איציק ואסתי סוקולובסקי היו הימור בטוח לגמר, אולי אפילו לניצחון: זוג חזק, יציב, בעל כושר עמידה גבוה ויכולת להתאושש ממשברים באפס זמן. הם הוכיחו את זה גם בחצי הגמר בניו זילנד: יצאו אחרונים לקטע המירוץ, תפסו את ההובלה, איבדו את המפתחות למכונית, שוב נותרו מאחור, הצליחו לצמצם את הפער - אך בפוטו פיניש מטורף לנקודת הסיום הגיעו אחרונים והודחו מהתחרות, ימים בודדים לפני גמר "המירוץ למיליון" (שלישי ורביעי הקרוב, ערוץ 12).
"יש תחושה החמצה", מודה איציק, "התמודדנו בניו זילנד עם דברים שלא תלויים בנו, כמו לאבד מפתחות. זה לא קשור לכישורים או ליכולות שלנו. לאורך המירוץ תמיד היינו במקומות הראשונים, לא משנה באיזו מדינות ובאילו משימות. יכולנו להיות ממש טובים בגמר. התקשורת והדינמיקה בינינו הייתה בין הטובות, אם לא הכי טובה במירוץ. הגיע לנו. יש תחושת באסה, כי המירוץ הזה הוא פעם בחיים. ראינו את הארץ המובטחת ולא נכנסנו אליה. עד היום זה מלווה בתחושה קשה, לא נעימה ולא סבבה בכלל".
"בכיתי את חיי בהדחה", נזכרת אסתי, "הנפש מתפרקת ברגע הזה בנקודת הסיום. זה קשה. נהניתי במירוץ ועברנו תהליך שראו אותו על המסך. אני מודה על כל רגע. אם היו מציעים לי לחזור ל'המירוץ למיליון', הייתי חוזרת אתמול. זו חוויה מרגשת ומעצימה".
במשימה האחרונה בחצי הגמר שהכריעה את גורלם, הזוגות נדרשו לסדר את רצף הזיכרונות שלהם מהמירוץ לפי סדר הופעתם, לדוגמה: העגבנייה ממשימת "הזמר במסכה", הפודל מ"צלילי המוזיקה" באוסטריה, היאק המונגולי המפורסם ועוד. איציק ואסתי היו האחרונים שהשלימו את המשימה הזו ויצאו לנקודת הסיום באיחור ניכר.
מה קרה לכם דווקא במשימה הזו?
אסתי: "זו משימה כמעט בלתי אפשרית. עברנו יום עמוס בכל כך הרבה חוויות, היינו עייפים, חשנו תסכול. היה לחץ גדול בגלל שנשארו רק ארבעה זוגות וזו המשימה האחרונה לפני יהודה. מאבדים ריכוז בגלל זה".
איציק: "היה באוויר מתח ולחץ שאפשר היה לחתוך בסכין. כולם ניסו לעשות את המקסימום השתדלות כי הבנו שמי שמסיים, עולה לגמר. מי שנשאר אחרון, הולך. זו הייתה משימה מאוד קשה. לדוגמה, אחת התמונות הייתה בירה. באיסלנד, במשימת הצומת, הייתה בחירה בין להחזיק כוס בירה על סוס או לרעות עדר כבשים. בחרנו בכבשים כך שהבירה בכלל לא הייתה לנו בראש בהקשר הזה, כי זו לא משימה שעשינו אותה. באיסלנד הייתה משימת סוודרים. בתמונה שהביאו הייתה חולצה שנראית בדיוק אותו דבר, אלא שזו חולצה ולא סוודר".
איך הייתה התחושה כשנשארתם לבד במשימה?
אסתי: "כשכולם יצאו איבדתי את זה ממש. נשברתי. זה לא אופייני לי, התחושה הזאת הייתה נוראית. זה ממש הצליח להשפיע עליי".
איציק: "המתח השפיע על כולם, כנראה שעלינו קצת יותר. זו ההדחה הכי אכזרית במשחק, אולי חוץ מההדחה הראשונה - אפילו יותר מההדחה שבה הלכו סהר ויפתח שהייתה הכי מבאסת בעולם כי הם חברים טובים שלנו. גם כשנשארנו אחרונים, נשארה לנו עוד תקווה שמישהו התבלבל בדרך. זה אמצע הלילה, בניו זילנד אין כלב ברחוב, אולי מישהו טעה. עשינו את המקסימום שיכולנו, לא הרמנו ידיים לרגע. גם כשהבנו שב-99% זה נגמר, המשכנו לנסות. רצינו להגיע לנקודת הסיום כשאנחנו יודעים שנתנו את מה שיכולנו".
"לא גאה בעצמי ובמה שיצא ממני. למדתי מזה"
איציק ואסתי, שמתרחקים מהגדרות אבל מוכנים להעיד על עצמם שהם "חרדים מודרניים", הגיעו ל"המירוץ למיליון" עם סט ערכים ואמונות שהם לא התכוונו לסטות מהם בשום פנים ואופן, גם אם המשמעות שייאלצו לפרוש. את הדילמה ההלכתית הראשונה הם פגשו כבר בקטע המירוץ הראשון באיסלנד, כשבמסגרת משימה נדרשו לדרוך בכנסייה מקומית. הם סירבו לעשות את זה ומצאו את הדרך להשלים את המשימה בכל זאת.
"לפני שיצאנו למירוץ ישבנו עם ההפקה. הם ידעו שיש דברים שלא נתפשר עליהם בנושא כשרות, שבת וצניעות. זה סוכם מראש", מספר איציק, "על כנסיות לא דיברנו איתם, לא חשבנו שתהיה משימה כזו. יש לנו ערכים ואמונות שבהם אנחנו מאמינים. אנחנו לא מבקשים מאף אחד להאמין או להתנהג כמונו, אבל על האמונה שלנו לא נתפשר. הבנו באותם רגעים באיסלנד שיש מצב שעשינו את הדרך המפרכת באודישנים, בבדיקות הרפואיות, בחיסונים, בטיסות, הילדים והעסק שהשארנו בבית - ושכל זה היה לחינם ונלך הביתה בגלל הכנסייה. הצלחנו לאלתר ולמצוא פתרון, אבל היה ברור ב-100% שאנחנו לא נכנסים".
כשנסעו למירוץ איציק ואסתי השאירו מאחור שלושה ילדים: הבת הבכורה הדר, הבת האמצעית חגית ובן הזקונים, אריאל. לראשונה נפרדו מהם לתקופה ארוכה מאוד, חודש וחצי, כשהנתק איתם היה מוחלט. "זו הייתה התלבטות קשה מאוד", מתארת אסתי, "איציק שאל: 'אסתי, את בטוחה שאנחנו רוצים לעשות את זה?'. זו הייתה דילמה. כשישבנו עם הילדים הם אמרו לנו 'אל תוותרו על החלומות שלכם'. הדר אמרה: 'תלכו, תעשו את זה. אנחנו נסתדר. אנחנו ילדים גדולים'. אם הם לא היו אומרים לנו את זה בצורה כזאת, סביר להניח שהיינו נשארים איתם".
עד כמה הגעגועים הציפו אתכם במירוץ?
איציק: "זה הדבר שהיה מבחינתי הכי קשה - יותר מהעייפות, יותר מהרעב, יותר מהחום. כשאתה תוך כדי ריצה אתה כל כך עסוק שאין לך זמן לחשוב. ברגע שאתה מגיע לחדר בבית המלון, זה מציף אותך. אתה מוריד את הבגדים המסריחים, זורק אותם לכיור לכביסה, עושה אמבטיה לנקות את עצמך מכל היום, יושב על המיטה - ואז זה צף. אתה לא רואה אותם, לא שומע אותם, לא יודע מה איתם. דאגתי להם. אתה חושב: אולי לא טוב להם? אולי קשה להם? שמנו אותם במעטפת הכי טובה, ידענו שהם בידיים הכי טובות, ובכל זאת אין תחליף לאבא ואמא. ניקר לי בראש החשש שאולי בחרתי בטובתי האישית, באטרקציה לעצמי, על חשבון הילדים שלי. זה ישב לי בראש כל הזמן. גם כשחזרנו הביתה, במשך תקופה ארוכה זה עוד ישב עליי. זה לא היה קל עבורי".
איך היה המפגש עם הילדים כשחזרתם הביתה?
אסתי: "חגית בכתה ברמות. אחרי שלושה שבועות היא חשבה שכבר לא נחזור הביתה, כי היא ספרה את הימים לא נכון. היא הלכה לאמא שלי ושאלה אותה אם היא מסכימה להיות אמא שלה, אם אבא ואמא לא יחזרו. היא ממש לקחה את זה קשה. הדר לא הפסיקה לצחוק כשראתה אותנו, זו הייתה התגובה הראשונית שלה, אבל אחר כך התחילה לבכות. עוד לא הספקנו להוריד את התיקים כשחיבקנו אותם, ישבנו איתם ואמרנו להם שאבא ואמא איתם ושהם לא הולכים יותר. הרגשנו שהייתה להם חרדת נטישה".
איציק: "רגע המפגש איתם היה עוצמתי מאוד, גם לנו וגם להם. אלה היו רגעים מדהימים שלנו כהורים עם הילדים שלנו. היום אנחנו חווים איתם שוב את המירוץ, רואים איתם את הפרקים ביחד. הם רואים מה חווינו, עם מה התמודדנו, והם גאים בנו. זה הדבר שהכי חשוב לנו. זו הייתה חוויה חד-פעמית, מרגשת, מצחיקה, לפעמים מעצבנת, מטלטלת, קשוחה - אבל משהו שאני מאחל לכל זוג שבטוח בזוגיות שלו".
אלא שלא תמיד הצפייה המשותפת עם הילדים הייתה נוחה, בטח לא ברגעים שאיציק ואסתי נקלעו למשברים. השניים הפגינו במירוץ זוגיות חזקה, יציבה, אוהבת, כזו שעוררה השראה בקרב רבים, אבל גם הם בעצמם מודים שלא מדובר בזוגיות מושלמת - כי אין באמת אחת כזו. בקטע המירוץ במונגוליה, במשימת הריקוד ממנה איציק חשש עוד לפני שהמירוץ הוזנק בכלל, הוא איבד סבלנות ודיבר לאסתי בצורה שהוא מגדיר "לא יפה ולא מכובדת". איציק התנצל גם בזמן אמת וגם אחרי שידור הפרק וכיום, אחרי שעבר זמן, מסתכל על האירוע הזה כחוויה מלמדת.
"היו רגעים במירוץ שהייתי בלחץ והלחץ הזה השתלט עליי, השפיע עליי. זה גרם לי פחות ליהנות וגם להתייחס פחות בסבלנות לאסתי. יש דברים שהיום, במבט לאחור, הייתי עושה אותם אחרת. הייתי מגיע פחות לחוץ, יותר משוחרר, ומה שיקרה יקרה. עושה את המיטב, אבל בנחת. זו הייתה מראה בשבילי. יש לי את הזכות לראות איך נראיתי במצבי לחץ. לפעמים הגבתי בצורה מדהימה ולפעמים פחות. למדתי מזה. זכיתי בשיעור לחיים שאקח אותו ללמידה, לשינוי ולהתפתחות קדימה".
מה שבר אותך דווקא בריקוד?
"אני לא מפחד ממים, לא מפחד מגובה וגם לא מג'וקים, אבל הכרומוזום במוח שאחראי לקשר עין-יד-רגל לא קיים אצלי. כשאני צריך לחקות תנועות ריקוד, אני יודע שזה יהיה מאוד קשה בשבילי. לא ריחמו עלינו, היינו צריכים ללמוד 30 תנועות ולרקוד אותם על הבמה עם רקדנים. משימת ריקוד הייתה החשש הכי גדול שלי וברגע שהבנתי שאנחנו מגיעים למשימה כזו, נהיה לי שחור".
אסתי, הופתעת מהיחס מאיציק ברגעים האלה?
"במצבי לחץ נכנסים לפעמים לסחרחורת, בטח במירוץ כשיש זוגות לפנינו ואחרינו. אני לא שופטת את זה. כן נפגעתי מהמילים, כי אני לא רגילה. אני לא מכירה את איציק בכאלה מצבים שהוא מאשים אותי על משהו שהוא עצמו לא מצליח. הוא אומר 'אני נותן לך שליטה', אבל בסוף לוקח את השליטה. לא כל כך ידעתי איך להתנהל בסיטואציה הזאת. אבל, משם רק צמחנו. זה לא שאיבדנו את זה ויאללה, אנחנו מודחים. ממש לא. איציק פייטר. הוא נתן מעצמו מיליון ממיליון, אפילו שזו הפוביה הכי גדולה שלו".
חששתם מהיום שהפרק הזה ישודר?
אסתי: "אמרתי לאיציק שאנחנו צריכים לשבת עם הילדים ולראות את זה ביחד, כי אף אחד לא מושלם. לכל אחד יש מקום שהוא קצת קשה עם עצמו. זה הראה כמה הדמות שלו עגולה ולא מושלמת. בשבילנו זו הייתה למידה לזוגיות".
איציק: "חששתי מהפרק הזה, קודם כל מול עצמי. ההתנהגות שלי הייתה לא סבבה, נקודה. לא אהבתי מה שיצא ממני שם, לא אהבתי את הצורה שהתנהלתי, לא אהבתי את הצורה שדיברתי לאסתי. אני יכול להגיד 700 תירוצים וסיבות למה זה קרה, אבל לא אגיד אפילו אחת כי זה לא רלוונטי. לא הייתי צריך להתנהג ככה, נקודה. חשבתי שאולי לא כדאי להראות את זה לילדים, אבל הסכמתי עם אסתי בדיעבד. הראנו לילדים שאין בן אדם מושלם. יש בן אדם שקשה לו ושמתנהג בצורה לא סבבה. זה בסדר, זה אנושי. לא קיללתי, לא הייתי אלים, דיברתי בצורה לא יפה ולא מכובדת. זה לא כיף, זה לא סבבה, זה לא תקין, אבל אנחנו בני אדם. אנחנו אנושיים. הראנו לילדים שגם אנחנו, כהורים שלהם, טועים. השאלה מה קורה אחרי שאתה טועה. האם אתה לוקח את זה להתמסכנות, להתקרבנות, לתירוצים והסברים, או ללמידה והבנה מה תעשה בפעם הבאה שתקרה לך סיטואציה כזו".
מה אמרת לילדים?
"אמרתי להם בפתיחות ובכנות שאני לא גאה בעצמי ובמה שיצא ממני, שזה לא סבבה, אבל שהחלטנו להראות להם את זה כדי ללמד אותם שגם הם אנושיים ושגם הם יטעו בדברים בחיים ויעשו שגיאות. השאלה מה עושים עם זה הלאה. ניסינו לתת להם את הכלים ולהראות להם שגם מנפילות אפשר לעלות ולצמוח למעלה הכי הרבה שאפשר. קיבלתי תגובות לא נעימות, אבל מה שהיה לי חשוב זה איך אני קם מזה ומתנהג מול אסתי להבא. לאנשים מאוד קל לשפוט: 'למה הוא מדבר ככה, למה הוא עושה ככה'. הם לא יודעים שבמשך שש שעות וחצי ניסיתי לרקוד ולעשות את התנועות. זה לא תלמיד שלא מנסה, זה תלמיד שמנסה ולא מצליח. ובכל זאת, לא התייאשתי, ניסיתי עוד, עשיתי ועברנו את המשימה הזאת".
"בפעם הראשונה הרגשתי איך זה כשהלב מפסיק לפעום"
אחד מרגעי השיא במירוץ היה המפגש עם המשפחות בדרום קוריאה. איציק ואסתי היו היחידים שבני המשפחות שלהם לא חיכו להם ביער, אלא זוג חברים טובים. הם אומנם שמעו מהחברים שהילדים שלהם בסדר וזו הייתה צפירת הרגעה חשובה, אבל אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם ההורים או האחים שלהם היו נוסעים ופוגשים אותם בקצה השני של העולם.
צבט לכם בלב?
אסתי: "לא ציפינו למשהו אחר. כשהגענו למירוץ ידענו שהסיכוי לכך הוא אפסי. באותו הרגע לא התאכזבנו, אבל אחר כך כשראינו את הזוגות חוזרים עם חוויות מהמשפחות שלהם, כן הרגשנו קצת החמצה".
איציק: "יש לנו חברים מדהימים שעשו נסיעה מפרכת לסוף העולם כדי לראות אותנו לכמה דקות. אנחנו מעריכים את זה מאוד, אוהבים אותם מאוד. האם הייתי מעדיף לראות את המשפחה? ברור שכן. האם ציפיתי לזה? לא. זה גדול מהם, זה רחוק מהם, זה לא העולם שלהם. מבחינתם זה בלתי אפשרי. אנחנו לגמרי מכבדים את זה. אנחנו בחרנו בפרסום ולא הם. אנחנו מכבדים את המקום שלהם ולא מצפים מהם לעשות דברים נגד האמונה שלהם. הייתי שמח שהמשפחה שלי הייתה עושה איתנו הקרנות ורואה איתנו פרקים, כמו שקורה אצל זוגות אחרים. אצלנו זה לא קיים, זה ברמת ההתעלמות המוחלטת מזה או שהם אפילו לא יודעים. זה מבאס, זה לא כיף, אבל זו הייתה הבחירה שלנו".
ובכל זאת, במשימת דג מלוח כן שמעתם את הדר.
אסתי: "נשימתי נעתקה. פעם ראשונה שהרגשתי איך זה כשהלב מפסיק לפעום. לא רציתי לזוז ולהרוס את המשימה, אז בכיתי בתוך הלב. יצאתי מרוסקת מהמשימה הזאת".
איציק: "המילים 'זר לא יבין זאת' נאמרו על המשימה הזו. היינו קרוב לחודש במירוץ, בלי שום קשר עם הבית. לא היה לנו מושג מה קורה עם הילדים שלנו, לא שמענו מהם, לא ראינו אותם, לא הרחנו אותם. אנחנו הורים מאוד מעורבים, שנינו. לא הייתה לנו הכנה מוקדמת לזה ופתאום שמענו את הקול של הדר בטלפון. זה חץ ללב, פרץ רגשות על-טבעי שקורה בבום. כששמענו אותה מדברת בבגרות עם יהודה, מספרת שטוב לה, שהיא שמחה, שהיא מאמינה בנו שלא נחזור בלי המיליון, זה הציף את הגעגוע. להשאיר ילדים בבית זה לא דומה להשאיר אחים, אחיות או בני זוג. היינו מנותקים לגמרי מהילדים וזה היה מאוד קשה".
המשפחות שלכם אולי לא שיתפו פעולה, אבל איך היו התגובות בציבור החרדי?
איציק: "בוחנים אותנו בכל הקשור לדת ב-700 עיניים. שואלים אותנו על כל ניואנס שקשור לדת, 'איך הסתדר לכם עם זה' ו'איך הסתדר לכם עם זה?'. הרוב המוחלט זה תגובות טובות מאוד, אפילו מהציבור החרדי היותר שמרני. אנחנו נמצאים באזור היותר מודרני של החרדים, אבל גם מהציבור היותר הארד-קור, מחרדים שאין להם סמארטפונים וטלוויזיות, קיבלנו אלפי תגובות שצופים בנו, אוהבים אותנו, מתחברים אלינו, אומרים שאנחנו עושים קידוש השם ושהם גאים בזוגיות שלנו. לא ציפינו לשמוע את זה מהציבור הזה".
והתגובות הפחות טובות?
אסתי: "אני לא קוראת טוקבקים, לא לטוב ולא לרע. מבחירה אני לא מסתכלת על זה. אין משהו שאני מתחרטת עליו, אין משהו שאני יכולה לשנות, אז זה לא רלוונטי. אנשים שלא מכירים אותנו או את החיים שלנו לא יכולים לשפוט מה אנחנו או מה אנחנו לא".
איציק: "יש תגובות כמו 'הם לא דתיים, הם לא חרדים, הם לא מייצגים את אלוקים'. יכולים להגדיר אותנו איך שרוצים. מבחינתנו, הגדרות הן דבר חיצוני. האמונה שלנו, החיבור שלנו לאלוקים, זה מולו בנפש שלנו. יראת שמיים זה בין אדם לבוראו, כשנמצאים בחדר לבד, לא כשיש אנשים מסביב. אנחנו לא מושלמים, אנחנו לא קרובים לזה, אבל מנסים לעשות את המיטב תמיד. אתם לא רוצים לקרוא לנו חרדים? אל תקראו לנו כך. באנו לייצג את איציק ואסתי, את הזוגיות שלנו, את מה שעברנו בחיים, את הפייטריות שלנו, את הצחוקים שלנו. מי שמתחבר לזה ואוהב את זה, מהמם. אנחנו מעריכים מאוד כל תגובה טובה, כל חיבוק ברחוב. מי שלא מתחבר לזה, זה בסדר. לא כולם חייבים לאהוב אותנו. אנחנו שמחים מאוד שנגענו בהרבה מאוד אנשים. הצלחנו להעביר מסר של זוגיות מכבדת ומכילה, ואיך גם כשקשה קמים מזה. הצלחנו להעביר מסר שבן אדם יכול לשמור על האמונה שלו ב-100% ומצד שני לכבד, לחבק ולהכיל כל בן אדם אחר באשר הוא. החברים הכי טובים שלנו הם סהר ויפתח, זוג רווקים תל אביבים, חילונים, שעל פניו בהגדרות החיצוניות אין בינינו לבינם כלום. הסתכלנו להם בלב, בערכים, כך התחברנו. לא עניין אותנו אם הם שומרים שבת או לא, אם יש להם קעקועים או לא. אנחנו מסתכלים על הבן אדם בנפש שלו, בערכים שלו, וכך מתחברים אליו".
דוגמה יפה לזה הייתה החיבור בינך לבין לי אברהמי, "טים ליציק", בחילופי הזוגות.
"על פניו זה הציוות הכי לא מתאים, הכי רחוק. אני גבר, היא אישה. אני מבוגר ממנה ב-13 שנה. אני חרדי, היא חילונייה. אלה עולמות אחרים ורחוקים. הוכחנו לעצמנו ולאחרים שאנשים יכולים להיות הכי שונים ובכל זאת להסתדר הכי טוב והכי להיות ביחד. הייתה לנו מטרה משותפת, לעבור את היום הזה בכיף ובשמחה ולא להגיע אחרונים. הצלחנו לעשות את זה. לי כיבדה אותי מאוד אפילו בלי שביקשתי ממנה. אני גם השתדלתי לכבוד אותה מאוד מבלי שביקשה. זה היה לנו מאוד טבעי. כל אחד נתן מקום לצרכים ולרצונות של השני. זה המקום לנפץ סטיגמות, שגם אנשים שנראים על פניו הכי לא מתאימים, כן יכולים להתאים ולעשות דברים ביחד. זה מסר לעם, דווקא בתקופה הזאת כשכולנו מקטלגים אחד את השני: דתיים את החילונים, מזרחים את האשכנזים, ימניים את השמאלנים וגברים על נשים. חלאס עם ההגדרות. צריכים לדעת לכבד את המקום ואת הצרכים אחד של השני ולמצוא את הדברים המחברים והמשותפים".
מה התובנה או השיעור שתיקחו איתכם מ"המירוץ למיליון"?
איציק: "למדנו על עצמנו שאנחנו חזקים מאוד ביחד, שאנחנו פייטרים, שאין משהו שאנחנו לא יכולים לעשות. אני גאה בדרך שבה שיחקנו בפן החברתי. אנחנו הזוג היחיד בתולדות 'המירוץ למיליון' שהגיע עד לגמר ולא קיבל עצור אחד. זה לא שהיינו תמיד במקומות האחרונים ולא חששו מאיתנו. רוב המירוץ היינו במקום הראשון. זו הצלחה שלנו מבחינה חברתית. ידענו להיות חזקים, ומצד שני להיות אנושיים ולעזור כשצריך, כמו שעשינו עם לי בווייטנאם במשימת הפפאיות או בבר באזרבייג'ן כשראינו שחסי מרוסקת. מצד אחד שיחקנו חזק, מצד שני עשינו את זה ברגישות. אנחנו חברים מאוד טובים של הזוגות עד היום".
במה אתם הכי גאים?
"שגם כשהייתי ברגעים נמוכים יותר, אסתי ידעה להיות שם בשבילי 100 מ-100. היו קטעים שזה היה הפוך ואני הייתי שם בשבילה. אני גאה בנו כזוג, זו הייתה מראה לזוגיות שלנו. אנחנו לומדים מזה. אם הצלחנו לשפר את הזוגיות שלנו, להיות אנשים טובים יותר, להעביר מסרים חיוביים בנושא הגשר שבין חילוניים לדתיים, מבחינתי את המיליון שלנו עשינו. זה לא סותר את זה שבעזרת השם נמנף את זה ועוד נעשה כמה מיליונים".
מה התוכניות להמשך?
אסתי: "אני רוצה תוכנית בישול, כמו 'MKR המטבח המנצח'. יש את מותג האיפור, ST.SOCO, ובקרוב תצא קולקציה אמא'לה ואבא'לה".
איציק: "השמיים הם לא הגבול בשבילנו. יש לנו כל כך הרבה תוכניות. בחודש הבא נשיק קולקציה חדשה במותג האיפור וזו הזדמנות בשבילנו להגיע לכמה שיותר קהלים. החלום שלנו זה לעשות הרצאה זוגית ביחד שבה נדבר על המשברים שעברנו וחווינו בחברה שגדלנו בה, הסרטן של הילדה שלנו וההבראה שלה, ההשתתפות ב'המירוץ למיליון'. יש דברים שעדיין לא סיפרנו ואנחנו רוצים לדבר עליהם לראשונה בהרצאה. נשמח גם להיות פרזנטורים ביחד לחברה גדולה שמאמינה בערכים שלנו ובחיבור איתנו".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: בן פרידמן | שיער: לאה בוטבול | הפקה: טל פוליטי