מספיק לשבת דקה אחת עם האחיות הירושלמיות רחלי ארואתי ומירי אליעזר כדי להיסחף אחר האנרגיה המטורפת שלהן. הן בנות כמעט אותו גיל, משדרות על אותו ווייב, לכל אחת מהן חמישה ילדים שנאלצו להשאיר מאחור כשיצאו למסע המטורף שנקרא "המירוץ למיליון" - והן אפילו עובדות ביחד, פחות או יותר.

"מירי הבוסית שלי. אני עובדת בעסק של בעלה, בחלקי חילוף לרכב", מספרת רחלי בשיחה עם יהודה לוי ב"רצים למירוץ" ב-+12, רגע לפני ההזנקה. מירי מדגישה, "אני הבוסית של בעלי ושלה ובמקביל גם עובדת בבית, איפור-שיער".

נשואות?
רחלי: "אני גרושה, ברוך השם. הייתי נשואה 17 שנים, אבל הגבר הזה לא היה טוב בשבילי. עכשיו יש לי גבר חמוד ואני בזוגיות".
מירי: "אני נשואה באושר. התחתנתי בגיל 22-23. אנחנו נחזיק מעמד".

היה לכן קשה לנסוע בלי הילדים?
רחלי: "אני מרגישה חופשיה עכשיו. כבר לא בא לי לשמוע אותם, נשבעת לך. לא בקטע רע, אבל כמות הפעמים שהילדים מתקשרים אליי ושואלים: 'אמא, איפה את?'. איפה אני? נופשת באיזה חוף בים בתל אביב עם בירה. אני בעבודה, איפה יכולה להיות?. ילדים זה ברכה, עד שהם מתחילים לחפור. זה קשה. אני מתה על הילדים שלי, אבל הם בני 22. תתעוררו לחיים, לכו. אין לי כבר סבלנות. עייפתי מהילדים".
מירי: "היא מדברת עכשיו ככה, אבל היא תתגעגע אליהם. היא אומרת לי 'נמאס לי מהילדים', אבל אחרי כמה זמן אומרת: 'איך אתגעגע לילדים'".

>> צפו במפגש המלא בין יהודה לוי לרחלי ומירי ב-+12

איך הגעתן ל"המירוץ למיליון"?
מירי: "יום אחד רחלי ראתה פוסט בפייסבוק. זרמתי איתה בספונטניות כי בחיים לא חשבתי שזה יקרה".
רחלי: "מירי מקובעת, מרובעת בראש. אין סיכוי להוציא אותה מהבית. אני יותר 'שרה דווארה', הולכת לפה, מטיילת שם. אני כל היום מסתובבת. היא פחות. ביום רביעי היא מתכננת מה תבשל ביום שישי. אצלי הכל ספונטני וזורם".

ממה אתן הכי חוששות?
רחלי: "אנחנו עמך כזה. לפעמים יוצאות לנו מילים שלא אמורות לצאת".
מירי: "היא אומרת לי 'אולי צריך להתחיל קצת לשמור', אבל אין לך שליטה על זה. זה מי שאת".

מה החוזקות שלכן?
רחלי: "האחדות, ההבנה. אני באה עם חיוך, בכיף, בסבבה, כדי לקחת את המיליון. אני לא רואה בעיניים. זה יעזור לי כלכלית אם אקח את המיליון. מירי אמרה שהיא מוותרת לי על הכסף. יש לה בעל, יש לה כסף, יש לה עסק. אני, מה יש לי? משכורת אחת שלא מספיקה לכלום. יש לי אחים מדהימים. יש להם כבר בתים משלהם. גרתי עם אמא שלי, כי סעדתי אותה. זה מאוד קשה לסעוד הורים, להחליף חיתולים. הילדים ואני לקחנו את המושכות לידיים ועברנו לגור אצל אמא אחרי שאבא שלי נפטר. אמא הייתה צריכה את זה. אחרי שאת גרה שם כל כך הרבה שנים, את מרגישה שזה הבית שלך. אף פעם לא אמרתי להם: זה הבית שלי. כשאמא שלי נפטרה, האחים שלי ויתרו על הבית בשבילי. לא כל האחים עושים דברים כאלה".