אילון שאלתיאל נכנס ל"הכוכב הבא" כ"כפיל של איתי לוי", אבל יצא ממנה כזמר של ממש עם שם, קול וסגנון משלו. אחרי שלושה ביצועים מעולים, אמש (שלישי) הסתיימה דרכו בתחרות. "אשקר אם אגיד שלא הופתעתי. הרגשתי מאוד בנוח עם השיר, חשבתי שהביצוע היה מאוד יפה. לא הגיע לי ארבעה אדומים", הוא אומר בשיחה עם mako.
שאלתיאל ביצע בשלב הדו-קרב את "אהובתי" של משינה, בחירה שהפתיעה מאוד את השופטים. "אני באמת מאמין שהביצוע היה טוב. הביקורת הייתה קצת קשוחה אבל אני מבין את זה ולוקח את זה הלאה, הכל בסדר".
אמדורסקי טען שלקחת את השיר יותר מדי אליך, שהלכת רחוק מדי מהמקור.
"מצד אחד השופטים אומרים הרבה פעמים שאתה חייב לקחת את השיר אליך, מצד שני פתאום כשכן לקחתי אותו אליי, כאילו לקחתי אותו מדי אליי. יש פה משהו שקצת לא מסתדר. נתתי לשיר את הנגיעות שלי. זה הפתיע אותי שכשלקחתי משהו אליי ועשיתי אותו שונה לגמרי מכל מה שהכירו, פתאום זה לא טוב כי זה רחוק מהמקור".
מוקי חשב שהביצוע היה מוגזם מדי, יותר מדי סלסולים והגשה. מסכים עם זה?
"שמעתי את הביצוע כמה פעמים ואני לא מסכים עם מוקי. זו הדעה שלו וזה בסדר, הוא לא מגיע מהז'אנר שלי ואני יכול להבין את דעתו. אני יכול להעמיד מנגד אנשים שיגידו, 'אתה יודע, לא היו מספיק סלסולים, יש כל כך הרבה מקום לעוד'. מבחינת ההגשה, המגישים הכי גדולים הם אלה שנבחנים על כל אות ואות, אז למה פה זה לא בסדר? אני לא מסכים עם הביקורת, אבל כן מבין מאיפה היא נובעת. לקחתי ממנה הרבה דברים".
שאלתיאל (25) הפסיד בדו-קרב לליבי פנקר והועבר להחלטת השופטים, שבחרו להיפרד ממנו ומשירי אורן. "התאכזבתי. זאת הייתה חוויה עצומה, הכרתי אנשים מהתעשייה - זמרים, אומנים ויוצרים מטורפים. רציתי להישאר במקום הזה ולתת עוד מעצמי. מרגיש שזה קצת ברח בין האצבעות, הייתה הרגשה של פספוס. מצד שני, אני מודה ומוקיר כל רגע כי אני יודע כמה כוח ועוצמה יש לזה בחוץ. אנשים פנו אליי, הדברים מתגלגלים ובעזרת השם אני מאמין שמה שצריך לקרות קרה ועוד יקרה. יש אלוהים למעלה ואני סומך עליו".
איך התחושות בימים שאחרי?
"לא קיבלתי סטירת באסה כי עטפו אותי באהבה עצומה - החברים, המשפחה, אפילו אנשים שאני לא מכיר ברחוב, בפייסבוק ובאינסטגרם. לא נתנו לי את האופציה להתבאס, זה הכניס אותי לפרופורציה: הלו, תתעורר על החיים שלך, תראה מה קורה מסביבך, אתה בוכה על זה? הכל טוב, יש בחיים אנשים עם בעיות קצת יותר גדולות. זו הייתה זכות גדולה להיות בתוכנית, תעריך את מה שהצלחת לעשות, תרים את הראש, תהיה גאה ותמשיך הלאה".
כשאילון מציין בעיות גדולות יותר בחיים, הוא יודע טוב מאוד על מה הוא מדבר. כשהיה ילד אובחן עם מחלה אוטואימונית נדירה בשם הידרדניטיס סופורטיבה (HS), איתה הוא מתמודד עד היום. "זו מחלה שגורמת לדלקות שמתפתחות מתחת לעור ולאט לאט יוצאות החוצה. זה התחיל אצלי בגיל תשע, כשהייתי במלון באילת. לא אשכח את הפעם הראשונה: היה לי פצע ברגל שלא הבנתי מהו, וכשנגעתי הוא התחיל לדמם".
"מגיל תשע עד 18, במשך תשע שנים, הלכנו למלא רופאים ובדיקות עד שזיהו את המחלה. עשיתי טיפולים וניסויים בכמויות לא הגיוניות: כדורים, שילובים של אנטיביוטיקות, משחות, מה לא. תקופה ארוכה נראיתי כמו זומבי, הייתי בצבע לבן, לא הגבתי, לא דיברתי. הייתי עם כדורים וכאבים שאי אפשר לתאר אותם".
חשת הקלה כשאבחנו את המחלה סוף סוף?
"עם כל הכיף בזה שנמצאה הבעיה, אין איך לטפל בה. לא יודעים ממה המחלה הזאת נגרמת, ולכן גם לא איך לרפא אותה. זו מחלה אוטואימונית, הגוף תוקף את עצמו. כל הזריקות הביולוגיות והטיפולים הניסיוניים עובדים נטו על הקלה מסוימת, וגם זה מאוד ספציפי. לכל בן אדם זה משפיע אינדיבידואלית".
עם השנים חווה אילון החמרה בתסמינים וחיי היום-יום שלו נעשו בלתי אפשריים. "זה מחמיר עם השנים, לא נהיה יותר עדין. ההתמודדות ביום-יום קשה מאוד, החל מלקום בבוקר אחרי שלא ישנתי בגלל הכאבים ועד להיות מוגבל בהמון תנועות שאני עושה. כל תנועה הכי קלה, אפילו הנפת רגל בזווית לא נכונה, זה לקום באמצע הלילה בחצי צעקה מהכאב. זה תחבושות באופן יום-יומי וניתוחים שאני עושה לעצמי - פותח את הפצעים ומנקה אותם".
בוודאי יש לזה השפעה גם על המצב רוח.
"ההתמודדות הפסיכולוגית מאוד קשה. הגוף מצולק מאוד, אני לא הולך לים. לא תראה אותי מוריד חולצה ונכנס למים ליד אנשים. אני לא מסוגל לזה. בגלל הצלקות על העור, יש גם משקעים. הצלקות השפיעו חזק. אי אפשר לתאר את הכאבים האלה, יש ימים שאתה מתחנן לאלוהים שיעשה משהו וייקח אותך".
איך הקרובים אלייך מגיבים לזה?
"אנשים לא באמת מבינים מה זה. הייתה תקופה מאוד קשה של ניתוק מהחברים הכי טובים שלי, בגלל המחלה. הייתי במצבים שלא יכולתי לצאת מהבית ולהיפגש איתם, אפילו לא לשבת בבית של חבר. כשכולם יושבים על כיסא פלסטיק אני לא יכול, כואב לי. אחרי חצי שעה אני מרגיש בעולם אחר. יש ניתוק סביבתי מסוים, בגלל כאבים נמנעתי ממפגשים. הצלקות גם גרמו לאיזשהו מרחק. היחס שונה, ההתנהגות שונה, ההתנהלות היום-יומית שונה".
היו מקרים שחששת לספר על זה?
"עשיתי מעל 35 ניתוחים, החברים הקרובים ידעו. אין לי דרך להסתיר את זה. גם כשאני מספר, אני לא מספר הכל. אני אומר שזאת מחלת עור, לא משהו רציני. אני מפחד לחשוף ושישפטו אותי פתאום, שחבר יחשוב: 'מה, הוא יכול להיכנס לאוטו שלי ולהשאיר לי כתם דם על המושב?'. זה לא נעים, אתה מרגיש חצי מצורע".
אחרי שיקראו את הכתבה הזאת, כולם יידעו.
"הבנתי שעצם ההסתרה קשה יותר מהכל. להראות כאילו אני הכי חזק בעולם, שאין לי כלום ולא כואב לי, יש לזה מחיר הרבה יותר כבד מאשר לשבת ולשתף ולדבר. הסביבה פתאום מתחילה להבין את זה, זה מחלחל אליה, היא מתאימה את עצמה אלייך. זה שונה לגמרי. פתאום כשאני מגיע לישיבה מחכה לי כורסה ולא כיסא כתר פלסטיק, כדי שאוכל לשבת. אלה הדברים הקטנים שפתאום נותנים לך יותר כוח".
מה מחזיק אותך ברגעים הקשים והכואבים?
"זה שאני יודע שאי שם, יש מישהו שסובל יותר ממני, סובל באמת. אני מסתכל על אנשים מהסביבה שלי שיש להם בעיות רפואיות, אנשים שעוברים דברים יותר קשים ונלחמים. בין אם זה סרטן או מחלות אחרות. מי אני שאתלונן? קום בבוקר, לך לעבודה, תסתום את הפה ותגיד תודה על מה שיש. כואב-לא כואב, צולע-לא צולע, אין מה לעשות, אלה החיים. זה הדבר שמחזיק אותי, השגרה היום-יומית והסביבה החמה".
המוזיקה עוזרת בריפוי?
"המוזיקה זה הפסיכולוג הכי טוב. היא מוציאה ממני דברים ששום בן אדם לא יכול להוציא אותם. כשאני לבד עם עצמי, עם המוזיקה שאני אוהב ומחובר אליה, אני מגיע למקומות כל כך עמוקים. אין שום תחליף לזה בעולם. בגלל הצלקות, המחלה והכאבים, המוזיקה והשירה בשבילי משמשות כמקום מפלט. המוזיקה זה המקום שבו אני לא פחות טוב מאף אחד, אם לא יותר טוב מרוב האנשים. זה נתן לי עוד יותר דרייב ופאשן למוזיקה. כל שיר שיוצא אני מקשיב למילים ומוצא את המשפט הזה שכתוב עליי. זה עוצמתי".
מה העצה הכי טובה למי שסובלים כמוך מהמחלה הזו או דומה לה?
"כל מי שסובל ורע לו, שייפתח את הפה. שידבר. זה בסדר להתלונן, זה בסדר לשתף, זה בסדר להוציא החוצה את כל מה שכואב. עשו את זה בשביל שיהיה לכם יותר טוב ויותר קל. לפעמים אנחנו צריכים לדרוש את הכתף הזאת מהחבר, לא להיות לבד. אם נתייחס למחלה כנטל, כמעמסה על הלב ועל הנפש, היא תנצח".
"המוזיקה עבורי זה כבר מעבר לחלום, זה להיות או לחדול"
באודישן הראשון שלו ב"הכוכב הבא" ביצע אילון את "במילים את מנצחת" של רובי לוי. הוא סיים עם 80%, חמישה כחולים ומחמאות מהשופטים. שירי מימון הודיעה שהתאהבה בו ממש, שהוא בליגה של הגדולים. איתי עלה לבמה בספונטניות כדי לבצע איתו דואט. "זה היה מאוד מרגש, לא ציפיתי לשמוע מחמאות כל כך גדולות", מודה אילון, "אלה אנשים שהסתכלתי עליהם שנים בהערצה, ופתאום לשמוע משירי שאני אחד הזמרים הכי טובים ומדויקים שהיא שמעה, זה ואוו. זה מעבר לכל דמיון, זה פסיכי".
דמיינת שאי פעם תבצע דואט עם איתי לוי?
"זה משהו שלא אשכח לעולם ושאספר גם לילדים. זאת הייתה חוויה אחרת לגמרי. אני מאוד אוהב את איתי ומעריך אותו על הדרך שעשה ולאן שהגיע. פתאום לשיר איתו על אותה במה, בחצי חיבוק, ביחד, זה התרגשות. נעלמו לי המילים. זו זכות".
בסולו הגורלי זכית לשישה כחולים והעבירו אותך פה אחד לנבחרת.
"השישה כחולים האלה היו מטורפים. זו שמחה ענקית לדעת שמעריכים אותי, שאהבו את הביצוע ושהבינו את המסר שרציתי להעביר בשיר. זה לא מובן מאליו בכלל להיות הראשון שנכנס לנבחרת, זה כבוד גדול. היה לי כיף להיות במעמד הזה".
איך מגיבים אליך ברחוב?
"התגובות משוגעות. אנשים שאני מכיר אומרים, 'סוף סוף, הגיע הזמן, למה חיכית עד עכשיו?'. אני מקבל תגובות חמות ועוטפות מאנשים שאני לא מכיר, קשה לעכל את זה. הזמינו אותי לחתונות, להופעות, לאירועי חברה. עוצרים אותי ברחוב ומבקשים תמונות. אני יושב בעבודה ותוך כדי שמדבר בטלפון אנשים דוחפים לי מצלמה לפנים. מישהו כתב לי, 'יש שני זמרים שנכנסים לפלייליסט שלי, איל גולן ופאר טסי. עכשיו גם אתה'. היו לי צמרמורות, בחיים לא התרגשתי ככה מתגובה. מבחינתי זה חצי להעליב אותם, איפה הם ואיפה אני? הם השיגו כל כך הרבה, אני עוד בוסר. להכניס אותי איתם לאותו משפט, יש בזה הרבה ערך עבורי. אני מעריך את זה ומאחל שזה לא ייעצר לעולם".
מה למדת על עצמך בזכות "הכוכב הבא"?
"שאני יותר חזק ממה שאני חושב לפעמים. הבמה הזאת כיוונה אותי למה שאני רוצה לעשות בחיים. אם עד עכשיו החלום שלי היה לעשות מוזיקה, עכשיו זה כבר מעבר לחלום ולרצון. זה להיות או לחדול. או שאני אעשה מוזיקה, או שאני לא אני. אם לא מוזיקה, אין לי מה לעשות עם החיים שלי. זה מה שעובר לי בלב".
מה התוכניות ליום שאחרי?
"התחלתי לעבוד על סינגלים ואני מתכנן הופעות בחתונות, לחופות ולסולו. התכנון הוא להפוך את התחביב למקצוע ולהגיע למצב שההכנסה העיקרית שלי היא ממוזיקה. להגיע למקום הכי גבוה שיש, להוציא מוזיזקה, להגיע לקהל פיזית ולהתחבר איתו. זה החלום. זה כבוד שמשווים אותי לזמר גדול כמו איתי, אבל בסוף אני רוצה שיהיה לי את המקום שלי. לא ההוא שדומה לאיתי לוי, לא החיקוי, אלא אני, אילון שאלתיאל".