנת נהריה הביאו ידיעה מודיעינית מצוינת, שבה אומרים שעומדים לפגוע באלדד חדד", משחזר בלישה, "תחנת נהריה לא יכולה לטפל באירוע כזה, מי שאמור לטפל זאת היחידה המרכזית. ובאמת מגיע צוות עיקוב לתחנה, שבמשך שבועיים ביצע מעקבים אחרי מיכאל מור. כל יום אלדד היה מקבל טלפון מיניב, שהתעדכן מהסמויה, אם הוא יכול לישון בבית. אחרי שבועיים זורקים רימון לתוך הבית, כל הזכוכיות מתנפצות שם, זה פחד אלוהים. אלדד מיד מדווח ליניב, יניב מתקשר לקצין העיקוב ומה הוא אומר לו? 'תשמע, שכחתי להגיד לך, אבל הייתה לנו פעילות בעיר אחרת אז הלכנו'. זה שבר אותם".
תפוס מרחק
בנקודה זו השוטרים מאבדים את האמון בדרג הפיקוד. בזמן שאלה ממשיכים להבטיח הרים וגבעות, הם מגבשים בשקט דרך פעולה עצמאית. לדבריו של בלישה, האופציה הראשונה אותה שקלו היא ויתור על המאבק נגד מור – נושא שירד מהפרק כמעט מיד. ההתלבטות השנייה נגעה בניסיון לזעזע את הבכירים דרך התפטרות כוללת של השוטרים, אך המסר התבוסתני לא התכתב עם תחושת השליחות שלשמה התגייסו. לבסוף, הם בחרו להעביר מסר אחר לחלוטין - באוקטובר 2006, סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר, השוטרים נפגשים ביער יחיעם כדי להוציא את תוכניתם לפועל. הם משנים את מספרם של כלי הרכב, מתחלקים לשתי חוליות ומשם פונים לטמון את המטענים. חוליה אחת מרכיבה את מטען הצינור שמתחת לרכב השטח של מור, וחוליה אחרת מניחה את מטען החבלה על אדן החלון שבבית בבעלותו.
"רוב המטענים היו מורכבים מאמצעים פירוטכניים של זיקוקי דינור, אבל היה טיפה של חומר נפץ ועל זה נפלו השוטרים הנוקמים במשפט", מסביר בלישה ופונה לפרט על פעולת התקיפה, "המטען מתחת לאדן החלון התפוצץ, אף אחד לא נפגע, נזק מועט אבל זה עשה בום גדול וכולם יצאו החוצה. הם חיפשו אם יש עוד מטענים ומצאו את זה מתחת לרכב. אז למי מתקשרים העבריינים? למשטרה. באה משטרה, מנטרלת את המטען וזה היה נושא נורא חשוב במשפט. השוטרים הנוקמים אמרו שלא הייתה להם כוונה לפגוע במיכאל מור, הם רצו להעביר מסר והראייה הכי חשובה לכך שהמטען מתחת לרכב, כוון לשעה ארבע וחצי בהנחה שאף אחד לא יהיה בו. אם הם היו רוצים להרים את מיכאל מור, היו שמים מטען וברגע שפותחים את הדלת היה מתרומם. לא הייתה להם כוונה לפגוע בו, הייתה להם כוונה להעביר מסר 'תפוס מרחק מאיתנו'".
חקירת האירועים יוצאת לדרך כשהחשדות העיקריים מופנים כלפי מתחריו של מור בעולם התחתון. התפנית מגיעה כשחיים משה, רכז מודיעין בתחנת עכו, נחקר בחשד לביצוע עבירות פליליות שלא קשורות לאירוע. במהלך החקירה, הוא מוסר מידע שמוביל לחקירתו של השוטר שהניח יחד עם חדד את מטעני הנפץ. זה מפליל את עמיתיו במסגרת הסכם עד מדינה, וכך ארבעת השוטרים המעורבים נעצרים. כשהפרשה נחשפת בתקשורת, מוטל צו איסור פרסום על שמותיהם של המעורבים. בתגובה לכך, מתפרסמת בעיתון "ידיעות אחרונות" מודעת אבל פיקטיבית לאברהם אזולאי, גיבור הסרט "השוטר אזולאי", עליה חתומים שמות השוטרים החשודים במעורבות בתקיפה. עד היום, מור מכחיש מעורבות בפרסום המודעה. ביולי 2009 מורשעים ארבעת השוטרים בעבירות של נשק, מרמה והפרת אמונים, והם נשלחים למאסר של שנה בכלא. בפועל, קיצור העונש מביא לשחרורם לאחר כחצי שנה בלבד.
"לאור ההצטיינות של אשור, הוא מונה להיות מנכ"ל עיריית עכו בחודש יוני האחרון. למעשה הוא הצליח, שרד והסתדר בחיים, אבל השאר זה לא זה"
החיים שאחרי
חשיפת הפרשה מסעירה את המדינה והתגובות מתחלקות לשתיים. יש שמגבים את השוטרים בטענה שלא הייתה ברירה אחרת, ויש שמגנים על דרך הפעולה הלא לגיטימית, ובמיוחד עבור אנשי חוק. עם השנים ארבעת השוטרים חוזרים לחיים נורמליים, חלקם מגיעים לתפקידים ציבוריים בכירים וחלקם עדיין נאבקים כדי להתקיים. המשותף לכולם הוא הניסיון להניח את הסיפור מאחוריהם, אחרי שעלה שוב לכותרות בדרמת "השוטרים" (הערב אחרי החדשות, קשת 12). "זה מעלה זיכרונות לא נעימים", מודה שוטר ששירת עם הארבעה בזמן הפרשה, בראיון ל"חי בלילה", "ככל שמעלים את הסיפור עוד פעם ועוד פעם, יש סכנה שלא ישכחו להם את מה שעשו. כל השוטרים שהיו מעורבים בסיפור חוו את התחושות האלה. את הפחד, את האין אונים הזה, את התחושה שהמשטרה לא יודעת איך להתמודד. חווינו גל של טרור. הרחוב בעצם תמיד הבין את השוטרים, כולם גיבו אותם".
בפועל, הגיבוי לא מגיע מכל הצדדים, והרישום הפלילי בתיק האישי מקשה על השוטרים למצוא עבודה. בתחילה עוד נעשים ניסיונות לשקם את השוטרים, במטרה להחזיר אותם לשורות המשטרה או ככבאים במכבי האש, אבל כל הניסיונות יורדים לטמיון. הביקורת הציבורית אף מתגברת כשאשור, שמכהן כיום בתפקיד מנכ"ל עיריית עכו, מתמיין לתפקיד מנהל אגף הביטחון של עכו ומציג בפניהם מסמך שמעיד לכאורה שאין לו רישום פלילי. "ראש עיריית עכו, שמעון לנקרי, התרשם ממנו ורצה להזמין אותו כמועמד לתפקיד אגף הביטחון של העיר", מספר בלישה, "חברי המועצה בעיריית עכו התרעמו, אמרו 'מה הוא עבריין', במרכאות כמובן, אבל לנקרי התעקש". לדברי בלישה, חברי המועצה אף איימו לעתור לבג"צ, אך לנקרי לא נרתע ואשור קיבל את התפקיד. במהלך שבע השנים הבאות, הוא הופך לאחד העובדים המצטיינים בעירייה וההצעה לקידום דופקת פתאום בדלת. "לאור ההצטיינות שלו, הוא מונה להיות מנכ"ל עיריית עכו בחודש יוני האחרון. הוא למעשה הצליח, שרד והסתדר בחיים, אבל השאר זה לא זה".
"השוטרים הנוקמים אמרו שלא הייתה להם כוונה לפגוע במיכאל מור, הם רצו להעביר מסר. הראייה הכי חשובה לכך היא שהמטען מתחת לרכב, כוון לשעה ארבע וחצי בהנחה שאף אחד לא יהיה בו"
לוי ומוסא, עובדים היום בעבודות מזדמנות. הראשון הוא מנהל אגף שיפור חזות מועצת שלומי, והאחרון עובד במשרת אב בית באחד המושבים שסמוכים לנהריה. שניהם אמנם מצליחים להמשיך בחיים, אבל לא כך מתגלגל סיפורו של חדד. במרץ 2011, בעודו מרצה את המאסר, נורה אחיו ברגלו, וכמה חודשים מאוחר יותר, חדד מבין שגם הוא נמצא על הכוונת. "כשהגעתי הביתה אחרי שהשתחררנו, לקחו לי את הנשק. אני רגיל להיות עם נשק כל הזמן, נשק זה חלק מהגוף שלי", משחזר חדד בסרט הדוקו "השוטרים הנוקמים", "זאת הייתה שנת אבל של אבא שלי, הייתי הולך לשלוש תפילות ביום. בית הכנסת נמצא בתוך השכונה עם כל הנפשות הפועלות, והם פשוט היו שם, חיכו. הבנתי שהם הולכים לפגוע בי, דיווחתי למשטרה והם לא עשו שום דבר".
חודש וחצי מאוחר יותר, חדד יוצא מבית הכנסת לכיוון הבית של אימו, כשלפתע מגיח מולו אופנוע עם שני רוכבים עליו. "איך שאני מסתובב, בחור אחד קופץ מהאופנוע ומכוון את האקדח לכיוון הראש. שמעתי את הירי, הרגשתי את הפגיעות וקרסתי. פתאום היה שקט כזה, כנראה נגמרו לו הכדורים. הוא הסתכל ואני לא זזתי, אמרתי שאם הוא מתקרב, בשארית כוחותיי, אני לפחות תופס דנ"א, לפחות שזה יהיה. הוא עלה על האופנוע והם נסעו. אני זוכר שצעקתי 'ידעתי', אלה המילים הראשונות שאמרתי. משם התחילה ההתמודדות".
חדד ניצל מניסיון ההתנקשות, אך נפצע באורח קשה ומתחיל בתהליך שיקום. הנשק מוחזר אליו, ובשנים הבאות ממשיך להתמודד עם איומים בלתי פוסקים על חייו וחיי משפחתו, שכוללים השלכת רימון נוסף לביתם בנהריה, ירי על מכוניתו של אחיו ואף פציעה שלו, לאחר שנורה במועדון נוער בו עבד. "זה משהו שאתה מתרגל אליו עם הזמן – להיות דרוך. אני בלופ כזה שהולכים לפגוע בי", מודה חדד בסרט הדוקו "השוטרים הנוקמים", "הדבר הכי קשה זה הזמן, החיים שלי נעצרו בדיוק באותה נקודה. כמה דברים מספיקים לעשות בעשור? להתחתן, להביא איזה חמישה-שישה ילדים. לא רציתי לקחת אחריות על אף אחד, שבטעות אף אחד לא ייפגע בגללי". עד היום חדד מתמודד עם הפציעה, ולמעשה, במשך תקופה ארוכה נאבק במדינה להכיר בו כנכה מערכת הביטחון. לבסוף הוא גם מצליח. "בתחילת הפציעה, הוא היה במצוקה כלכלית קשה ושבת רעב מול המטה הארצי, במטרה שיכירו בו כנפגע עקב השירות", אומר בלישה, "בסופו של דבר, נמצא פתרון ביניים - הוא קיבל סיוע ועכשיו הוא שורד".